במקום להגביר מתיחות ולהימנע משיחה, או להסביר לצד השני איפה הוא טעה, אפשר להשתמש בתקשורת מקרבת שמבוססת על הקשבה ועל אמפתיה ויכולה לשנות את השיח ולשפר דינמיקה בין בני זוג וביחסי אנוש בכלל.

במהלך החיים הזוגיים, עולים בין בני הזוג נושאים מורכבים שיש בהם חוסר הסכמה. לעיתים השיחה על הנושאים האלה מובילה להגברת המתח עד כדי כך שיש נושאים שבני הזוג מעדיפים לא לדבר עליהם כי כל נסיון לפתוח בדיאלוג רק מרחיק ביניהם במקום לקרב. 

זהו צומת חשוב שעשוי להיות מכונן בזוגיות. אני מאמינה שברגע שיש אפילו נושא אחד כזה בין בני הזוג הוא תופס מקום גדול והיחס אליו אף עשוי לנבא במידה רבה את המשך הזוגיות: בכל פעם שיעלה נושא מספיק מורכב, בני הזוג עשויים להימנע משיחה עליו כדי לא לדרדר את היחסים. עצם מצב זה יש בו כדי לדרדר את היחסים באופן ניכר, שכן זה עלול ליצור ריחוק הולך וגדל בין בני הזוג.

במצב שכזה אפשר להשתמש בכלים של תקשורת מקרבת (ובשמה הלועזי Non-Violent Communication או בקיצור NVC, או Compassionate Communication). השיטה פותחה בשנות ה-60 על ידי הפסיכולוג ד"ר מרשל ב. רוזנברג ככלי לפתרון סכסוכים ולניהול יעיל של מערכות יחסים (בין אנשים ובין קבוצות ומדינות). בעצם, מקורה של השיטה אינו בעולם הטיפול הזוגי וניתן לעשות בה שימוש במרחבי חיים שונים ולא רק בחיי הזוגיות.

"תקשורת מקרבת" מבוססת על ביטוי עצמי ("שידור") ועל הקשבה מתוך אמפתיה ("קליטה") במטרה להגדיל את הסיכוי לחיבור, להבנה ולמילוי צורכי כל הצדדים, ולהקטין את הסיכוי לקונפליקט.

אחד היתרונות המשמעותיים של הכלים של "תקשורת מקרבת" הוא שבעצם 'מספיק אחד לטנגו'. כלומר גם אם רק צד אחד בזוגיות יקח אחריות ויבחר להשתמש בכלים של תקשורת מקרבת, זה מספיק כדי לחולל שינוי משמעותי בשיחה וביחסים, גם בנושאים מורכבים שעד כה היה נוח לרחוק מהם. 

קליטה: להניח את הסיפור שלנו ולהקשיב

בשיחה רגילה, ניתן לזהות פעמים רבות שכל צד מנסה לשכנע את השני באופן שבו הוא רואה את הדברים. על פי רוב זה נגמר בתסכול הדדי. לעומת זאת, בעת שיחה שבה אפילו צד אחד משתמש בכלים של תקשורת מקרבת, במהלך השיחה יכולות להיות אמירות כמו: "רגע, אני רוצה לנסות להבין אותך יותר", "מה הכי כואב לך בנושא הזה? מה מפריע לך?". 

כדי ליישם תקשורת מקרבת, כשהצד השני מתחיל לדבר, לא משנה מה נאמר – יש להימצא בעמדת הקשבה בלבד. אבל לא מספיק רק להקשיב. חשוב לנסות להיות בעמדה נפשית שמניחה בצד (רק לבינתיים, לזמן קצר) את הסיפור שלנו ואת האופן שבו אנחנו חווים את הדברים. במקום זה, בתקשורת מקרבת ננסה להקשיב לבני השיחה שלנו, להיכנס לסיפור שלהם ולנסות לחוות את הדברים כמו שהם חווים אותם.

לשאול שאלות אמפתיות

בתקשורת מקרבת רצוי מאוד לא להיוותר רק בהקשבה אלא גם לשאול שאלות אמפתיות. שאלות אמפתיות אינן שאלות שמנסות להזיז את הצד המספר מהסיפור. אלה לא שאלות שבעצם מייעצות לנהוג אחרת, לדוגמא "לא היה עדיף אולי לעשות ככה במקום את זה?". במקום השאלות הללו, שאלות אמפתיות הן אחרות בתכלית כי מטרתן רק לנסות להבין יותר טוב את הסיפור של הצד השני. שאלה אמפתית תתחיל לדוגמא במשפט: "אז מה שאתה בעצם אומר זה ש….?", "מה שהכי הפריע לך זה ש… ?", "כאב לך ש… ?"

בשאלה אמפתית, ננסה לחזור על מה שהצד השני אמר רק במילים שלנו, ונסיים בסימן שאלה כדי לוודא שבאמת הבנו נכון את הדברים. אפשר, ואפילו רצוי, לתת תוקף לרגשות של הצד השני: "אני מבינה למה הרגשת ככה", "אני יכול לראות למה חשת מותקפת". רק לאחר שהבנו באמת את בני שיחנו ואת האופן שבו הם חווים את הדברים, וגם הם הרגישו שהבנו אותם, נוכל לעבור לשלב הבא בו אנו נשתף במה שעובר עלינו.

שידור: לשתף בחוויה

חשוב לציין שלעיתים קרובות, אם ההקשבה היתה באמת אמפתית ומתמסרת, חלק גדול מהבעיה כבר נפתר בשלב הזה. הקשבה אמיתית גורמת לנו להבין את האדם האחר עד שהאופן שבו אנו רואים את הדברים כבר משתנה בעקבות זאת. ועדיין חשוב שנוכל לשתף את בני הזוג בחווייה שלנו, כדי להגדיל את הסיכוי שגם הם יוכלו להבין אותנו. בשלב הזה של השיחה נגיד למשל: "אני מבינה עכשיו יותר את מה שעובר עליך. הייתי רוצה לשתף אותך במה שעובר עלי, באופן שבו אני רואה וחווה את הדברים. אתה מוכן להקשיב לי?" ואז, בהנחה שהצד השני מוכן להיות בעמדת הקשבה, נשתף במה שעובר עלינו. בשפת התקשורת המקרבת זה נקרא "ביטוי עצמי".

כדאי מאוד לשים לב שכשאנחנו מסבירים את הצד שלנו, נתרכז ברגשות שלנו וננסה להסביר מה חשוב לנו בסיטואציה, ונימנע מהאשמות. לדוגמא במקום להגיד: "את אף פעם לא מוציאה את הזבל, את מרוכזת רק בעצמך" נגיד: "השבוע לא הורדת את הזבל. אני מתבאס נורא כי חשוב לי לדעת ששנינו לוקחים אחריות משותפת על הבית וכי חשוב לי לדעת שאכפת לך ממני וממה שחשוב לי". 

כאן מגיע שלב חשוב: במקום לסיים את הדברים בדרישה הרגילה (והלא אפקטיבית בדרך כלל) "תורידי בבקשה את הזבל" אנחנו מסיימים בשאלה דיאלוגית. לדוגמא "איך אתה מרגיש עם מה שאמרתי?", "במה שאמרתי עכשיו, למה התחברת?" או "איך אתה עם מה שבקשתי?" כך, במקום לסיים בדרישה לשינוי של האדם האחר אנחנו ממשיכים בדיאלוג ומאפשרים לבני הזוג לספר לנו איך הם מרגישים עם הדברים. כשבני הזוג ידברו אנחנו נחזור להיות בעמדת הקשבה אמפתית ולאחר מכן נשתף שוב במה שעובר עלינו.

"הביטוי העצמי" כולל ארבעה מרכיבים: תצפית, רגש, צורך ובקשה. אנחנו נתאר את המצב כפי שהבנו אותו (תצפית), נספר מה הרגשנו (רגש) ולמה אנחנו צריכים את מה שתיארנו (צורך) ונסיים בבקשה, ולא בדרישה, של מה בני הזוג יכולים לעשות כדי לענות על הצורך הזה. למשל בדוגמת הזבל: "השבוע לא הורדת את הזבל (תצפית). אני מתבאס נורא כי חשוב לי לדעת ששנינו לוקחים אחריות משותפת על הבית (רגש) וכי חשוב לי לדעת שאכפת לך ממני וממה שחשוב לי (צורך). איך אתה מרגיש עם מה שאמרתי?". הדוגמה הזאת כוללת הזמנה להמשך דיאלוג במקום בקשה, אבל בקשה יכולה להיות "אם זה מקובל עליך, יקל עלי אם תורידי את הזבל לעתים קרובות יותר".

חיבור לפני פתרונות

נכון, זה עשוי להיות ארוך ולעיתים אפילו מייגע. לפחות ככה עלולה להיות החוויה בתחילת הדרך. אבל האמת היא שזה מסע מהנה ממש שבו אנו לומדים להכיר יותר את האדם איתו בחרנו לחיות, ומאפשרים לו להכיר אותנו. מה גם שחשוב לזכור שהאלטרנטיבה היא נושאים גדולים ומורכבים שאנחנו לא יכולים לדבר עליהם. 

אחד העקרונות בתקשורת מקרבת הוא חיבור לפני פתרונות. עצם השיחה שבה שנינו מצליחים לשתף במה שעובר עלינו ומרגישים שהצד השני מצליח להבין אותנו, יש בה תיקון רב. גם אם לא נגיע בסוף להסכמה, חלק גדול מהבעיה נפתר מעצם הדיאלוג. פחות חשוב מה נחליט בסוף, יותר חשוב שנצליח לדבר על זה. אם הגענו לחיבור, להבנה, ליכולת לשוחח על הדברים, סיכוי גבוה שנגיע גם לפתרונות.

למאמרים נוספים במגזין גלויה על כלים לתקשורת זוגית >>

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• מעגל ההסכמה – אביגיל חדד-דגן
• מודל הרמזור: לתקשר את גבולות המגע – שולמית שפרבר
• מה שרציתם לדעת על יעוץ זוגי – קרן חדד טאוב
• זה עניין של דינמיקה – בנימין מאלב
• על אורות וכלים בזוגיות: איך להרחיב את הכלים לאורך שנות הזוגיות? – הרבנית שרה סגל-כץ
• יעד ודרך – עצות וכלים להתנהלות כלכלית בתקופות של שינוי – בת שבע פורת
• לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
• הנחות המוצא שהבאנו מהבית – נוגה דודסון
• כמו כלים שלובים: בשבח הדייט הזוגי הקבוע – הרבנית שרה סגל-כץ
• אומנות בניית המשפחה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• סליחה, אפשר קצת ספייס?: על הצורך במרחב אישי בתוך הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• איך לריב נכון? – צוות גלויה
• הכל בסדר? אתגר האינטימיות בתקופת הסגר – צוות גלויה

• מאמר רלוונטי שהתפרסם בynet: מדוע כולם מקווים שבן הזוג יבין אותם ללא מילים? – שולמית שפרבר