לרגל צאת ספר הביכורים של המשוררת והפסיכולוגית הקלינית אורה ברקן, קיימנו עמה ראיון. ברקן כותבת מן היומיום ומן הסף שבין ישראל לקליפורניה – בין בית לעקירה, בין שפה למבט. פואטיקה ישירה ונטולת קישוטים נעה בין ״גבוה״ ל״נמוך״, בין רצינות להומור. בראיון היא מדברת על היצירתיות כדחף קיומי (לשיטתו של ויניקוט), על אמנות כעמדה אזרחית המתנגדת למיליטריזם, ועל החיפוש אחר שייכות לנוכח חוויית הגירה. מדבריה עולה כי העברית עבורה היא מקום של זיכרון, שייכות ותנועה בין זהויות וגבולות.
אורה ברקן היא פסיכולוגית קלינית וכותבת בזירה של היומיום. בקיץ האחרון (2025) פורסם ספר שיריה הראשון ״מה שמכריע הוא המבט״ בהוצאת לוקוס ובעריכת קרן קוך. שירה של ברקן פורסמו בכתבי עת שונים כמו ״גליונות ההתנגדות״ בעריכת אילן שיינפלד, ״עט לשירה״ בעריכת יעל רן, ״מוטיב לשירה״ בעריכת אלירן דיין, ותרבות.נטו. לאורך השנים היא פרסמה גם מאמרים וסקירות מקצועיות באתר ״פסיכולוגיה עברית״ וכן מאמר בנושא חשיבה קווירית אודות הגירה שפורסם בכתב העת ״חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי״.
ספרי לנו עלייך בבקשה
לפני הכובעים המקצועיים, מאחוריהם ומצדדיהם, אני גם רעיה, אמא, אחות וחברה. נולדתי בישראל, בה קיימתי חיים מלאים ועשירים, ולפני כמה שנים קו החיים שלי נחצה יחד עם חציית האוקיינוס ומעבר עם משפחתי לקליפורניה. מאז אני חיה במערב, לומדת לחיות בלי אמא אדמה, ומתנחמת ביערות רדווד עבותים.
איך הפכת למשוררת? מה מערכת היחסים שלך עם השפה, מילדות ועד היום?
נדמה לי שהשיר הראשון שכתבתי היה סביב גיל 8 והוא נקרא ״הצל שלי ואני״. ייאמר להגנתי שככל הנראה לא הכרתי אז את שירו של יהודה פוליקר… השיר תיאר ישות שתמיד איתי, תמיד הולכת איתי לכל מקום, ובשורה האחרונה הופיע הפאנצ׳, שבו חשפתי שזה הצל שלי. אני חושבת שכילדה מאד נהניתי ממעשה ההיתול המילולי הזה. תמיד כתבתי. בעיקר יומנים אישיים, מחברות על גבי מחברות, ומדי פעם, החל מתקופת התיכון, החלו להגיח שירים. הם הופיעו לרוב בנסיבות כואבות, כמו למשל אובדן או התמודדויות אישיות שכרוכות בכאב ובצער. אחרי הלידה של בני השני, לפני כעשור, הצטרפתי לסדנת כתיבה, ומאז לא הפסקתי לפקוד מפגשי וסדנאות כתיבה.
אילו רגעים, מפגשים או חוויות מעניקים לך השראה?
כל רגע, מפגש או חוויה הוא בעל פוטנציאל השראתי. יכול להיות מפגש עם עץ סקויה, כמו למשל בפארק יוסמיטי, שמתוכו יצמח שיר. העניין הוא שהשיר זקוק לדישון המתאים כדי לצמוח, ולכן לא תמיד מספיק לפגוש את העץ ביער, אלא לפעמים דרושה גם סדנה, כמו זו שהשתתפתי בה בהנחיית המשוררת קרן דוד הרטמן בנושא עצים, שחילצה ממני את השיר ״דבר הסקויה״. מפגשי העריכה של ספרי עם העורכת והמשוררת קרן קוך היוו חלק גדול מאד בעיצוב דרך הכתיבה שלי ובפתיחת ערוצי השראה. קרן היא מורת דרך נהדרת, ולכן לפעמים בקשה שלה להרחיב לגבי טקסט מסוים, הובילה לתנופת כתיבה שלא צפיתי. כך למשל נכתבה הפואמה ״שיער-מונודרמה״ שהחלה מהבית החותם את השיר בלבד. כל ביקור בתערוכה, מפגש עם אנשים, טיול בטבע, קריאה של שירים ושל פרוזה, לימוד, ביקור בשוק ואפילו הליכה ספורטיבית או אימון יוגה – יכולים להוות השראה. אני כן חושבת שצריך להיות במצב תודעתי מסוים כדי שהדלת אל ההשראה תהיה פתוחה ומזמינה. ערנות וסבלנות משחקות כאן תפקיד חשוב.
האם היה רגע מכונן שבו השירה הפכה לצורך קיומי?
אני לא יכולה לדבר על רגע אחד מכונן. אני מניחה שהשירה, ואולי יותר מזה הכתיבה, הן חלק מהקיום היצירתי שלי, ובמובן זה הן חיוניות לחיי ולאופן בו אני מתקיימת בעולם. הפסיכואנליטיקאי ויניקוט דיבר בזמנו על יצירתיות כעל דחף, בדומה לרעב או למין. אני אוהבת את ההתייחסות ליצירתיות, ובמקרה שלי לכתיבה יצירתית, כאל דחף, כי המשמעות היא שחשוב למצוא דרכים לענות על הדחף הזה כדי להשאר בחיים.
מה מייחד את שפתך השירית?
אני חושבת שאולי בדומה למטפלת שאני, גם כמשוררת, ואולי בכלל כאדם שאני, אני נוטה לשלב בין ה״גבוה״ ל״נמוך״, בין רצינות להומור. השפה שלי ישירה, וכמו שהעורכת שלי הגדירה ״נטולת קישוטים״ והפואטיקה שלי נעה בין היומיומי והקונקרטי אל המופשט והחמקמק. בתוך השירים שלי והכתיבה בכלל, הרבה פעמים תהיה איזושהי קריצה וחיוך, ואני רוצה לראות את זה כביטוי של הבודהה הצוחק שבי, זה שמתבונן על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום ועל החשיבות המזהרת שבה אנו נושאים אותו.
איזה שיר מלווה את חייך האישיים בשנה האחרונה?
שני שירים שמלווים אותי בתקופה האחרונה הם שירים שלמעשה מתכתבים זה עם זה ומייצגים בעיניי את הדיאלקטיקה של החיים, שבה מוות וחיים שזורים אלו באלו. השיר הראשון הוא של לאה גולדברג, מתוך "שארית החיים – שירים מן העיזבון".
* | לאה גולדברג
בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח־דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.
השיר השני הוא תמיהה של טוביה ריבנר:
תמיהה | טוביה ריבנר
אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה
אִם אַתָּה עוֹד מְסֻגָּל לִשְׁמֹע אֶת הַשַּׁחְרוּר
אֶת הַעֶפְרוֹנִי הַמְצֻיָּץ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהַבֻּלְבּוּל וְהַצוּפִית
אַל תִתְמַהּ שֶׁיִּרְחַב לִבְּךָ לִרְאוֹת עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּרוּחַ
לִשְׁתֹּת אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר, לָדַעַת לְבַצֵּעַ אֶת כָּל צָרְכֵי הַגּוּף
לָלֶכֶת בַּשְּׁבִילִים בְּלִי מַקֵּל
וְלִרְאוֹת אֶת הַצְבָעִים לוֹהֲטִים אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה.
בֶּן אָדָם מְסֻגָּל לָשֵׂאת כִּמְעַט הַכֹּל
וְאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לָדַעַת מָתַי וְהֵיכָן
תַּכְנִיעַ אוֹתוֹ הַשִּׂמְחָה.
מה השתנה בכתיבה שלך לאורך השנתיים האחרונות? כיצד זה מתבטא?
הכתיבה שלי הושפעה עמוקות מהשנתיים האחרונות, שבהן נוצרה חפיפה חזקה בין ההשתרשות הלא לגמרי מתוכננת שלי בקליפורניה לבין האירועים בישראל. אני מוצאת עצמי עוסקת בשאלות כמו מהו בית, איפה הבית, ואיך לחיות כשיצר המוות משתולל סביב. אני תופסת כתיבת שירים ועיסוק באמנות בכלל, כאקטיביזם אמנותי ויצירתי, שקורא תגר על מיליטריזם וניצב כמגן רוחני מפני הדף המלחמה והאלימות.
אילו נושאים, שאלות או מתחים מניעים את השירה שלך?
כפי שאני נעה בין ״הגבוה״ ל״נמוך״, כך אני עוסקת בשיר בין קצוות בציר החיים. מצד אחד, אני שאלות גדולות כמו ״איך לחיות בתוך מלחמה״ ומצד שני אני מפנה את המבט אל רגעים יומיומיים כמו ביקור אצל המניקוריסטית. אני עסוקה בכתיבה בקשרים, במובן הכי רחב של המלה: הקשר שלנו עם הטבע, עם אחרים קרובים אלינו, עם כאלו שמצויים בשוליים החברתיים, עם דורות קודמים, עם מי שניצב מעבר לגבול, וכמובן עם עצמנו. בהמשך לעיסוק בקשר, נושא מרכזי שבולט בספרי הראשון הוא החיפוש אחר שייכות דרך הפרספקטיבה של הגירה ואובדן הבית.
מה מקומה של העברית ביצירתך?
אני קשורה עמוקות לשפה העברית. גדלתי בבית שבו לעברית היתה משמעות מיוחדת. אמי נהגה להמטיר עליי משחקי לשון, שורשים מרובעים וקישורים בין מילה למילה מגיל צעיר מאד. עם המעבר לקליפורניה, מערכת היחסים שלי עם העברית עוברת טלטלה. אני חשה רצון עז לשמר את המגע ואת השימוש בשפה העברית, להעניק לה מעמד שאינו תלוי במקום. פרסום ספר שירים בעברית היה מבחינתי צעד שבין היתר מטרתו היתה לחבר בין המקום ממנו באתי למקום בו אני חיה היום. העברית כגשר אל עצמי ואל תרבות ארוכת שנים שנפרשת בין מדינות.
האם יש עונה, שעה ביום או מצב נפשי מסוים שבו השירה שלך פורחת?
אפשר לומר שיש שלושה זמנים עיקריים שבהם השירה נחה עליי. הראשון הוא ללא ספק במקלחת. יש משהו בחלל הזה, שבו היום נשטף מעליי, שמאפשר לי ״ראש נקי״ באופן מילולי. כשהראש נקי, כשהאדים מתעבים והמים זורמים – הרוח באה. הזמן השני שבו השירה יכולה להופיע הוא על סף השינה. כמו במקלחת זהו רגע של דמדומים, שבו היום שהיה נושר ממני, ורגע לפני הצלילה אל השינה, מתפנה מרחב מעבר יצירתי. כשזה קורה אני חייבת מייד לכתוב לעצמי בפתקים שבנייד את מה שעלה, כמו צורך לפרוק. הזמן השלישי שבו אני מרגישה השראה, קשור להתפעמות שלי מהטבע, וזה קורה לי במיוחד בסתיו, ועוד יותר בסתיו הקליפורני, המושמץ שלא בצדק. אני מסוחררת מצבעי העלים העזים שבבת אחת צובעים את הרחוב האפור. משהו בתפר שבין חיי העלה ל״מותו״ , חלופיות הזמן המתחדדת בתקופה הזו, ואולי גם יום ההולדת שלי שחל בסתיו, נושא אותי לאיזשהו עולם שהוא מעבר לחומר.
האם קרה ששיר שלך התפרש באופן מפתיע על ידי קורא/ים? מה זה עשה לך?
כן. אחד השירים הראשונים שכתבתי בעקבות המעבר לקליפורניה הוא שיר קצר, שקולגה בשם אורי הראל העניקה לו את השם ״בוטניקה״.
בוטניקה
כְּמוֹ צֶמַח אֲוִיר,
אֲנִי זְקוּקָה לָאוֹר וְלַמַּיִם
לוֹמֶדֶת לִחְיוֹת בְּלִי אֲדָמָה.
מבחינתי השיר הזה עסק ישירות בחווית העקירה, ובנסיון להיאחז בטבע שסביבי, או אפילו בטבע המבוית כמו צמח האוויר שראיתי בחנות מעצבים, כדי להבין איך לחיות בלי אדמה. חברה יתומה מאם, שהקראתי לה את השיר הזה, שיתפה אותי שמבחינתה הוא נקרא כשיר על יתמות. באותו רגע הופתעתי מהקריאה השונה. בהמשך, הבנתי שרב המשותף בין חווית יתמות מהורה ויתמות ממולדת.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
איזו תובנה מהמסע שלך בכתיבה היית רוצה לחלוק עם כותבים.ות בתחילת דרכם?
אמנם אני כותבת די בהתמדה בעשור האחרון שירה וגם מדי פעם כתיבה של סיפורים קצרים וממואריים (שממתינים בתיקייה במחשב ליחס), אבל אני מרגישה עדיין בתחילת הדרך. ההמלצה הנחרצת שלי היא לדאוג לזמני כתיבה. לפעמים ההשראה תגיח מאיזשהו חלון, אבל כמו שדנה אמיר כתבה לאחרונה במאמר שפורסם ב״אלכסון״ ובפאראפרזה על שירה של אמילי דיקינסון – ״ההשראה היא הדבר עם הנוצות״, ובמובן זה היא אוורירית וחמקמקה. הקצאת זמנים יזומים לשבת לכתוב מאפשרת בעיניי את פתיחת הערוץ של הכתיבה ואין לה תחליף. בנוסף, אני מאחלת לעצמי, וגם לכותבים אחרים, לשמר את ״תודעת המתחיל״ בכתיבה, ללא קשר לשלב שבו נמצאים מבחינת מיומנות ונסיון. כוונתי היא לשמר רמה מסוימת של סקרנות והתלהבות כלפי מעשי הכתיבה והתוצרים שמוליד.
איזה ספר שירה אחרון קנית או קיבלת?
קיבלתי לידיי את הספר ״קולות הימאים ״ מאת ארז פודולי. זה ספר שירה מפתיע בדימויים העשירים שבו, באיפוק ובהתפרשות שכמו קורים בו זמנית. אני צוללת לתוכו, כמו לים, לאט.
אילו פרויקטים בעבודה אצלך כעת? לאן פניך מועדות?
כרגע שוכבים במגירה עוד שני פרויקטים שאני מקווה להתפנות אליהם ולהקדיש להם את הזמן הראוי. האחד הוא ספר שירה נוסף, שסובב סביב דמות שנולדה בסדנת הכתיבה הראשונה שהלכתי אליה לפני כעשור ופתחה לי את צ׳אקרת הכתיבה״. היא מחכה בסבלנות לרגע הנכון. פרויקט נוסף שהתחלתי והייתי שמחה להמשיך ולפתח הוא מעין מסה ממוארית שמשלבת את חוויות חיי בשנים האחרונות עם עולם התיאוריה הפסיכואנליטית.
למה בחרת להוציא את הספר שלך לאור?
הסיבה המרכזית היא השיר הנטוע במרכז הספר שנקרא: שיער-מונודרמה. זהו שיר שמביא אל קדמת הבמה את הנושא של נשירת שיער אצל נשים, נושא שאינו מדובר דיו, בשעה שנשים רבות מתמודדות איתו. הרגשתי שחשוב לי לתת לזה קול. השיער, עוד מסיפורי התנ״ך במקרה של שמשון, הוא סמל של כח, אבל מבחינה חברתית, הגם שהשתלת שיער לגברים נמצאת בצמיחה-תרתי משמע, בסופו של דבר, אנחנו רגילות ומקבלות גברים קירחים. לעומת זאת, נשים מצופות לשאת ראש מלא שיער ללא קשר לגיל או לתורשה הגנטית. השיר שכתבתי מתאר, עם לא מעט הומור וחמלה, את המאבק הבלתי אפשרי של אשה כנגד הציפיות החברתיות וכנגד הטבע. שיר אחר בספר עוסק בשיבה העולה על ראשה של אשה. גם כאן, ביקשתי לעצור, להתבונן על הרגע הזה, להאט, ולתת לעצמנו אפשרות לשהות עם מה שהטבע עושה, מבלי למהר ולפעול לגביו.
חשבתי במקור שהספר ידבר אל נשים סביב גיל המעבר וסביב מעברי חיים ומדינות, מכיוון שעוסק במידה רבה בהתבגרות נשית, ביחסים בשושלת נשית של סבתא-אם-בת ובחוויות רילוקיישן והגירה ואובדנים. הופתעתי לגלות שגם גברים שקראו את הספר נהנו מהאופן בו נוגע בחוויות אנושיות בהומור, בכנות ובישירות. אני חושבת שבמובן מסוים, ומבלי שהתכוונתי לכך, הוא מאפשר גם לגברים ביטוי של חלקים בנבכי הנפש שלא תמיד קל לגשת אליהם. זה משמח אותי, מתוך אמונה נחושה במשותף בין בני האדם באשר הם.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
