שכם ודינה – האם זו בכלל שאלה האם מדובר בסיפור אהבה או בהתעללות?

פסית שיח משתפת במחשבותיה על דינה בזמן הזה: ״התחלת הריפוי היא כאשר מאפשרים לנפגע להחזיר את השליטה לידיו. לדינה זה לא התאפשר. לא שכם ולא אחיה אפשרו לה להחזיר את השליטה על חייה ולהשמיע את קולה״.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

ההתחלה ברורה: נאמר על שכם: "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". שלושה פעלים מיוחסים לשכם ומבהירים שמדובר באונס, שכן יש דמיון רב לאופן בו הכתוב מתאר את אונס תמר בידי אמנון: "וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ".

לכאורה אם כן, ברור שזהו סיפור התעללות. איך אפשר בכלל לקרוא זאת אחרת עם פרספקטיבה של ימינו?
אלא שלאחר אונס דינה, נראה שהמספר המקראי מתאר כי שכם מפתח רגשות כלפיה: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ".

אם כן, יש מקום לשאול לכאורה האם יש לראות בסיפור זה סיפור התעללות מובהק, או שזהו סיפור שאומנם התחיל בהתעללות, אך המשיך באהבה ובניסיון לתקן וליצור זוגיות לגיטימית וחיובית.
הפסוקים מעידים על כך כי כי שכם מתאמץ מאוד לזכות בידה של דינה: הוא שולח את אביו לבקש את רשות משפחתה לנישואים – תיקון מובהק לקלקול שהיה בהתחלה כשהוא לקח אותה ללא רשות. שכם אף מציע שמשפחתה תרבה מאוד מוהר ומתן, ולא חוזר בו אפילו מול הדרישה שיבצע ברית מילה, כאשר לא רק שהוא נכון לבצע ברית מילה בעצמו, הוא אף משתמש במעמדו הנכבד כדי לשכנע את כל בני עירו לעשות ברית מילה, פעולה הכרוכה בכאב רב. את כל זה עושה שכם, לכאורה מתוך אהבה לדינה ורצון לתקן את הדרך המקולקלת בה התחיל הקשר ביניהם. בעיניו, היה זה קשר, ובעיניה – מה?

השוואה נוספת לסיפור אמנון ותמר מאירה באור חיובי לכאורה את התנהגותו של שכם: בסיפור אמנון ותמר, השורש אה"ב מיוחס לאמנון פעמיים לפני האונס, ואילו אחרי האונס כתוב: "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי". כלומר, אצל אמנון הקשר המיני מבטל את האהבה שלכאורה חש, ואחריו אין לאמנון שום מחוייבות כלפי תמר. כשהיא מתחננת בפניו שלא יגרשה מחדרו, הוא נחוש לעשות זאת בכל זאת ואף מוודא שהדלת נעולה וסגורה בפניה. לבו של אמנון אטום לחלוטין בפני תמר שמתנהגת באבלות: קורעת את כתונת הפסים שלה, שמה אפר על ראשה, הולכת וזועקת ויושבת שוממה בבית אבשלום אחיה.
לעומת אמנון, על שכם נאמר שהוא אוהב את דינה דווקא אחרי האונס וגם המחוייבות שלו אליה מתחילה אחריו. הנכונות שלו לשלם מוהר ולעשות כל מאמץ כדי להינשא לה, בולטת על רקע ההתנהגות ההפוכה של אמנון.

קשה לקרוא את זה. קשה לתפוס כך את הדברים.

למרות כל אופן הקריאה כנ״ל איני סבורה שניתן לקרוא את סיפור שכם ודינה כניסיון לתיקון אמיתי ויצירת זוגיות חיובית ולגיטימית, לאחר מעשה האונס. מה יש להסביר בכלל? ובכן, יש צורך להסביר מכיוון שהמספר המקראי מניח התייחסות שיש בה פוטנציאל של סלחנות לפוגע, מבלי שקרה תהליך שבימינו היינו מצפים שיתרחש… אם בכלל אפשר להאמין שיש נתיב לתיקון לאחר אינוס.

מדוע לדעתי אי אפשר לקרוא את סיפור שכם ודינה כתיקון? אני מוצאת שתי סיבות:
הסיבה הראשונה היא שקולה של דינה לא נשמע מתחילת הסיפור ועד סופו. בניגוד לתמר שמשמיעה את קולה שוב ושוב, מתחננת מאמנון לא לאנוס אותה, ולאחר מכן מבקשת שלפחות ישאיר אותה בחדרו וכשגם בקשה זו לא מתמלאת, היא הולכת וזועקת. דינה לעומתה, שותקת. גם כששכם ניסה לדבר על לבה, דינה ממשיכה לשתוק. גם כשאחיה מחליטים בשבילה והורגים את שכם וכל בני עירו, דינה ממשיכה לשתוק.

בפרק כ"ד, כשמסופר על העבד שמגיע למצוא אישה ליצחק, משפחתה קוראת לרבקה ומתייעצת איתה: "נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". גם על הרקע הזה, בולטת שתיקתה של דינה. איש לא קורא לה ואיש לא שואל אותה מה דעתה, מה היא רוצה.

כיום אנו מודעים לכך שלאחר התעללות, התחלת הריפוי היא כאשר מאפשרים לנפגע להחזיר את השליטה לידיו. לדינה זה לא התאפשר. לא שכם ולא אחיה אפשרו לה להחזיר את השליטה על חייה ולהשמיע את קולה.

יתרה מזאת, יש להכיר בסיבה השניה: צריך לזכור ששכם ניהל משא ומתן על דינה כשהיא למעשה עדיין חטופה בביתו. בפסוק כ"ו נאמר: "וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ". כלומר כל הזמן הזה, אחרי האונס, דינה נשארה שם, בביתו של שכם. רק כשאחיה מגיעים לחלץ אותה, היא יוצאת מבית שכם בפעם הראשונה לאחר האונס.
אומנם ניתן לטעון שזה דווקא מעיד על המחוייבות של שכם אליה, בניגוד לאמנון שזרק את תמר מביתו, אלא שמחוייבות אינה מספיקה ליצירת זוגיות.
אהבה וזוגיות לא יכולות להירקם על בסיס אונס. נקודה. הבעת זהו המשך שך השתקת קולה של הנאנסת והשארתה בבית האנס, כשבשום שלב לא שואלים אותה מה רצונה.
אומנם אחיה של דינה חילצו אותה בתחבולה והחזירו אותה הביתה, אך נראה כי גם הם נהגו כלפיה באדנות, החליטו עבורה וגם הם לא שאלו אותה לרצונה. אין בכך תיקון. אין בכך גאולה. אין בכך מופת, להפך.

התיקון האמיתי יכול לבוא רק בעולם שבו דינה יכולה להשמיע את קולה. זו התחלה, גם אם לא ריפוי שלם. קולה צריך להישמע, גם אם הקול היחיד שיישמע הוא בכי.