הטקסט הבא הוא פרק מספרה של רבקה לוביץ "מסוף העולם ועד סופו", שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 2017. בפרק זה, משתפת רבקה בחווייתה האישית בעת הלווייתו של אביה ז"ל. למרות שהיה ברור לה ולמשפחתה כי היא תאמר הספד על אביה, מצאו עצמם בני המשפחה נתונים למרותם והחלטתם של נציגי 'חברה קדישא', שמנעו מנשות המשפחה להספיד את האב ולעמוד לצידו.
אני מבקשת לעצור לרגע ולספר על חוויה אישית שאינה קשורה לבית הדין ישירות, אבל מלמדת על הקושי – וגם על היכולת – לחולל שינוי בממסד הרבני. הדת היא אמנם שמרנית מטבעה והשינויים בה נעשים באופן אטי והדרגתי, אבל כשיש רצון ותעוזה, אפשר לעתים להוביל שינוי. במקרה הבא, של הספד נשים בבית העלמין, הצליח השילוב שבין אקטיביזם נשי, דעת קהל והתערבות ערכאה שיפוטית של המדינה, לשנות את התנהלות הממסד הדתי.
*
גופתו של אבא ז"ל, עטופה בטלית, הייתה מונחת על במה נמוכה במרכז אולם בית הלוויות בבית העלמין 'סגולה' בפתח תקווה. היה זה יום שישי לוהט של חודש אוגוסט (אלול תשס"ג) וקהל האנשים השקט הצטופף באולם הממוזג. אחי נקרא לעמוד לצד המת, רונן כבר עמד שם מוכן ומזומן לתחילת הטקס. התחלתי להתקדם לעברם ומיד עצר אותי אדם רזה לבוש שחורים, ופסק: 'על הבמה עומדים רק גברים'. צעדתי מיד לאחור בצייתנות אך פעמוני האזהרה הפמיניסטיים כבר התחילו לצלצל בראשי. הבנתי שמנסים לדחוק אותי, הבת האבלה, לשוליים. הייתי מבולבלת ונסערת ואף שכבר שימשתי כטוענת רבנית, תחום זה היה עדיין חדש לי ולא ידעתי לדבר ולדרוש את המגיע לי בזירה זו. אל-מול איש ה'חברה קדישא' בעל הסמכות, האחראי על הטקס, חשתי קטנה וחסרת מילים. יחסי הכוחות היו ברורים: הוא בעל הכוח והידע החש בבית העלמין כבביתו, ואני אורחת לרגע, אישה, ומוטרפת מבכי על אבא שנמצא לפני יומיים מוטל על הרצפה בחדר השינה.
בכניסה לאולם ההלוויות סומנו שתי הדלתות הצמודות בשלטים: 'נשים', 'גברים'. הבנתי שהכניסות הנפרדות מובילות לאותו אולם, ועל כן נפרדתי מרונן בהנחה שבפנים ניפגש ונעמוד יחד. אמנם לא אוכל להישען עליו פיזית ולהניח ראשי על כתפו, משום שדיני האבלות אוסרים מגע, אבל הייתי זקוקה להיות קרובה אליו ככל האפשר ולקבל ממנו תמיכה בשעה קשה זו. גם את אחי הצעיר והאהוב הייתי צריכה לידי. הפרידה ממנו הייתה קשה עליי במיוחד משום שהוא התגורר בארצות הברית ולא נפגשנו למעלה משנה. מאז קבלת הידיעה המרה והבלתי צפויה על מותו של אבא, לא דיברנו בינינו. כל אחד מאתנו היה טרוד בעניינים דחופים – הוא בסידורי הנסיעה לארץ ואני בסידורי הקבורה ובתמיכה באמי ובאחותי. רציתי ליפול על צווארו ולבכות יחד אתו על אבינו האהוב שהלך מאתנו במפתיע.
אלא שבתוך האולם התברר שטעיתי וההפרדה בין נשים וגברים הייתה מוחלטת ונשמרה בקפדנות. במה נמוכה חצתה את החדר וחסמה כל מעבר בין הצדדים. נשים בצד אחד של האולם, גברים בצדו האחר, והגברים מן המשפחה האבלה עומדים על הבמה לצד המת. רק בסוף ההלוויה, אחרי שטמנו את אבא, הצלחתי סוף סוף להתקרב לרונן ולאחי.
ניסיתי ליצור קשר עין עם אחי אך הוא לא הסתכל לכיווני. רציתי למחות על הסיטואציה הזאת ולנסות לרמוז לו שיבוא לכיווננו ויעמוד לצדנו וכך נהיה יחד כל המשפחה: אמי, אחי, אחותי ואני. הייתי מבולבלת והרגשתי שגם הוא לחוץ ומבולבל ולא מבין לגמרי מה תפקידו ומה מצופה ממנו לעשות. אנשי ה'חברה קדישא' האיצו בנו להתחיל בטקס האשכבה, גם הם מיהרו לשבּת ואולי חיכו להם אחרינו לוויות נוספות.
אבל היכן בני? לפתע קלטתי שאין לי מושג איפה הוא נמצא ומי עומד לצדו ברגע קשה זה של פרידה מסבו האהוב. המספידים כבר התחילו לדבר בזה אחר זה ואני, במקום לרכז את מחשבותיי על אבא ועל רגע הפרידה ממנו, התאמצתי לסקור את קהל הגברים שמולי בחיפוש אחרי בני. לפתע ראיתי אותו עומד לבד בין אנשים זרים. רציתי לאסוף אותו אליי ולחבק אותו ולא יכולתי. 'ברור שעמדתי לבד', הוא הסביר לי אחר כך, 'לא הכרתי אף אחד מהאנשים סביבי'.
עוד לפני הטקס דיווח לי רונן, ששימש כאיש הקשר בינינו לבין אנשי ה'חברה קדישא', שבפתח תקווה נשים אינן מורשות להספיד. 'הם אומרים שאת יכולה לומר כמה מילים אחרי הקבורה', הוא הוסיף. נדהמתי. אנחנו בשנת 2003 ונשים אינן מורשות להספיד?! הרי ברור שאין כאן בעיה הלכתית. אני מופיעה כטוענת רבנית בפני דיינים, חלקם חרדים, אבל את אבי איני יכולה להספיד בפני בני משפחה וחברים?! 'את רוצה שאתעקש על זה?' שאל רונן בעדינות, כרב היישוב שלנו הוא מנהל לוויות רבות שבהן נשים כמובן מספידות את המת. 'זאת החלטה שלך, רבקה'. ויתרתי. הכאב על מותו של אבא החליש אותי ולא היה בי העוז והכוח להתנגד לבעלי הכוח בטקס. 'אני אדבר אחרי הקבורה', אמרתי. רק מאוחר יותר הבנתי את משמעות הקביעה של ה'חברה קדישא' – אישה אינה יכולה לוקחת חלק פעיל בטקס דתי. היא מורשית לדבר רק אחרי הקבורה כשהטקס למעשה כבר נגמר. שנים אחר כך התכווצתי כשחברה סיפרה לי: 'בלוויה של אבא שלי לא ויתרתי. חטפתי את המיקרופון כדי להשמיע את דבריי'. למה אני לא יכולתי לעמוד על שלי? מדוע התקפלתי ברגע כה חשוב בעבורי?
ההחלטה לומר הספד בטקס האשכבה הייתה מובנת מאליה מבחינתי. הקשר שלי עם אבא היה עמוק ומשמעותי. שנים רבות הרגשתי שחיי כרוכים בחייו עד כדי כך שאם יקרה לו משהו, לא אוכל לשאת בלבי את השבר. בהספד שכתבתי ביקשתי להיפרד ממנו ולומר לו ברגע טעון זה עד כמה היה חשוב בשבילי. מעבר לכך, שנים רבות הוטרדתי מן השאלה מדוע קולן של הנשים אינו נשמע בבית הקברות. בשנות ילדותי והתבגרותי לא היה נהוג שנשים מספידות, והיה לי חשוב הפעם להשמיע את קולי בפרהסיה. כעשר שנים לפני שאבא נפטר כבר העליתי על הכתב את מחשבותיי בעניין זה, במפגש עם קבוצת נשים אפריקאיות פמיניסטיות בקייפטאון בשנת 1993. לא יכולתי לקחת חלק פעיל בקבוצה נפלאה זו משום שהן ערכו את המפגשים בשבת, אבל נעניתי לבקשתן לכתוב מאמר לספר שהן תכננו להוציא, שיעסוק בנושא שכואב לי ויציע כיווני ריפוי. בחרתי לספר על הדרת נשים מטקסים דתיים יהודיים ובמיוחד על כוונתי, בבוא היום, להספיד את אבי היקר לי כל כך. זה היה קצת מוזר לכתוב על כך בעודו חי ובריא, אבל היה לי צורך גדול להתייחס לנושא הזה ולהתכונן לרגע שידעתי שיהיה לי קשה מנשוא. ככל הידוע לי, הספר מעולם לא ראה אור ולא סיפרתי על המחשבות הללו לאבי מעולם. אבל כשהגיע היום המר מוקדם משחשבתי, היה לי ברור שהמעמד הזה חשוב לי מאוד. בדמעות כתבתי את ההספד שאותו מנעו ממני אנשי ה'חברה קדישא' לשאת בשם ערך 'הצניעות'.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
אחרי שטקס האשכבה וההספדים הסתיים הודיע הכרוז שאחרי המת ילכו קודם הבנים, אחריהם הגברים ואחריהם הנשים. 'בנים זה אני', חשבתי לתומי והתחלתי ללכת. מישהי מן הנשים צעקה אליי: 'הבנים – זה רק הזכרים'. קפאתי במקומי, מנסה לעכל את משמעות הדברים: אחרי האלונקה ילך אחי לבדו, ואמי, אחותי ואני נצעד אחרונות?!
סבלנותה של אמי פקעה. היא נתנה לי דחיפה חזקה עם המרפק במחווה שלא השתמעה לשתי פנים: לזוז! עכשיו! וסימנה לי שנרוץ דרך הדלת הצדדית ונשיג את התהלוכה. שעטנו קדימה לעבר הדלת הצדדית אך השומר שעמד לידה לא אִפשר לי לפתוח את הדלת. 'קודם הגברים', הודיע לי במבטא זר, כמתכוון להחזיק אותנו סגורות באולם עד שאחרון הגברים יצא. 'תן לי לצאת' אמרתי בטון שקט ונחרץ, 'זאת ההלוויה של אבא שלי'. 'אבל קודם הגברים', חזר השומר. 'תן לי לצאת!', הרמתי מעט את קולי. 'זאת הלוויה של אבא שלי'. בפעם השלישית השומר נכנע ופתח את הדלת. צעדנו במהירות והספקנו להגיע לתחילת התהלוכה. זה בהחלט היה מחזה הזוי.
*
מה היה כאן? שאלתי את עצמי מאז ועד עכשיו. מי היא חבורת האנשים הזאת שמכתיבה לציבור את הנורמות שלה וכופה עליו התנהגות שכל כך מנוגדת לנורמות שלו? ומדוע שיתפתי עם זה פעולה? למה לא התנגדתי? למה לא תפסתי את המיקרופון בכוח? למה אחי, שאינו אורתודוקס, ציית לכללים והסכים להיות מופרד ממני? למה אישי, רב בתפקידו שבעצמו מנהל לוויות, לא עמד כחומה בצורה כדי להגן על זכותי להספיד? למה כל הציבור שיתף פעולה והסכים לעמוד בנפרד? איך יכול להיות שבקלות כזאת משתף קהל כה גדול פעולה עם נורמות ההפרדה שאינן חלק מחייו?
במהלך ימי השבעה דיברתי על הנושא עם כל מי שהגיע לנחם אותי, אבל רק בסיום שנת האבל הצלחתי להביא את עצמי להעלות את ההתרחשויות על הכתב. שלחתי את הדברים כמאמר לעיתון 'הצופה', ותגובות רבות החלו לזרום אליי, עוד ועוד סיפורים על מנהגים שונים ומשונים שנכפו על הכותבים לי בהלוויית יקיריהם, על איומים של ה'חברה קדישא' שלא יעשו טהרה למת אלא אם תבטיח המשפחה שהבת לא תספיד את אביה, ובקשות של אנשים מלאי כעס שהתחננו שאעשה משהו לעצור את הבריונות בשם הדת. אפילו בבית הדין הרבני זכיתי לאהדה כאשר המזכיר הראשי שהיה חסיד ויז'ניץ אמר לי: 'אני לא יכול להסכים אתך, אבל אני מאוד מבין ומכבד את העמדה שלך'.
התקשר אליי עורך דין בשם אסף בר, שנכח בהלוויית אבי וראה את המתרחש. לדבריו, כשזה קרה הוא אמר לעצמו 'לי זה לא היה קורה. אני הייתי עומד על שלי'. כעבור זמן קצר אמו נפטרה והוא מצא את עצמו באותו מצב: למרות בקשה מפורשת שלה בצוואה, מנעו ה'חברה קדישא' מחברותיה להספיד את אמו. אסף טען כי ברגע האמת, בשעה שהמת מוטל לפניו, אין לאבל כוחות לעמוד מול ה'חברה קדישא', אבל עכשיו חייבים לעשות מעשה. 'אני מתכוון להגיש בג"ץ נגד ה"חברה קדישא" והרבנות, ואני רוצה שתצטרפי אליי', אמר לי. עורך הדין אביעד הכהן ייצג אותנו יחד בדרישה מבג"ץ למנוע מ'חברה קדישא' לכפות הפרדה בבית הקברות ולאפשר לנשים להספיד.
בעקבות עתירתנו קבע בג"ץ שאסור ל'חברה קדישא' למנוע מאישה להספיד ואסור לה לכפות הפרדה בהלוויה אם המשפחה אינה מעוניינת בכך. בבית העלמין 'סגולה' עברו כמה שנים עד שהפנימו את ההחלטה, ובינתיים המשיכו לכפות את ההפרדה ולמנוע מנשים להספיד. מאוחר יותר, החלו תנועות אחרות לטפל בעניין הדרת נשים בבתי הקברות, במסגרת מאבק כללי של הדרת נשים במרחב הציבורי. הדברים הגיעו לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שם צוטט פסק הדין שלנו. הנה, נתתי יד ועזרתי לחולל שינוי קטן בעולם הדתי. ידעתי שאבא גאה בי. הצלחתי לעשות שינוי במעמדן של נשים בבית הקברות.
*
שינויים מרחיקי לכת מתרחשים לנגד עינינו בשנים האחרונות בתחום מעמד הנשים ביהדות. בזירת לימוד התורה המהפכה כמעט הושלמה – נשים לומדות ומלמדות תורה, גמרא והלכה; כותבות מדרשים; משמשות כיועצות הלכה וכראשות מדרשות ללימודים תורניים גבוהים; נשים לא מעטות כבר הוסמכו כרבות ויש נשים שהוציאו ספרי שו"ת (שאלות ותשובות הלכתיות) והן פוסקות הלכה לציבור, נשים וגברים, הרואה בהן סמכות דתית והלכתית. לא רחוק היום שהידע של נשים בתחום לימוד התורה יחולל מהפכות משנה ושינויים מרחיקי לכת בתחומים נוספים שנדרש בהם ידע תורני, כמו למשל דיינות. גם בזירת הטקס והתפילה יש תזוזה גדולה בתפקידים שנשים נוטלות על עצמן. הן יותר נוכחות ופחות שקופות בתפילה, בטקסים ובהנהגה. בכל מקום בארץ צצים בתי כנסת השואפים ככל האפשר, במסגרת האורתודוקסית, לשוויון בתפילה, ובמסגרת זו נשים עולות לתורה, קוראות בה, מובילות תפילה ונושאות דברי תורה בבית הכנסת; בבתי כנסת אחדים התמנתה מנהיגת קהילה לצד רב בית הכנסת, והיא נותנת מענה רוחני והלכתי לשאלות הקהילה; תביעות הנשים לשוויון ולזכותן על גופן עולות שוב ושוב על סדר היום הציבורי. בשנת 2016 הושג 'בג"ץ המקוואות' המתיר לנשים הרוצות בכך לטבול ללא השגחת הבלנית; תחום המיניות והגוף נפתח לאחר שנים של טאבו והימנעות מעיסוק בכך; וכך הלאה – אין ספק שהפמיניזם הדתי מתקדם בצעדי ענק וכובש יעד אחר יעד מתוך ביטחון גובר ומודעות הולכת וגדלה. על פי רוב, בשונה ממאבק זה של הספד נשים בבתי העלמין ומבג"ץ המקוואות, השינויים הרבים אינם נעשים בעזרת הערכאות השיפוטיות, אלא מתוך תסיסה ציבורית והבנה כי השינוי הכרחי, תוך גיבוי הלכתי. בניגוד למחשבה שהציבור הדתי מחויב להישמע לפוסקים והרבנים, דווקא בעולם הדתי, השינויים באים 'מלמטה', מן הקהילה, מן הציבור הדורש שינוי. הם קורים באופן איטי ותהליכי ומתפרצים בשלב הבשלות והגיבוש ההלכתי. גם השינויים בבית העלמין והמקוואות לא היו יכולים להתרחש ללא דעת קהל חזקה.
ואולם, בתחום המעמד האישי איני צופה לצערי שינוי משמעותי בזמן הקרוב. אמנם בזכות מהפכת הלימוד נשים נכנסו לבתי הדין כטוענות רבניות, והביקורת על התנהלות בתי הדין כמו גם המודעות לבעיית העגונות ומסורבות הגט גוברת והולכת, ומפעם לפעם נערכים כנסים חשובים לדיון בפתרונות אפשריים למצבים הקשים של נשים – אך דומני שכל אלה לא יביאו לשינוי משמעותי בתמונה הרחבה ובבעיותיה של האישה המבקשת להתגרש.
בשונה מזירות פעולה אחרות שבהן נשים מבקשות לחולל שינוי, בזירת המעמד האישי הרבה יותר קשה לעשות שינויים משמעותיים. בראש ובראשונה משום שהקידושין היהודיים נתפסים כמקודשים, וכל נגיעה בהם נתפסת כנגיעה בקודש הקודשים. המחשבה שהקידושין או הגירושין היהודיים מצריכים תיקון ושינוי מן היסוד, מאיימת על מוסד המשפחה היקר ליהדות ונתפסת כמרחיקת לכת הרבה יותר מן הדרישה לאפשר לנשים ללמוד תורה או לקיים טקסים בפרהסיה. המחשבה שאישה לא תהיה קניין לגבר ותוכל לכפות עליו גירושין, מאיימת לקעקע את יסודות בניין המשפחה ביהדות.
נושא הגירושין הוא הנושא הנפיץ ביותר ביהדות, המתחרה במשקלו הנפיץ רק עם נושא הגיור. שניהם מחזיקים בתוכם את עניין הייחוס וכשרות הדורות הבאים ואת טהרת העם היהודי ועל כן הועמדו בשעריהם שומרי סף הבודקים בקפדנות מי נכנס לעם היהודי ומי נשאר מחוצה לו. בשערי הגיור בודקים שומרי הסף מיהו יהודי; ובשערי הגירושין הם בודקים מי בעלת הרחם הראויה להביא לעם היהודי צאצאים כשרים. הפחד מן הממזרות נמצא בתשתית המערכת כולה – הרבנים, בתי הדין, מערכת המשפטית האזרחית, הציבור הדתי ואף החילוני, ועל כן הוא משתק ומונע כל שינוי.
אבל הסיבה העיקרית לקיבעון ולחוסר הסיכוי לחולל שינוי בזירת המעמד האישי, נעוצה בסופו של דבר בעובדה שהנישואין והגירושין היהודיים בישראל מנוהלים על ידי הממסד ובגיבוי המדינה, ולא על ידי הציבור עצמו. אם בכל תחום אחר השינוי מגיע 'מלמטה', מרצון של אנשים, הרי שבתחום זה לא יכולים יחידים לחולל שינוי לבדם. מדובר בשינוי מערכתי המתחיל מהקשר ההדוק שבין דת ומדינה בישראל, המחזק את סמכות הרבנים, ומונע את השינויים הטבעיים שאמורים היו להתרחש במערכת דתית עצמאית.
***
* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- 'בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב': על הָאֲבֵלוּת – הרבנית שרה סגל-כץ, חורש אל עמי ומרב למברגר
- על חוויית אמירת הקדיש שלי – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
- אמן יתומה: קדיש נשים בקהילה – אלומה מוניקנדם-לאו
- יתגדל ויתקדש אל מול הנעלם: כמה טיפות של נחמה – יוסקה אחיטוב ז"ל
- על הצורך בטקס לאחר אובדן היריון, והצעות מעשיות לכינונו – צוות גלויה
- קולה של אשה מתפללת – ד"ר רבקה נריה בן שחר
- סדר נשים – קערת החירות – טו"ר רבקה לוביץ
- לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
- נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
- בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
להרחבה:
- "שמיעה ופרשנות בקהילת קול נשית", הדמיון הפרשני – דת ואמנות בתרבות היהודית בהקשריה, בעריכת ר' הכוהן פינצ'ובר ואחרים, האוניברסיטה העברית, תשע"ו (2016), 228-253.
- "מה אמר לך המוות כאשר בא? קינות נשים מתימן בהקשרן התרבותי", פעמים 103, אביב תשס"ה (2005), עמ' 5-55.
- "קינות נשים מתימן: טקסט בין קול לתנועה", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כג', תשס"ה (2005), עמ' 89-119.
