אַתָּה צָרִיךְ אוֹתִי מַיִם. / מַרְוָה צִמְאוֹנְךָ, / זוֹרֶמֶת, מַתְאִימָה עַצְמִי לִצְרָכֶיךָ

הָיִיתִי רוֹצֶה לַעֲמֹד יַחַד / אִתָּם בְּגַן הַמִּשְׂחָקִים / בּוֹ רוּחוֹת הַחֹרֶף מַצְלִיפוֹת

הִצְלַחְתֶּם לִדְחֹק אוֹתִי לְשָׁם, אֶל פִּנַּת אֵינוּתִי. קוֹלִי נָדַם.

יצחק גווילי נע בין שני עולמות: משורר שהוא רואה חשבון ותיק. בראיון עימו במדור ״גלוית עיניים״ על הכתיבה ותהליכי היצירה שלו הוא מגלה את סודו: התמדה.

מִלִּים הָיוּ דָּבָר מְסֻכָּן, / הֵן חִבְּרוּ אוֹתְךָ / לְמַה שֶּׁלֹּא יָכֹלְתָּ לָשֵׂאת.

אַךְ הָאָדָם מְבַקֵּשׁ צֵידָה לַדֶּרֶךְ / וּמַנִּיחַ קֹדֶשׁ בְּכֵלָיו

וְהוּא הָיָה מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ מֵהַדַּף, / וּבִתְנוּעַת יָד רָפָה / מְקָרֵב אוֹתִי אֵלָיו

וְהוּא הָיָה נִמְצָא וְנֶעְתָּר, / בְּדַרְכּוֹ הַנֶּעֱלָמָהּ.

הוּא יִמְצָא אוֹתִי / גַּם כְּשֶׁאֶהְיֶה לְבַד

אֲנִי בָּא מִזְּעָקוֹת / הַאֵין וְהַשְּׁכוֹל שֶׁל הוֹרַי

הָרֶגַע הַזֶּה בָּא, / מַרְעִיד בִּטְלָלָיו / אֶת בְּרַק הַנֶּפֶשׁ

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי / הִגִּיעָה לְבַקֵּר הַמּוֹרָה לְסִפְרוּת

כְּבָר 27 שָׁנִים שֶׁאֲנִי מַתִּיז / טִפּוֹת מְשַׁכְּרוֹת / שֶׁל זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת

סְעָרָה--- / הִפְּכָה אֶת אַדְמַת הַבֹּץ / בְּקַרְקָעִית הַכּוֹס.

זֶה אֲנִי הַמַּאֲמִין בֵּין הַשּׁוּרוֹת / שֶׁאֶמְצָא אֶחָד עֲשִׂירִי קֹדֶשׁ

אֵשׁ לְבָנָה, / חַלּוֹן רַאֲוָה / לְנִשְׁמָתְךָ / הַחוֹלֶפֶת.

כְּמוֹ שׂוֹרֵד הַשֶּׁבִי / שֶׁחוֹזֵר הַבַּיְתָה / וְצָרִיךְ לֶאֱכֹל / לְאַט לְאַט

וּבַלַּיְלָה הַהוּא הָיְתָה חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה וְיָרֵחַ / שֶׁל חֹדֶשׁ חֶשְׁוָן: דִּבּוּר זֶה שֶׁהוּא מִצַּד הַחֹשֶׁךְ / יֵשׁ בּוֹ מִלִּים אֲבָל אֵין בּוֹ נֶחָמָה

ראיון עם אורה ברקן על ספר הביכורים ״מה שמכריע הוא המבט״: שירה מן היומיום, יצירתיות כדחף קיומי, הגירה ושייכות, והעברית כמקום ובית.

הִיא אוֹסֶפֶת מִלִּים

לוֹמֶדֶת לִחְיוֹת בְּלִי אֲדָמָה

לְהַטּוֹת אֹזֶן, לְהֵישִׁיר מַבָּט, לְרַפֵּד אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּצֶמֶר רַךְ וְלוֹמַר: / אֲנִי יְכוֹלָה לָזֶה.

חֶבֶל הַטַּבּוּר שֶׁלָּהּ / עָשׂוּי חֻלְיוֹת מִלִּים.