מְהַדֶּקֶת חֻלְיָה אֶל חֻלְיָה בְּגַבֵּךְ / מְחַבֶּרֶת אַכְזָבוֹת אֶל מַחְרֹזֶת

הֶעָבָר אֵינוֹ מוֹלֵךְ כָּאן עוֹד / לֹא הֶאֱמַנְתִּי בְּאִישׁ אוֹ בְּדָבָר / בְּאֵל אוֹ מַלְאָכִים, בְּגִלְגּוּלִים אוֹ בְּגוֹרָל / אַךְ כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה לְתוֹךְ אֵינְסוֹף עֵינַיִיךְ / אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי

הַאִם אָשׁוּב לִהְיוֹת מִי שֶׁהָיִיתִי / אוֹ שֶׁמָּא הִגַּעְתִּי אֶל הַתַּחֲנָה הַסּוֹפִית? / זָכוּר לִי כֵּיצַד נֶעֶצְרוּ הָרַגְלַיִם / בַּמִּשְׁעוֹל הַצַּר וְאַהֲבָה נִסְּתָה אוֹתִי.

אֵין לִי זְמַן כְּלָל לִרְסִיסֵי הַטַּל - / הֵם שְׁזוּרִים עַל קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ בֵּין הַקּוֹצִים, / בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בְּוָאדִי עֲרוּגוֹת.

אַחֲרֵי הַפְּרֵדָה / הָיָה הַקּוֹל בִּמְקוֹם הַגּוּף. / אַחַר־כָּךְ הָפַךְ לְתַמְצִית בְּדַרְגָּה שְׁנִיָּה, / כְּמוֹ הַרְחָקַת עֵדוּת, מַמָּשׁוּת גְּנוּזָה / אוֹ טְיוּטָה הַמְּנַסַּחַת אוֹתְךָ / בִּלְעָדֶיךָ, / מִתּוֹךְ עָצְמַת הַהַכָּרָה.

עָדִיף לוֹ לֹא לִכְתֹּב שֶׁטּוֹב לוֹ / לֹא לִכְתֹּב כַּמָּה הוּא נֶאֱהָב

כַּמָּה יָפָה אַתְּ! / גְּשִׁי נָא הֲלוֹם, / אָנָּא חַבְּקִינִי חָזָק וּבְחֹם.

וְנֶאֱלַץ לְהַשְׁפִּיל חֵךְ וּלְלַחֵךְ / תְּשׁוּקָה שֶׁהֶחֱמִיצָה / אַהֲבָה שֶׁלֹּא בָּשְׁלָה…

מִי יִשְׁפֹּט כָּעֵת אִם מִקֹּר בּוֹכֶה הַיִּלּוֹד / אוֹ שֶׁחַם לוֹ מִדַּי / אֵיךְ נְפָרֵשׁ נְשִׁימוֹת / גּוֹזָל פָּקוּד בְּיָדֵינוּ

נְקִישׁוֹת עַל הַדֶּלֶת, אֶפְתָּחֶנָּה / וְהָרוּחַ תִּסְגֹּר בַּעֲדֵנוּ / נוֹשֵׂאת רֵיחַ בְּשָׂמִים מִן הֶהָרִים.

מְקוֹר הָרַחֲמִים, מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ עַל הַבְּרָכָה הָאֲצוּרָה בְּגוּפִי, בְּתִפְקוּדָיו וּבִיכוֹלוֹתָיו.

צַעַר הַכִּמְעַט פּוֹגֵעַ בִּי/ בְּכָל פְּנִיָּה

הַיָּם סְבִיבִי סוֹעֵר / אֵין מִי שֶׁיּעוֹרֵר / גַּלִּים וְיַרְגִּיעָם / שֶׁלֹּא גַּלִּים שֶׁל יָם

כְּשֶׁהַפְּרָחִים נוֹבְלִים / כְּשֶׁהַמְּטוֹסִים חוֹלְפִים / כְּשֶׁאַתְּ מַרְתִּיחָה שׁוּב אֶת הַקֻּמְקוּם

וְהַדֶּרֶךְ כְּמוֹ דֶּרֶךְ / אֶת פְּסִיעוֹתַי מָחֲקָה / וְהַדֶּרֶךְ לְאָן הִיא הוֹלֶכֶת, / עֵת סִיְּמָה אֶת מַסְלוּלָהּ

אֲנִי אֲבִישַׁג, / רָצִיתִי לֹא רָצִיתִי / נִזְכַּרְתִּי וְשָׁכַחְתִּי / וְהָיִיתִי כִּמְעַט

״את הבור שבחזהּ קשה יותר לראות. יש חולצה בדרך, סוודר, לעיתים גם ג'קט. אבל הוא שם.״ - סיפור קצר מאת רחלי ווקס על ״כיצד לא ליפול פנימה״.

חַכֵּה חַכֵּה / אוּלַי עָלִיתָ לִי בַּחַכָּה

חוֹבָה לְהִתְיַצֵּב תָּמִיד בָּרֶגַע שֶׁנִּקְבַּע, / גַּם בְּגוּף־נֶפֶשׁ מֻתָּשִׁים וְזוֹעֲקִים אֶת סֵרוּבָם

אֲנִי מוֹצֵאת מִקְלָט בְּחֵיקְךָ / כְּשֵׁם שֶׁשְּׁאֵלוֹת הָעוֹלָם מוֹצְאוֹת מִקְלָט בְּחֵיק הַשִּׁירָה

סְלַח לִי אֲהוּבִי / כִּי אֶת לִבִּי פָּצַעְתִּי

מָתַי נָבִין כְּבָר – הִגִּיעַ זְמַן לְהִסְתַּגֵּל / לִחְיוֹת אֶחָד עִם הַשֵּׁנִי / וּלְגַלּוֹת שׁוּב מָהוֹ בַּיִת, מִי אַתָּה וּמִי אֲנִי

אִם הָיִית עֵרַת לֵב / הָיִית כְּשֹׁקֶת אַהֲבָה לְצִדִּי

עָצוּב לְהוֹדוֹת עָצוּב לְהוֹדוֹת / כַּמָּה יֶשְׁנָן אֲהָבוֹת בּוֹדְדוֹת