אֲבָל חֻקֵּי הַחִימִיָּה נוֹתְנִים לִי שִׁוְיוֹן רַק לְמַרְאִית עַיִן / הַיּסוֹדוֹת רַק יְאָרְחוּ אוֹתִי לְשָׁעָה קַלָּה / בַּבַּיִת הֶעָשׂוּי עוּגוֹת וְתִינוֹקוֹת

בְּקַרְקָעִית כָּל / סַל כְּבִיסָה / נִמְצֵאת אִמָּא / טוֹבָה דַּיָּהּ.

אֵין לִי זְמַן כְּלָל לִרְסִיסֵי הַטַּל - / הֵם שְׁזוּרִים עַל קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ בֵּין הַקּוֹצִים, / בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בְּוָאדִי עֲרוּגוֹת.

פִּתְאֹם רוּחַ צָפוֹן מְנַפֵּחַ שִׂמְלָתִי / מְנַעֵר בְּרַעַשׁ קְרָבַי כְּכַנְפֵי חֲסִידָה. / אַרְבָּעָה יְלָדִים אוֹחֲזִים אֶת שִׂמְלָתִי / יְשָׁרָה. בְּחָכְמָה. בִּי יִתְרָם. לֹא נִסַּע.

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים קוֹלִי / וַיִּשְׁלַח נְהוֹר כּוֹכָבַיִךְ / וּבְדָמִי יָפְיֵךְ הַפּוֹעֵם / וּבְלִבִּי נַפְשֵׁךְ הַמּוֹלֶכֶת רוּחַ חַיַּי

הַשָּׁעוֹן הַיָּשָׁן לֹא נָח / אֲפִלּוּ עֲשִׂירִית הַשְּׁנִיָּה / טָס קָדִימָה בַּזְּמַן / לֹא הִבִּיט חֲזָרָה. / אַתָּה כְּבָר מֶטֶר שְׁמוֹנִים, / מְבַקֵּשׁ לִבְלֹעַ אֶת הַחַיִּים

עָדִיף לוֹ לֹא לִכְתֹּב שֶׁטּוֹב לוֹ / לֹא לִכְתֹּב כַּמָּה הוּא נֶאֱהָב

מִי יִשְׁפֹּט כָּעֵת אִם מִקֹּר בּוֹכֶה הַיִּלּוֹד / אוֹ שֶׁחַם לוֹ מִדַּי / אֵיךְ נְפָרֵשׁ נְשִׁימוֹת / גּוֹזָל פָּקוּד בְּיָדֵינוּ

יֶלֶד פּוֹסֵעַ בַּגַּן עִם אָבִיו / וּמַפְצִיר בּוֹ לְהוֹשִׁיט יָדוֹ / אֶל תּוֹלְדוֹת הַדְּבָרִים כֻּלָּם, / שֶׁמָּא יֹאבְדוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ מִלֵּב, / אַךְ לַשָּׁוְא.

צריך לומר בבירור: לפני ואחרי הכול, היא אישה, ואני אישה. ורב-גבר לא יכול היה להיכנס למרחב הזה. יש כאן תיקון גדול והזדמנות מופלאה.

אֵיךְ אֶפָּרֵד / מִיוֹפְיָים שֶׁל הָעֵצִים / וְהֶהָרִים

בְּאוֹתָן זְרוֹעוֹת שֶׁגּוּפוֹ / עוֹד נוֹצֵר אֶת חִבּוּקָן, / נִשָּׂא הוּא בְּבִטְחָה

עוֹמֶדֶת בֵּין אַרְבַּע אִמָּהוֹת לְגַלּוֹת אֵם אַחַת פְּנִימִית טוֹבָה מְאֹד

גּוּר נְמֵרִים עִרְסַלְתִּי בְּיָדַי, / גַּבּוֹ צָמוּד לִפְעִימוֹת לִבִּי

דִּמְעוֹת אִמִּי / יָבְשׁוּ / עַל לְחָיַי / הָלַכְתִּי לְדַרְכִּי

לְלֹא אַרְנָק, אוֹ כֶּסֶף, חָסֵר / כְּתוֹבֶת וְזֶהוּת, מְטַיְּילוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו / לְלֹא מָנוֹחַ בְּכִיסָיו. וְאֵין דָּבָר

הִנֵּה הַשִּׁבֳּלִים, שְׁמֵנוֹת / וּבְשֵׁלוֹת / כַּמָּה יָפֶה הֵן רוֹקְדוֹת בָּרוּחַ

שׁוֹמֵר הַשַּׁבָּת קָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, / וַאֲנִי כּוֹלֵאת בְּתוֹכִי אֶת הָרוּחַ / הַמְּבַקֶּשֶׁת לָצֵאת לְטַיֵּל, עִם בְּנִי / שֶׁבָּא לְבִקּוּר מִלּוֹנְדוֹן הָרְחוֹקָה, / וַאֲנִי רַק רוֹצָה לַחֲצוֹת אֶת הַסְּעָרָה

״עוד פעם הוא חוזר עם חול בנעליים, שזה מוזר כי בחיים הוא לא נכנס בעצמו לארגז חול, וברכיים שרוטות שאף אחת לא יודעת להגיד לך ממה זה״. סיפור קצר מאת בלה שגיא, מתוך הספר ׳שבר ענף ירוק׳.

הַאִם אֵינֵךְ מִתְגַּעְגַּעַת פֹּה לַשֶּׁמֶשׁ? / אֶל הַחַגִּים הַמְּחַבְּקִים אָבִיב וּסְתָו / בְּחַלּוֹנִי נוֹתְרוּ חֲנֻכִּיּוֹת מֵאֶמֶשׁ / מָה אַתְּ חוֹגֶגֶת שָׁם? וּמִי אִתָּךְ עַכְשָׁו?

אִם הָיִיתִי רוֹצָה לְצַיֵּר אוֹתָהּ, לִרְשֹׁם אֶת דְּמוּתָהּ עוֹבֶדֶת כָּךְ, / לְיַד דֶּלְפֵּק הַמִּטְבָּח, הָיָה עָלַי לְהַתְחִיל בַּצֵּל שֶׁמְּטִילִים הַשַּׁרְווּלִים / הַמֻּפְשָׁלִים עַל זְרוֹעוֹתֶיהָ, בַּצֵּל שֶׁמֵּטִיל סַנְטֵרָהּ עַל הַצַּוָּאר,

זוֹ טְבִיעָה אִטִּית מְאוֹד. אֶת הַשִּׂיחוֹת שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב לֹא נִתַּן יוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / כְּשֶׁאַתְּ פּוֹתַחַת אֶת הַמַּיִם הַחַמִּים בַּמִּקְלַחַת, לְאֵדִים יֵשׁ רֵיחַ שֶׁל שְׁקֵדִים מָרִים. / תִּתְקַשְּׁרִי כְּבָר לְשֵׁרוּתִי הַחֵרוּם. יֵשׁ צְלִיל חִיּוּג, אַתְּ דּוֹחֶפֶת חֲזַק עִם הָרַגְלַיִם

הַפַּעַם מַשֶּׁהוּ הִמְתִּיק וּבְכָל זֹאת הָרָעָב בַּבֶּטֶן וְהַגַּעֲגוּעַ / בַּלֵּב לֹא נוֹתְנִים לִי מְנוּחָה.

מִקַּצְווֹת שְׂעָרוֹ שֶׁל יֵאוּשׁ נִסְרְגוּ / מְעִילֵי הַצֶּמֶר. עָטְפוּ / מִכָּל רַע בְּעוֹד חֹרֶף קַר. / שָׂרַדְנוּ.