נֶעֱטַפְתִּי בְּעָנְיִי בָּאַיִן / בְּמִדְבַּר גָּלוּת שָׁמַיִם וְיָמִים.

וַאֲשֶׁר אִבַּדְנוּ, בֵּין / שִׁבְרֵנוּ לִתְרוּעוֹתֵינוּ, / אִבַּדְנוּ.

מִישֶׁהוּ סִמֵּן x בַּמִּשְׁבֶּצֶת הַלֹּא נְכוֹנָה

עוֹד דֶּרֶךְ שֶׁל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם / לוֹמַר אֶת אוֹתוֹ מִשְׁפָּט / שֶׁאֲנִי מְמַלְמֶלֶת כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם.

לִהְיוֹת הָאֲנִי שֶׁלִּפְנֵי, הָאֲנִי שֶׁאַחֲרֵי מִי שֶׁכְּבָר אַף פַּעַם לֹא אֶהְיֶה.

שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָרְשׁוּמִים יִהְיוּ לִי זָרִים / שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה אַף חָבֵר שֶׁיָּשַׁב אִתִּי פַּעַם בִּמְדוּרָה,

הַלֹּא הַיָּרֹק כָּעֵת מַמָּשׁ / עַל פְּסִיגָיו וּנְבָטָיו / וְהַיָּם הַכָּחֹל וְהַחוֹל

לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים / יְגַלֶּה סִבְלוֹתֵינוּ לְעוֹלָמִים / וּמִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ / יִשְׁמְעוּ הַקּוֹלוֹת הַנֶּאֱלָמִים

שיחה גלויית עיניים על שכול, התמודדות עם טראומה ועל מעגלים של עשייה עם רעיה אפנר המביאה אל תפקידה את תובנותיה הן כחברת קיבוץ לשעבר בעוטף והן כאם ששכלה את בנה באסון המסוקים.

אֲבָל הַמָּקוֹם צַר עָלַי. / הוֹלֵךְ וּמִצְטַמְצֵם.

אֶת מָה שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לִכְתֹּב / שָׂרַפְתִּי

וְאָז שׁוֹאֶלֶת: "תַּגִּידִי, אֲנִי חַיָּה? / וְאֵיךְ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי מֵתָה?" / מָה הֲיִיתֶם עוֹנִים / לַיַּלְדָּה בַּת אַרְבַּע?

לִפְתֹּחַ אֶל אֲוִיר הָעוֹלָם אֵיזֶה קֵפֶל / שֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַבַּדִּים.

עַכְשָׁו אֲדָמָה רוֹעֶדֶת הִיא שֶׁטַח שֶׁאֲנִי מְהַלֶּכֶת בּוֹ בְּנִנּוֹחוּת.

בָּרְכֵן בְּאוֹר פָּנֶיךָ, וְשָׁמְרֵן כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן, בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵן.

לִמְרֹחַ בְּיָד מְיֻמֶּנֶת / אֶת שִׁכְבַת הַזֶּפֶת הַחַמָּה, / לְהֵאָטֵם, לָצוּף, / לֹא לְהֵעָתֵר לַמְּצוּלָה.

ביכולת של קהילה לרפא את השברים האישיים. מתוך שותפות גורל ולא מתוך רחמים.  ריפוי היא דרך פתלתלה, ארוכה וכואבת, בימים רגישים אלה ניכר שהארץ כולה זקוקה להתמלא במעגלים שכאלה שידליקו לפיד בחשכה ויספרו את סיפור השבר. 

נְבַקֵּשׁ אֶת הַכּוֹחַ לְהָכִיל / אֶת עָצְמַת הַלְּבָבוֹת הַמִּתְפַּקְּעִים.

כֵּן./ גַּם / כְּשֶׁסְּפִינוֹת טְרוּפוֹת / מִן הֶעָבָר / שׁוֹעֲטוֹת / אֶל / מֵזַח הַהֹוֶוה.

רֶגַע לִפְנֵי / הַקָּפָה רִאשׁוֹנָה. / כִּמְעַט וּבִקְּרָה כָּאן הַשִּׂמְחָה

אַבָּא אָמַר שֶׁזֶּה בִּגְלַל שֶׁמַּדְפִּיסִים / אֶת סִפְרֵי הַתְּהִלִּים בְּסִין / וְהַפוֹנְט לֹא בָּרוּר. / וְשֶׁעָדִיף הָיָה סִדּוּר.

בְּרֶגַע בּוֹדֵד שֶׁל הַכָּרָה מְלֵאָה, / הִבַּטְתִּי מַטָּה אֶל כַּף יָד רַק בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת / חוֹל זוֹרֵם כְּמוֹ מַיִם מִבֵּין אֶצְבָּעוֹת. / וּבְלִבִּי הֵבַנְתִּי שֶׁאֵין זֶה חוֹל וְאֵין זֶה מַיִם / וְאֵין אֲנִי בִּכְלָל צְמֵאָה,

שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנָה, גְּבֶרֶת, לֹא שִׁבְעִים וְשָׁלֹש, / קוֹרֵא הַקֻּפָּאִי צוֹחֵק, קוֹפֵא עַל מְקוֹמוֹ,

שיחה גלוית עיניים עם הרב מייק שולץ על תפקידו של מלווה רוחני, על הכשרות המתקיימות במרכז הרפואי רמב״ם ועל מה שהוא מקבל בעת ליווי חולים ובתהליך ההכשרה שהוא מנהל בתוך המרכז הרפואי רמב"ם.