עולם הדייטים יכול להיות מתסכל מאוד: ההשקעה, הסמול-טוק חסר התוחלת, חוסר החיזור, הפער בין גברים לנשים בדייטים וקו הסיום שלא נראה באופק. אביטל גולד רצתה להכיר את האיש שלה באופן טבעי – בהתנדבות או אצל חברים – ובדרך לשם היא אספה תובנות על עולם הדייטים המאולצים.
את שומעת את הטלפון מצלצל והלב מתחיל לדפוק. לא כי את מתרגשת, לא מחוסר ניסיון ולא כי באמת אכפת לך. אלא כי זה פשוט לא טבעי לדבר בטלפון עם בחור שאת לא מכירה. במיוחד כששניכם יודעים לשם מה הוא מתקשר. כך הוא הטלפון הראשון, ובעצם גם השני. והאמת? מתרגלים. ואפילו נהיים ממש טובים בזה שהרי הניסיון והזמן עושים את שלהם. ובכל זאת, הלב דופק.
את רואה מספר לא מזוהה על הצג, ולמרות שאת לא באמצע משהו חשוב והטלפון כבר בידך, את נותנת לו לצלצל עוד כמה פעמים לפני שאת עונה. את מקווה שהשיחה תהיה כמה שיותר קצרה וכאשר היא באמת כך, באופן לא הגיוני את מתאכזבת: מה זה אומר עליו או עלייך ובכלל על הדינמיקה בינכם? האמת שכלום, ובכל זאת. חילופי מה נשמע, איך היה היום, ותזכירי לי מה את עושה בחייך? הכל מאולץ ומזויף, שהרי לא תשתפי באמת איך היה יומך ומה הוא עושה בחייו כבר ביררת טוב טוב לפני כן. קובעים יום, שעה ועל המיקום כבר נחליט בהמשך.
שאלת המיקום
והאמת כשחושבים על זה – מדוע לא קובעים מיד מקום? לכאורה זה שולי ומקרי. ייתכן וקשה לחשוב על מקום בלחץ הזמן, ואולי זה תלוי במצב רוח באותו היום, אך לדעתי בדחייה זו טמון המון.
המיקום זאת שאלה. בית קפה, פק”ל בחוץ, או המיקום האהוב עלי – פארק חשוך וקריר, שיש בו ספסל עץ רטוב מהטל. לכל אחד מהנ”ל יש אופי אחר, קסם משלו ומתאים לבחורה שונה.
בית קפה: לכאורה דייט קלאסי. אך לרוב אני שומעת מחברותי – רק לא בית קפה. כי עניין הבית קפה הוא יותר מרק קפה. יש בבית קפה הרגשה שאת מתארחת בסלון של מישהו אחר. המלצרית וכן הנוכחים במסעדה מבחינים בכם ושמים לב שאתם בדייט. הישיבה אחד מול השניה (לעומת אחד ליד השניה) מבהירה שזה דייט ראשוני מעט מביך, והחובה להסתכל רק על האדם שמולך (מבלי איזה חתולה שמסיחה את המבט) היא מעט אינטנסיבית שהרי רק הכרתם לפני חצי שעה. וכמובן – התשלום.
את תציעי לשלם ואף תתעקשי, אך באמת בפנים-בפנים את רוצה שהוא לפחות יציע. ולא, זה לא משום שהכמה שקלים של הקפה יקרים לך. כלומר גם. אך זה לא העיקר. עובדה זו מפליאה אותך מאוד. את מגדירה את עצמך פמיניסטית, עצמאית ואת לא מוצאת רציונל בכך שהבחור ישלם עלייך. יותר מכך – ברוב המקרים תעדיפי את לשלם כדי שלא תרגישי מחויבת אליו. ובכל זאת בזמן שאת החשבון את מחלקים חצי חצי, את מבינה שלאחד לא תהיו. כי אין כאן עניין של שכל ישר, אלא של רגש ותחושה. ועם כל הרצון הפמיניסטי – מעל הכל את רוצה להרגיש בחורה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
וכשחושבים על זה ייתכן וזה האלמנט היחיד של "החיזור" שנשאר בשידוך. כי תחילתו של שידוך הוא "ההצעה”. והצעה זו נעשית על ידי גורם שלישי, ואין בו סממן של בחור מעוניין בבחורה. אלא בשני אנשים שמעוניינים באותה מטרה – חתונה. מכיוון שמחד כוונותיהם ידועות מראש ומאידך לא היה רצון אמיתי לצאת דווקא אתה ולא עם אחרת, נוצר מצב שבו הקלפים גלויים ואין "משחק". מכיוון שנכנסנו ניטרליים לסיטואציה אני חושבת שיש צורך ליצור באופן מלאכותי את החיזור, וכן, זה מתחיל בהזמנת הבחורה לקפה.
פק”ל בחוץ: יוצר אווירה נינוחה, וזורמת. אלא אם כן הדשא רטוב, לבשת חצאית קצרה, קר בחוץ, או ששכחתם למלא את בלון הגז. פארק ציבורי: מאפשר לכם גמישות של ללכת ואז לשבת. לשבת ואז ללכת. והיתרון החשוב ביותר אין צורך להסתכל לבחור בעיניים.
את מגיעה לפגישה – מזהה מיד את הבחור מתמונת הפרופיל שלו בפייסבוק, אך משחקת אותה שלא זיהית ומסתכלת לצדדים. חיוך מבויש כשהעיניים שלכם נפגשות והנה הערב רשמית התחיל. יש פעמים שבהן אתם מהלכים בטיילות, גנים ופארקים במשך שלוש שעות רצוף, את עייפה והבחור לא מבין שאת רוצה להגיד לילה טוב. לפעמים יש את התירוץ הנח של האוטובוס האחרון. אך כשהוא בא עד לאזורך, והוא אינו מודאג מהאוטובוס האחרון נוצרת בעיה. כיצד לומר- היה נחמד, כבר כואבות לי הרגליים אז בוא נלך כל איש לדרכו. לכאורה אפשר היה להגיד מילים אלו בדיוק, אך הפולטיקלי קורקט שבך או שמא הטקט שלך עוצר בעדך.
האמת היא שפגישה שכרוכה בלשבת ולדבר ולדבר עד שנגמרת הזרימה היא לא בילוי אטרקטיבי מבחינתי. היא חסרת חוויה משותפת. הפגישה בנויה משני אנשים שנמצאים באותו מקום אך לא נמצאים יחד, עסוקים בלדבר על החוויות של אחד והשני ולא בליצור חוויה חדשה, דבר שלדעתי נחוץ בתחילתו של קשר. בפגישות ראשונות לרוב יש גם את השתיקה. שתיקה שהיא רועשת וצורמת לאוזן. שקט אשר נמשך שניות ספורות, אשר מגלות ולו קצת את האמת שמאחורי הסיטואציה. ואת מייחלת ליום שלא תרגישי צורך מיידי למלא את השקט הזה בעוד שאלה או סיפור שהיה. אלא פשוט להבין שבחיים ובקשרים יש שקט, וזה בסדר.
את חוזרת לדירה, מורידה את האיפור המרוח בזמן ששותפה שלך מתחקרת אותך, איך היה ועל מה דיברתם. ובזמן רצף השאלות וההתרגשות הלא מוסברת של חברתך, את מתחילה לשאול את עצמך איך מצאת את עצמך במצב הזה. מצב בו בילית ערב שלם עם בן אדם שאינך מכירה, במיוחד שאחרי עשר הדקות הראשונות את כבר הבנת שאת לא מעוניינת להכיר. את שואלת את עצמך מדוע נענית להצעה הזאת מלכתחילה ואז את נזכרת שלא הייתה לך הצעה כבר חודשיים ואין לך מה להפסיד.
לפגוש אותו באופן טבעי
כן, אין לך הצעות. הידידים שלך מוצפים בהצעות ואת יבשה כמו נחל במדבר יהודה. כלומר זה לא רק שעדיין לא מצאת את בן הזוג שלך, האופציה של להכיר אותו לא נראית באופק. את מרגישה כמעין מובטלת בלי היכולת להשיג אפילו ראיון עבודה. את יודעת שאת מוכשרת, חכמה ומיוחדת. שכל מי שיפגוש בך יתלהב. אך אין פגישות. את מרגישה בודדה במערכה. לא מציעים לך. לא חושבים עלייך, לא משתדלים עבורך. כל מה שנשאר זה התקווה לפגוש אותו באופן טבעי.
כולנו רוצים להכיר באופן טבעי. להתנדב באותה עמותה של ילדים מיוחדים, להיפגש בערב שבת אצל החברים המשותפים, או פשוט לחכות לאוטובוס ולגלות שאתם מחכים לאותו הקו. אך בוא נודה על האמת, חיכיתי וחיכיתי לעשרות אוטובוסים בחיי, בתחנות שונות בשכונות שונות ולקווים שונים. אפשר גם להגיד שמספר השעות שחיכיתי בתחנות ברחבי ירושלים מצטבר לכמה ימים טובים. ולא, לא פגשתי שום בחור באופן "טבעי". זאת אגדה שמספרים . טוב נו, אולי לא אגדה, כי זה באמת קרה לאחות של מיכל – אבל כנראה שאני לא כזאת. שאני לא מהבחורות שהבחור מרגיש צורך לרדוף אחריהן ממבט ראשון. בכל מקרה אני חושבת שזה עניין של אופי. או יופי. לא, זה אופי. אני מקווה.
אלמנט נוסף של עניין הדייטים הוא כמובן “הכללים”. הבחור הוא זה שמתקשר בתחילה, דייט ראשון זה באזור שנח לאישה ושהבחור מציע לשלם. האמת זה די מאוזן לדעתי. שהרי הזמן שלוקח לבחור להגיע באוטובוס לאזור שלה, זה הזמן שלוקח לה לבחור בגדים. בנוסף לכך, הכללים הללו הם רק בגדר המלצות על מנת לסדר את התהליך ולחסוך אי נעימויות.
יש שלוקחים את העצות הללו רחוק מידי ומתייחסים אליהם ככללי ברזל. היה פעם בחור שיצאתי איתו לדייט ראשון וכשעברנו ליד רמי לוי הוא שאל אם אני צריכה משהו. אמרתי שלא אך הוספתי (במבט מבולבל) את השאלה הפשוטה “למה”? הוא ענה שאמרו לו שהוא חייב לקנות לבחורה משהו, אז חשב שאולי ניכנס ואני אוכל לבחור את שחפצה נפשי. משום מה ויתרתי. חבל, דווקא היה לי חסר טישו בדירה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
נוהל סאלמתק
"נוהל סאלמתק" כך שמעתי שאנשים מכנים את שיחת הסיום. קצר ולעניין. אי אפשר להגדיר את זה אפילו כפרידה, כי משתמע מכך שהייתם בקשר, ולרוב בדייטים של שידוך אין זה המקרה. היה נעים אך זה לא מתאים. לרוב אין לאדם השני תגובה, אז את מתפללת שזה הדדי ושגם הוא מרגיש כמוך.
היה לי מקרה שזה היה יותר מהדדי. התקשרתי להגיד לבחור שזה לא נראה לי שייך ומעבר לקו נשמעו צעקות שמחה של "יש ווההווו", ואפשר להגדיר זאת כציטוט מדויק. ברגע ראשון חשתי הקלה: הוא מרגיש כמוני; ברגע השני חשתי מבוכה: הי! הוא זה שאמור להתבאס לא?; ברגע השלישי חשתי עצבים. איזה פחדן הבחור, אם הוא לא מעוניין למה הוא מחכה עד שאני אתקשר לסיים?!
אני זוכרת כיצד כשהייתי צעירה יותר המחשבה של דייטים – לצאת ולבלות זמן איכות עם בחור – ריגשה אותי. חבל לי שהורגלתי. שהדייט הפך לדבר מן השגרה, דבר שנח לי איתו. אבל יותר מזה, שדייטים הם דבר של טרדה.
התהליך הזה שאמור להיות מלווה בהתרגשות, רומנטיקה ושיח אמיתי הופך להיות מתסכל. ועם כל זאת, בכך בחרתי. אולי בלית ברירה אך בחרתי. רציתי להכיר מישהו באופן טבעי אבל בחרתי להשתייך לעולם הדייטים המאולצים בניסיון למצוא את שאהבה נפשי.
בחור פוגש בחורה. יש לזה צליל יפה, אך בהקשר של עולם הדייטים זה נשמע שונה.
מביך להודות שהייתי אחת מהבנות האלה: מחפשת אהבה באופן שיטתי, יוצאת לדייט אחרי דייט כי לא מאמינה שאמצא אותה בלי מאמץ. יודעת שלמרות שכל מערכת הדייטים בנויה באופן לא חכם ולא יעיל – אני בכל זאת חלק ממנה, מטיילת בפארקים ובגנים ומכירה כל בית קפה וכל טיילת בעיר. יוצאת עם חבר של הבעל של חברה שלי – שאני לא מכירה, וחברה שלי לא מכירה, ובעצם גם בעלה לא מכיר – אבל בעלה פגש אותו פעם אחת בזמן שחיכה לאוטובוס וחשב שנתאים. טוב, לפחות הם הכירו באופן טבעי.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
שירים:
- את רוצה מישהו – נועה ברנד
- אז איך זה שאת לא נשואה – שלומית נעים נאור
- ארוחת רווקים – עינת ברזילי
- מוצאי שבת הגדול – רעות חמיאל
ועוד:
- להיות רווקה בט"ו באב – אלינור רחימי
- זוגיות כמשימה, זוגיות כהזדמנות – עמרי שרת
- אישה מגיעה לפרקה: מסה על הרווקות – הדר משיח
- ויותר מכולם, ירושלים מחבקת אותי במסע הזה – רעות גמליאל
- רווקות או יחידאות – הרבנית שרה סגל-כץ
- רווקוּת כחיים מחוץ למפה – גיא צבירן
- למה יש רווקים בעולם – גיא צבירן
- די עם ה"בקרוב אצלך" – אורלי שמחי-כהן
- לחיות ברווקות מאוחרת – סיון דרשן
- והזמן עצר מלכת: רַוָּקוּת בזמן הקורונה – צוות גלויה