וְעַכְשָׁו זְמַן שָׁבוּר / וּבָרוּר שֶׁמִּכָּאן חַיָּבִים / לְחַשֵּׁב נְשִׁימוֹת.

חִלְמִי חֲלוֹמוֹת טוֹבִים / דַּמְיְנִי שֶׁיֵּשׁ לָךְ הוֹרִים אֲבִיגַיִל / כֶּתֶר עַל רֹאשֵׁךְ

יֵשׁ רְגָעִים בָּהֶם אֵינִי זוֹכֶרֶת מִי אֲנִי / וּמָה קָרָה לִפְנֵי הַשְּׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר

הֵיכָן שֶׁהַמִּלִּים נִשְׁמָטוֹת / וּמַשֶּׁהוּ אַחֵר מְנַסֶּה לְצַיֵּר / אֶת זְקִיפוּתוֹ הַנְּבוֹכָה,

כָּעֵת אַתְּ מְלַמֶּדֶת אוֹתִי. / מִלִּים / שֶׁהִקְפַּדְתִּי לִשְׁכֹּחַ

וְשָׁטַפְתִּי אֶת הַבַּיִת / שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, / לֹא מִלִּכְלוּךְ, / מִגַּעֲגוּעַ.

הֵבִינָה לִפְנֵי כֻּלָּם / שֶׁיֵּשׁ פֹּה רֹעַ / אֵיזוֹ תַּפְנִית

שיחה גלויית עיניים על שכול, התמודדות עם טראומה ועל מעגלים של עשייה עם רעיה אפנר המביאה אל תפקידה את תובנותיה הן כחברת קיבוץ לשעבר בעוטף והן כאם ששכלה את בנה באסון המסוקים.

שיחה גלויית עיניים עם הפעיל החברתי אבי דבוש, על אירועי השבעה באוקטובר ומה שבא בעקבותיהם - על כוחה של קהילה, חשיבותה של שותפות חוצת מגזרים, ועל מקומה של המסגרת הדתית והרוחנית.

בעצה אחת שמעון ולוי החליטו לקחת את הפגיעה של אחותם ולעשות בה כטוב בעיניהם. מהטקסט ניתן ללמוד כי הם התעלמו לחלוטים מדינה ומהשבר שלה והתרכזו בכאב הפרטי שלהם. הם לא חשבו אף לרגע אחד, להיכנס אל דינה בדחילו ורחימו, לשבת מולה להישיר אליה מבט ולהיות איתה שם בכאבה.

הדור שלנו אינו הדור הראשון של יהודים שחוו זוועות כאלה, אבל הוא הדור הראשון שחווה זוועות כאלה כאשר הוא מצויד בידע ובהבנה של ההשפעה העצומה של הטראומה.

הָאָדֹם הַיּוֹם אָדֹם מְאוֹד / הַצָּהֹב מִתְהַדֵּק עַל הַצַּוָּאר

וְרָאוּ אוֹתָן / וַיִּקְחוּ אוֹתָן / וַיַּעֲנוּהֶן

וְאַתְּ נוֹתַרְתְּ שְׁתוּקָה / וּמְחֻלֶּלֶת / שְׂפָתַיִךְ עֲרֵלוֹת, אִשָּׁה אָבְדָה הַהִזְדַּמְּנוּת לְהִוָּשַׁע

האחריות הקהילתית והלאומית שלנו היא לתמוך בשורדות ושורדי התקפת הטרור המיני של חמאס, ומוטלת עלינו החובה לפעול במגוון מישורים לקדם את ההחלמה והריפוי שלהם

פסית שיח משתפת במחשבותיה על דינה בזמן הזה: ״התחלת הריפוי היא כאשר מאפשרים לנפגע להחזיר את השליטה לידיו. לדינה זה לא התאפשר. לא שכם ולא אחיה אפשרו לה להחזיר את השליטה על חייה ולהשמיע את קולה״.

אורי שרמן קנוהל על התביעה הערכית לעסוק בחוסר ובמעשי פגיעה המופיעים בטקסט המקראי בכלל ובסיפור דינה בפרט. תיאור המעגל הטראומטי, השיח הדיכוטומי הנובע מטראומה ודיון בשאלה: איך לדבר את הטראומה?

בקשה להציע פתרון נקודתי יותר לעונשו של אנס, שמשתמש במסקנות המשפטיות של החוק המקראי ומתרגם אותן למושגי חובות וזכויות מודרניים. מובן שאין כל הצדקה מוסרית או משפטית לחייב את הנאנסת להתחתן עם האנס, אבל חובתו לדאוג לרווחתה, לשלומה, לבריאותה הנפשית והגופנית, למשך כל ימי חייו בעינה עומדת.

ראוי שנשאל על מחיר ההשתקה, ומחיר הזהירות. יורם גלילי משתף כי לדעתו פרשת "וישלח״, ובתוכה מעשה אונס דינה, אינה מתירה לנו שלא שלא להתייחס לשאלות ולמחירים שטמונים בשתיקה בקהילותינו.

לְהִתְפַּלֵּל / שֶׁהָרוֹעֵשׁ הַמַּחֲרִיד יִדֹּם / הָאַכְזָר יַחֲמֹל

עַכְשָׁו אֲדָמָה רוֹעֶדֶת הִיא שֶׁטַח שֶׁאֲנִי מְהַלֶּכֶת בּוֹ בְּנִנּוֹחוּת.

כַּפּוֹת יָדַי / עֲל כַּפּוֹת הָמַּנְעוּל

אָלִיט בְּדַם לִבִּי, / אֲחַיֶּה בְּחֹם בְּשָׂרִי / אֶת הַבַּת הַטְּהוֹרָה

בָּרְכֵן בְּאוֹר פָּנֶיךָ, וְשָׁמְרֵן כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן, בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵן.