נראה שבציבור הדתי קל להגדיר התנהגות מינית לא נורמטיבית כהתמכרות. ד"ר יניב אפרתי מציע הבחנה בין שתי שפות, שפה חברתית ושפה טיפולית, שיכולה לסייע בדרך למענה לשאלות הקשורות לפורנוגרפיה ולהתייחסות לצריכתה.

בשנים האחרונות צץ ז'אנר חדש של "וידויי רשת" אנונימיים בפייסבוק או בפורומים שונים. באחת מקבוצות אלה נתקלתי בפוסט של אישה המספרת ש"בעלה מכור לפורנו", ולאחר כמה ימים פוסט עוקב של אחרת המעידה כי אצלה בבית היא זו המכורה לפורנו. אמירות אלו נכתבו בכאב רב והתחושה שעלתה לי מוידויים אלו שאותן נשים חשות כי אין להן ממש מוצא להתמודד עם התנהגות זו.

אני מסכים לחלוטין עם הקביעה שצפייה בפורנו, בקרב גברים ובקרב נשים, מחפיצה ומעוותת את תפיסת המציאות של הצופה בכל הקשור לזוגיות ולמקום של חיי אישות בקשר הזוגי. יש אף א/נשים המדווחים/ות על קשיים ממשיים שעולים בשל הרגלי צפיה בפורנגורפיה. עם זאת, חשוב מאד להתוות קו בין שני סוגי התנהגות הקשורות בכך.

התנהגות מינית נורמטיבית

בחלק נכבד מהמחקרים שלי אני מנסה לבחון מתי הצפיה בפורנו עדיין נותרת בגדר "התנהגות נורמטיבית" (אם ניתן לכנותה כך בהקשר של פורנוגרפיה) ומתי מדובר בהתנהגות מינית שאינה נורמטיבית, וחשוב מכך – להבין את ההשלכות של התנהגויות אלה על המרחבים הנפשיים של הפרט.

ננסה רגע להגדיר מהי "התנהגות שאינה נורמטיבית". בלשון המקובלת אנו רגילים להיפגש עם המונח "התמכרות לפורנו", אך בשפה המקצועית והמדויקת יותר אנו מגדירים התנהגות זו כ"שימוש בעייתי בפורנו" או כ"התנהגות מינית בעייתית". התנהגות זו חוסה תחת הגדרה רחבה יותר של "התנהגות מינית קומופולסיבית'", שמשמעותה התנהגות מינית שאינה נורמטיבית, פוגעת באדם ובקשריו עם סביבתו ולכן דורשת עזרה, סיוע או התערבות מקצועית.

הגדרה של התמכרות לפורנו

נתעכב עוד רגע בשימוש במונח 'התמכרות'. ישנן שתי שפות מקבילות: שפה חברתית ושפה טיפולית-נפשית, המשקפות כל אחת הנחות יסוד עקרוניות שונות זו מזו.

בשפה החברתית, המונח 'התמכרות' מתייחס לחוויה האישית של הגבר או האישה, המגדיר עצמו כ'מכור'. כשאדם מעיד על עצמו שהוא מכור משמעו: "למרות הקושי, אני חייב להפסיק את ההתנהגות הזו ולקחת אחריות על חיי!". התמכרות בשפה החברתית מושפעת פעמים רבות מתרחשי אימה דיסטופיים הטוענת כי הגורם הממכר (אלכוהול, סמארטפון או פורנוגרפיה) מוביל את החברה לאבדון, שכן אנו, המשתמשים, לא מצליחים לשלוט בהתנהגותנו. ממילא, רק שינוי דרסטי באורחות חיינו יאפשרו חזרה למסלול תקין ונורמאלי.

לעומת זאת, בשפת בריאות הנפש (בה נעשה שימוש בשדה הטיפול והמחקר), הנחת היסוד כי תופעת ההתמכרות רלוונטית רק לאחוז קטן מהאוכלוסיה, העשוי לפתח הפרעה מסוג זה הדורשת עזרה מקצועית ומוסמכת לכך.
נקודת המוצא היא שהתמכרות איננה מתרחשת סתם כך, מתוך מפגש עם החומר/ההתנהגות הממכרים, אלא כפונקציה המבוססת עם גורמים קודמים כגון טראומות ילדות, אירועי חיים שליליים וכדומה. כדי לכלול התנהגות זו כהפרעה יש צורך בהתקיימותם של מספר קריטריונים קשוחים, בראשם חוסר תפקוד או פגיעה משמעותית של הפרט בחיי היומיום שלו ובמעגלים החברתיים, המשפחתיים והמקצועיים. יתירה מכך, בהגדרה המקצועית של ה-DSM5, ספר האבחנות הפסיכיאטרי המקובל, ניתן להוכיח התמכרות באופן אובייקטיבי דרך שינויים (ובעצם פגיעה) במוחו של הפרט, בעיקר במרכז ההנאה והתגמול. לאור זאת, עד כה 'התמכרות לפורנו' לא נחשבת כהפרעת התמכרות, שכן לא נמצאו מספיק ראיות לכך, והדרך לכך עוד מורכבת וארוכה (אם כי אני סבור שהמחקר יוכיח זאת בעשור הקרוב).

השיח המקצועי והשיח החברתי

החלוקה בין השיח המקצועי והחברתי חשובים מאד, שכן רבים בוחרים להשתמש במונח התמכרות כדי לבטא את הבעיה (ואולי את מצוקתם האישית), כאשר נראה כי אצבעותיו של הציבור הדתי אף "קלות יותר על ההדק". דבר זה נובע כמובן משמרנותו של הציבור הדתי ואולי מנטייתו להזדעזע מתופעות פורצות גדר המסכנות את ערכיו. התגובה הטבעית לכך היא הקצנת השיח ותיאור תרחישי האימה, המחייבים נקיטת פעולות חירום חינוכיות וציבוריות, שירחיקו אותו מההתנהגויות המסוכנות. אך האם דרך זו נכונה? האם הלקאה עצמית המגבירה אשמה ובושה אכן מובילה לשינוי המבוקש? ויותר מכל – מהם המחירים שגברים דתיים, נשים דתיות והחברה הדתית ישלמו על אסטרטגיה זו?

בעשור האחרון אני חוקר, יחד עם שותפיי לדרך, את נושא ההתנהגויות המיניות של מתבגרים ומבוגרים גם בציבור הדתי, בהשוואה לעמיתיהם החילוניים. הממצאים שלנו, כמו של מחקרים רבים אחרים, מצביעים על כך שדתיים נמצאים במצב תמידי של 'קונפליקט תוך אישי' עמוק בין מיניותם לבין עולמם הדתי. קונפליקט זה כשלעצמו הוא חשוב, ויש שיגידו הכרחי, להתקדמות נפשית ורוחנית, שהרי בעצם כמעט כל דת באשר היא מעמידה את הפרט בפני הצורך לרסן את יצריו. אולם השינויים הדרסטיים שחלו עם כניסתו של המרחב הווירטואלי לחיינו, מחייבים אותנו לעמוד בעיניים פקוחות מול ההשלכות של הקצנה חריפה של קונפליקט זה על נפשו של הפרט.

החשיפה המאסיבית לתכנים פורנוגרפיים באינטרנט, לעיתים מגילאים מוקדמים מאד, ובמקרים רבים התגבשות של 'פרקטיקות מיניות אונליין' בעקבות זאת, מעצימים את הקונפליקט התוך אישי. הקונפליקט מגיע עד לרמה שבה ניתן לזהות את היווצרות של קשיים נפשיים כתוצאה מכך, לעיתים עד פגיעה נפשית ממשית. במילים אחרות, 'שיח התמכרותי' חברתי, דיסטופי ומאיים, בנושא המיני, מעצים את הקונפליקט ופוגע באופן ישיר בבריאותם הנפשית של המתבגרים (וכך גם בגברים ובנשים המבוגרים שהם יהיו).

הקושי של המתבגרים הדתיים

אתן דוגמה קטנה לכך: במחקר מקיף בו בחנתי כ-1,500 בני נוער בישראל, הופתעתי לגלות כי הנטייה לחרדה ולדיכאון בקרב מתבגרים דתיים גבוהה יותר מאשר עמיתיהם החילוניים, ותחושת הרווחה הנפשית שלהם נמוכה יותר. בהתאמה, ניתן היה לזהות נטייה גבוהה יותר להתנהגות מינית קומפולסיבית בקרב מתבגרים דתיים בהשוואה לחילונים. ההסבר לממצאים מטרידים אלה טמון בקונפליקט המועצם אותו הזכרנו קודם. מתבגרים דתיים (בהשוואה לחילוניים) מדווחים על ניסיון מוגבר ומתמיד להדחקת מחשבות מיניות, אשר לעיתים עלולה להוביל להתנהגות מינית קומפולסיבית ולפגיעה ברווחה הנפשית. נתון מדאיג נוסף המשלים את התמונה המדאיגה הוא כי מרבית המתבגרים דתיים החשים בושה עקב התנהגויות מיניות קומפלסיביות אינם פונים כלל לעזרה, בהשוואה לעמיתיהם שאינם דתיים. נראה כי דווקא אלה הזקוקים לעזרה יותר מכל, חשים שאין סביבם אוזן קשבת אליה הם יכולים לפנות בנושא רגיש זה. ואל לנו לשכוח שמדובר בדיני נפשות, כפשוטו.

יש צורך דחוף בחישוב מסלול מחדש אודות השפה בה אנו מתווכים לעצמנו, לילדינו, לתלמידינו לבנות או בני הזוג שלנו כיצד להתמודד עם מיניות. רבים מאתנו התחנכו על ברכי התפיסה שהמיניות, או "יצר המין", הינה בעלת מרכיב דמוני וראייתה ככוח המפיל אותנו מבחוץ. היו ששמעו זאת בשיחות בישיבה, והיו שקראו זאת בספר מחשבה, מוסר או הלכה. עמדה שכזו מציבה את הפרט במאבק הישרדותי-תמידי ומטלטלת אותו בעוצמה רבה בין עולמו הרוחני לבין אותה ישות חיצונית המבקשת להפילו למחוזות של עונג והנאה אסורה. בפרספקטיבה זו, על הפרט – במיוחד הגבר הדתי – נדרש באופן חד משמעי ובלתי מתפשר להיות בצד המנצח ולהכניע את יצרו. יתכן ושיח זה התאים לדורות קודמים, בהם המרחב התרבותי והטכנולוגי של הפרט היה שונה לגמרי מעולמנו אנו. אך כיום, העצמת המאבק בצורתו זו בנפשו של הפרט עשויה לעורר אצל רבים מהם קונפליקטים עזים, תחושות כישלון והלקאה עצמית המובילים לחרדה ולדיכאון.

השפה הנדרשת בשאלות התמכרות

האם בעלך מכור לפורנו? האם את מכורה לפורנו? האם הבן שלך מכור לפורנו? נסי לבחון באיזו שפה בחרת להשתמש – חברתית או זו העוסקת בבריאות הנפשית. רבים בוחרים להשתמש בשפה החברתית. בוודאי שצפייה בפורנו היא החפצה המייצרת עיוותי חשיבה על יחסי אישות. אך האם ישנה פגיעה משמעותית על התפקוד היומיומי, תחושת חוסר שליטה, תחושות שליליות, קושי בויסות רגשי? במידה והתשובה על כך היא כן, יש צורך בהפניה לטיפול מקצועי מוסמך לאבחנה מקצועית ולטיפול מותאם. 

במידה והתשובה על כך היא לא, השפה הנדרשת הינה רכה יותר ומורכבת יותר (ואף דורשת זהירות ומקצועיות), כזו המבקשת להבין את עולמם הפנימי (החדש) של בני הנוער או בני/בנות הזוג שלנו ואת הקונפליקטים המתהווים במפגש בין זהותם הדתית ומיניותם. יש צורך לשחרר קודם כל את עצמנו מההתחפרות במבוכה שבעיסוק בנושא זה, ומתוך כך חיזוק הקשר עם ילדינו או בני/בנות הזוג שלנו, בנוכחות ובתיווך נכון ומותאם. במקום הצבת הדרישה הקטגורית להדחקת המחשבות יש להדריך להתבוננות מפוכחת באותם "חלקים לא פתורים" שבנפש, ולחשוף בפנינו ובפניהם את הצרכים הרגשיים – כגון הצורך באהבה ובמגע – שלעיתים המיניות בצורתה המקולקלת אינה אלא מסווה להם. וחשוב מכל, עלינו לחזק את הקשר ולהעביר לעצמנו ולהם את המסר הברור: אנחנו כאן. בשבילכם. בכל דבר, ובכל נושא.

גיבוש אופיו ותכניו של השיח נמצאים בשלבים ראשונים, ועלינו – חוקרים, מטפלים, מחנכים, רבנים והורים, לבנות יחדיו את האלטרנטיבה הראויה לשיח הנוכחי (התמכרותי-חברתי בהקשר המיני) שנזקיו גדולים מתועלתו.

***

לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• "המרחב המשחקי": פנטזיות והמעבר בראש מחיי היומיום ליחסי מין
• פערים בחשק המיני בין בני זוג
• מצוות עונה, קיום יחסים מתוך דאגה הדדית ותדירות קיום יחסי מין
• על מה שמותר לבני זוג לעשות בחיי האישות
• ביאה דרך איברים: מגע מיני שאינו יחסי מין מלאים
• על הצורך בשיח פנים-גברי על מיניות
• שמירת נגיעה ברווקות מאוחרת, הקשיים והתסכול