מסלול החיים הנורמטיבי כולל כל מיני צעדים הגיוניים לעשות והוא מתרחש כשאתה חי במקום שהוא הבית שלך. על מה שקורה כשהצעדים ההגיוניים נעלמים להם, והחיים מתרחשים במקום שהוא לא בדיוק בית.
אחד הדברים הקשים ברווקות הוא שהדרך שלך מיטשטשת. כשכבר לא ברור לך מה בכלל קורה פה, כשנגמרה לך המפה מזמן וכבר אין לך מושג איפה לשים את הרגל בצעד הבא. יותר מכך, מה בכלל צריך להיות הצעד הבא?
עם הזמן נוצרים מין צעדים הגיוניים. שלוש חברות שונות התלבטו איתי בחודשים האחרונים אם לטוס להודו הקיץ. בנות שלושים, רווקות, מדהימות. הן אף פעם לא היו בהודו. עודדתי אותן בכל לב. למה הן לא התלבטו האם לטוס ליפן, או לעשות קורס תכנות אינטנסיבי, או לנסוע הביתה להורים לחודשיים, או לעבור לנורבגיה לתמיד? כמובן שהודו מדהימה ועושה תהליכים משמעותיים בנפש, וגם זול ונח לטייל שם. אבל גם – ובעיקר – כי זה סוג של צעד הגיוני במרחב חסר הסבירות של החיים הרווקיים.
הצעד הזה הגיוני כי הרבה אנשים עשו אותו, ועושים אותו, אז הוא עוד איכשהו נותן לך להרגיש שאתה על המפה. שאתה במרחב מובן. הוא מאפשר לך להיות חלק ממשהו. אבל גם את זה, כמה פעמים כבר אפשר לעשות?
(אגב: כל פעם שהייתי טס החברים הנשואים היו פותחים עלי עיניים. בקטע טוב, אבל בקנאה גלויה. ניסיתי להסביר ולא הצלחתי: אני לא טס כי אני יכול, אני טס כי אינני יכול עוד).
הומלסים שגרים באחלה דירות
ויש עוד צעדים הגיוניים לעשות. נניח, אם אתה רווק דתי שגר בבית של ההורים זה הגיוני לעבור לירושלים, או תל אביב, או גבעת שמואל, או תקוע. זהו פחות או יותר. זה יכול להיות אחלה לעבור גם למקום אחר, נניח למצפה נטופה או צור הדסה. או חיפה או עלומים. אבל מה הקשר חיפה עכשיו? אלא אם יש לך סיבה ממש טובה כמו עבודה או לימודים, אתה כמעט אף פעם לא תגור שם, אם אתה חלק מהסיפור הרווקי. כי כשאתה נשוי יש לך סיפור אחר.
לא שזה כזה פשוט למצוא איפה לגור, קהילה ומקום. יש כל כך הרבה זוגות שחיפשו את המקום הנכון להם ומצאו את עצמם במשך שנים באיזו בִּיצה של נשואים כמו גבעת מרדכי. במקרים הקשים אפילו קונים שם דירה בסוף. יש אנשים שאפילו רח"ל קנו דירה בכפר גנים או לֶשֶם. אבל זה אחלה, זה אחלה. כי זה איך שחיים נורמטיביים נראים, כי בחיים נורמטיביים אתה בונה את הבית שלך איפשהו, ומותר שזה יהיה בפתח תקווה ומותר גם שיהיה על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן. ובאמת קהילה ומקום הם משמעותיים, אבל הכל מתחיל בזה שאתה בונה שם את הבית שלך, יש שם אותך ואת אשתך, ואתה מגדל שם את הילדים שלך. כשיש בית יש לב לסיפור, יש איזה נושא לעלילה ויש פה איזה רצף. וממנו אפשר גם לצאת החוצה ולפגוש עוד אנשים שיש להם בית ולב ומשכנתא ומסגרות לילדים וויכוחים על איך ייראה בית הכנסת או שעות הפתיחה של הבריכה.
רווקים לא גרים בבית. זה נורא טריקי, כי זה נראה כאילו שכן. יש להם בדירה סלון ושטיח וספות ותמונות על הקירות ושולחן גדול ומפה יפה ולפעמים אפילו אוכל במקרר.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
פיסת היסטוריה: הרי פעם לא היה דבר כזה דירה. אנשים חיו בבית עם ההורים שלהם, המשפחה המורחבת יותר או פחות. ואז הם התחתנו ויצאו מהבית לבית משלהם. בית – בית. ויכולים להיות גם שלבי ביניים, נניח כיום: בית – צבא – ישיבה – מעונות אוניברסיטה – בית. אפילו בית – צבא — דירת שותפים במשך שנה וחצי – בית. בכל המקרים האלה, זה מאוד ברור איפה הבית, יש בית אחד כזה לכל אורך הדרך, ומתישהו הוא מתחלף לבית אחר. (והתנצלותי מכל מי שחוויית הבית שלו מורכבת יותר מהתיאור הפשטני הזה. לרבים מאתנו חוויית הבית באמת יותר מורכבת).
בדירה הראשונה שגרתי בה בירושלים היה טלפון קווי, זכר לימים עברו. זה עשה הרגשה כלשהי של בית, נדמה לי שזה אחד המגדירים. אבל בנייד שלי ההבדל היה ברור: המספר של הבית היה 'בית', והמספר של הדירה היה 'הדירה'. מתי הדירה הופכת לבית, זו שאלה טובה. זה כמו פרדוקס הערימה: שני גרגירי חיטה הם ערימה? לא. ושלושה? וארבעה? מתישהו זה הופך לערימה. אבל בסוד אגלה לכם: זה אף פעם לא הופך לבית. גם כשאתה עובר את כל השלבים שבהם אתה מחליט שהנה אתה תקנה לעצמך מיטה כמו שצריך וארון כמו שצריך ומקרר ומכונת כביסה, וכל השיחות הפנימיות האלה של במה להשקיע ובמה לא ואיך מצד אחד אני חי את החיים שלי הכי טוב שלי כי אלה החיים ולא שלב מעבר. אך מהצד השני, טוב, אני לא איפה שאני רוצה להיות – וזה לא הבית.
כל קשר נידון תמיד
להיות רווק זה אמנם לא להיות מחוסר דיור אבל זה כן להיות מחוסר בית. והמורכבות של החוויה הזאת קשורה לכל הדברים שיש בבית ואין בדירה: מקום יציב, נעים, חם, מכיל, דואג, אוהב. בדירות שותפים טובות יש משהו מזה, ולפעמים הרבה. אבל החסר העמוק הזה רק מתווסף למורכבות הרווקית הכללית, שאהבה חסרה בה, וביקורת ושיפוטיות יש בה.
כי מיהו הרווק, אם לא זה שתמיד איכשהו צריך להיראות טוב, כי אולי, כי מי יודע את מי הוא יפגוש. ולהיות רווקה, זה בכלל. כי הוא מגיע לעוד מפגש ועוד מפגש שיש בו היכרות – אבל העין הטובה היא ממש לא המאפיין המהותי של ההיכרות הזאת. זו הביקורת שנמצאת שם תמיד, סימן השאלה של מתאים לי או לא, ומה דפוק בו; ולא צריך להיות חלק מתרבות של אפליקציות היכרות עם סלייד ימינה או שמאלה, כדי להרגיש שבעצם אתה כל הזמן בחוויה כזו. כל קשר נידון תמיד, מי בקצו ומי לא בקצו, מי ינוח ומי ינוע, ותשובה ותפילה וצדקה לא עוזרים פה. וגם לא עצות טובות – תסתכל בעין טובה, תתן זמן, מקום, תהליך, כל זה. זה נכון עד גבול מסוים, וממנו: זה או כן או לא. אז רווקות היא מרחב ביקורתי ודירה היא מרחב שלא נותן את ההגנה המתאימה מפני הביקורת הזאת. אין מרחב מוגן אמיתי להימלט אליו. רווקים הם הומלסים שגרים באחלה דירות.
וזה שולח אותך לאיזה מסע. כי כל עוד לא באת אל המנוחה ואל הנחלה אתה במסע. ויש אזורים ממופים, ואפשר להיות רווק כך וכך שנים ולהרגיש שאוקיי, יש פה איזה יעדים שעדיין לא כבשתי, יש הרים שעוד לא טיפסתי עליהם, יש עוד מקומות בנפש שאני רוצה לבנות. אבל כשנגמרים לך ציוני הדרך על המפה קשה לדעת מה הצעד הבא.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- למה יש רווקים בעולם – גיא צבירן
- להיות בית לעצמך – שרית מן
- רווקות או יחידאות – הרבנית שרה סגל-כץ
- לחיות ברווקות מאוחרת – סיון דרשן
- דייט ועוד דייט ועוד אחד – אביטל גולד
- די עם ה"בקרוב אצלך" – אורלי שמחי-כהן
- על קשרי חברות רומנטית וידידות לפני הנישואין – הרבנית רחל קרן
- והזמן עצר מלכת: רַוָּקוּת בזמן הקורונה – צוות גלויה
- להיות רווקה בט"ו באב – אלינור רחימי
- אישה מגיעה לפרקה: מסה על הרווקות – הדר משיח
- ויותר מכולם, ירושלים מחבקת אותי במסע הזה – רעות גמליאל
שירים על חוויית הרווקות:
