שלום לך,

בין ימי ראשית השנה לשבת שובה, בדרכנו אל יום הכיפורים, אנו נושאים תפילות עתיקות וחדשות. זוהי עונה שברירית של חשבון נפש – אישי וקולקטיבי – המשלבת חרטה עם תקווה לתיקון. השאלות הכבדות, המלוות אותנו כעת, נוגעות לא רק בחיינו הפרטיים אלא גם במלחמה ובתחינות על החטופים, התפילות נישאות ממקום חשוף במיוחד. זוהי תמיד תקופה שברירית, בעת המעבר ממה שכבר היה ואל עבר מה שיהיה. זו תמיד תקופה של מתח שבין מה שבאחריותנו והצליח או לא הצליח לבין מה שלא בידינו והתהיות הגדולות – האם תצלח הדרך, האם נראה ברכה, האם נזכה לאורך ימים ולשובע רוחני.

תפילת ״ענני״ שחיבר דעאל רודריגז גארסיה נשענת על החזרתיות המוכרת מתפילות הימים הנוראים עם הבקשה ״ענני״, ״עננו״ – ומשלבת גם שפה הקרובה לעברית שבפיוטי מחזורי התפילה והסליחות ביחס עם העברית היומיומית שתחת צל המלחמה. התחינה הקרובה ללשון המסורתית אך נוטלת חירות להשיח את מר הנפש באופן ישיר כבכתיבה מהירה במחברת/יומן לעצמך: ״עֲנֵנִי הָעוֹנֶה בְּעֵט קְסָמִים / עֲנֵנִי מִתּוֹךְ הַשִּׁרְבּוּטִים״. לפתע הזמן של ״עת״ וכלי הכתיבה ״עט״ נבללים יחד, ונמסכים בתוך ׳שרבוטים׳ אישיים המבטאים ׳גוש בגרון׳ ומביאים לבקשות חורכות לב; ״עֲנֵנִי מִתּוֹךְ נֹגַהּ הַיָּגוֹן״, ״עֲנֵנִי רֹקַע הַיֵּאוּשׁ״. בתפילה הזו יש כמעט לשון שבועה, שנשמעת מבעד להטלטלות הצעקה ״עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת הַפַּעַם. בֶּאֱמֶת״.

אפשר להזדהות בנקל עם רוב המילים החדשות לתפילת ה״ענני״, בין אם ה״פִּיר אָפֹר מִתְפּוֹרֵר״ הוא ממשי או מטאפורי עבורנו בימים המתמשכים המבקשים שיבה, מענה ולב שקט.

תפילות אישיות שהן חלק מקול של קולקטיב ממשיכות להאמר לצד תפילות אישיות ביותר, שאינן תלויות רק בזמן הזה. תפילה ותיקה יחסית – על סליחה ומחילה – שכתבה מוריה נוה מעודדת אותנו להתמודד עם הנשיאה של האשמה עצמית, התמודדות עם טעויות שיצרנו אנו, עם חוסר גמישות רגשית נוכח כעס, הקנטות והקטנות. בתפילה שחיברה מונחת העצמה של המתפללת עצמה המזהה את דרכי פגיעתה בעצמה ואת יכולתה להרהר בתשובה ביחס לנרטיב פנימי ולהתנהלות אחרת, אילו רק תבחר בנתיב של סליחה ומחילה.

אותו מתח שבין חטאים מטאפוריים ותחנונים להשתנות לבין מתח נוכח ממשות של היות זמן ארוך של מלחמה, חטופים שנאנקים בשבי ומשמעויות נרחבות לעם ולאנושות בזמן הזה – הוא חלק מהמתח המתבטא בתפילות הסדורות או הספונטניות בזמן הזה.

״שבת שובה״ אוחזת תמיד את הקריאה לכולם לשוב אל הדרך המצמיחה והמיטיבה. ״שבת שובה״ השנה תבטא גם השנה הד עצום של ״שׁוּבָהּ אֵלַי״, של תקווה יוקדת לחזרה הביתה מן השבי. וכך, מושג התשובה המבקש שנשוב אנו, כל אחת ואחד למקום שלנו באופן רוחני, נתבע עתה כשיבה ממשית אל בית ואל החיק.

להבדיל מכל עומקי התפילות והתקוות נסב את תשומת הלב לכך שעם בוא השבת הראשונה לשנת ה׳תשפ״ו התחדשנו עם מתכונת חדשה לאיגרת השבת של מגזין גלויה – ועתה, כולה נגישה כאן באתר. האם מתכונת זו נוחה לך יותר, שונה וצריך להתרגל או שמא לא נוחה? נודה בתגובה למייל ובו האיגרת שנשלחה עם שיתוף ומישוב לגבי הכרעתנו זו. כתמיד, אפשר גם למלא את טופס המשוב.

שבת שלום.
🎗️שנזכה למענה לתפילות הנישאות בפינו ובלבבנו, 🎗️
הרבנית שרה סגל-כץ וצוות גלויה.

📰 ראיון חדש במדור גלוית עיניים 📰

מרטין הרשקוביץ, בן לניצולי שואה שנולד בארצות הברית ועלה לישראל בשנות השמונים, הוא משורר ויזם חברתי שהקים את המיזם ״יוצרים זיכרון״. דרכו הספרותית נולדה מן הצורך להתמודד עם מורשת השתיקה של הוריו ולמצוא שפה חדשה לעיבוד טראומה. ״במישור האישי, השירה היא הדרך שלי לעיבוד הטראומה. במישור הציבורי… אנחנו תקועים עם הטראומה והחרדה ולכן אני פועל לחולל שינוי בדרך בה אנחנו זוכרים את השואה״, הוא אומר בראיון למדור גלוית עיניים. הרשקוביץ מגדיר את יצירתו כבחירה בְּאֵבֶל המאפשר חיים: ״כל אובדן גדול מחייב אותנו לבחור בחיים מחדש… כשלא מתאבלים, חלק מאיתנו נשאר תקוע בעבר״.

דבריו מקבלים עוצמה מיוחדת בעשרת ימי תשובה ובשבת שובה, זמן המכוון לשיבה פנימה ולתיקון אישי וחברתי. הרשקוביץ מציע לראות את התשובה לא רק כחרטה אלא כתהליך של עיבוד כאב והפיכתו לכוח חיים. כך, קריאת הראיון עימו מאירה לא רק את סיפורו האישי כ״דור שני״ לשואה, אלא גם כל ניסיון להתמודד עם טראומה אישית או קולקטיבית – ולבחור בתיקון דרך השיבה אל מקום הכאב, תוך התעקשות להיבנות ממנו.

לקריאת הראיון המלא >>

📖 מה לומר בעת תפילה עתה? 📖

הרב בנימין הולצמן כתב ״וידוי משלים״ שנשען את הטקסט המסורתי המבוסס על סדר האל״ף בי״ת ויצר

הווידוי המסורתי – ״אשמנו, בגדנו״ – בנוי על יסודות האל״ף־בי״ת שבראש כל מילה ומונה אחריות על חטאים שונים כבסיס הכרחי שיש בו הכרה והתוודות ובכך מתקיים חשבון נפש ואואז קבלה לעתיד. הרב בנימין הולצמן יצר ״וידוי משלים״ על אותה תבנית מוכרת, של סדר האל״ף־בי״ת ובאווירה של חסד, אהבה, שבר ותיקון וכמיהה גדולה לשינוי. ביצירתו זו הוא מעניק אפשרות שלא להישאר רק באשמה, הטקסט פותח פתח לראות גם את המעשים הטובים, את המקומות שבהם התמודדנו, נשאנו, תמכנו ואהבנו. בכך הווידוי המשלים יוצר חוויית תפילה חדשה: נאמנות למסורת בצד הענקת תקווה מחודשת ללב המתפלל, בזמן של שברים ולצד ההכרה שההשתדלות לא בהכרח הניבה עד כה את הגעת הטוב המוחלט.

תפילתה של יעל שביד, נכתבה אף היא בפתח השנה הקודמת ועם תשומת לב לשנה שחלפה בין המתקפה לבין כמעט-שנה. עברה שנה, והתפילה עודנה רלוונטית ומעניין לבחון כמה בטחון ואמונה יש כבחתימת התפילה שיצרה במתכונת ״וידוי משלים״. מניית הרגשות: הכאב, הדאגה, ההישענות ההדדית וגם רגעי השמחה מובילה גם לאמירות בוטחת וחותמת עם תקווה, ומבט קדימה לשיקום ולתיקון. אפשר ושימוש בתפילה זו יכולה גם לסייע לנו להביט בין מה שעובר עלינו עתה, לבין השוואה למה שהיה לפני שנה, אך גם עם הכרעות לגבי מה שנעבור עד השנה שתחתם בסוף אלול הבא.

התפילה שחיבר יואב גולן מבקשת כוח בכדי לשהות בערפל וגם בבלבול מבלי למהר להכרעות. בתוך תפילה הנפתחת בלשון המסורת, מופיעה גם פנייה לשכינה כמקור חיים. הבחירה לבטא בתפילה את טווח הכינויים השונים לאלוהות – בין בלשון זכר ובין בלשון נקבה – מבטאת מה שיכול להיתפס כ׳בלבול׳ ומה שמהווה למעשה בתפילה זו היזכרות בכך שהאל מצוי גם בערפל ולא תמיד תהיה בקרבנו בהירות, לינאריות ומענה מלא ומהיר. התפילה מבקשת להעניק כוח בדיוק בתוך מסעות אישיים כאלו ועשויה לסייע גם בעת כוונה על הכלל ועל כלל הערפל ואי הבהירות שהם חלק מהשגרה-שאיננה-שגרה שלנו.

🎗️ מה שקרוב ומה שמתקרב – מה שרחוק ומה שרחוק מדי 🎗️

באופן ברור מאד, כותבת רעות ליבא חמיאל את התחושה שלא פוסקת על ״רוֹלֵטַת הַשֵּׁמוֹת מַמְשִׁיכָה לְהִסְתּוֹבֵב״ – שמות מתוך ידיעות שממשיכות להגיע תחת ההגדרה של ״הותר לפרסום״, שמות הנתונים במודעות האבל ומספרים על אובדנים שמרסקים משפחות ואדוות על גבי אדוות של מעגלי הכרות. בכתיבתה על התחינה שלא יהיו עוד שמות, מביעה הכותבת לכאורה שאיפה אנוכית שלא לא להכיר את השמות ולא להיות קרובה אליהם – אבל לאמיתו של דבר השיר איננו אנוכי אלא משקף את התקוה הפשוטה שלא יהיו עוד כלל שמות של בשורות איוב, שלא יעצר לשד החיים בכל מעגל קיום. המשאלה העזה המובעת בשיר היא למען החיים, למרות התחושה הכבדה תחת שכבות של אבלות על גבי אבלות על גבי נוספת כבר במשך זמן ארוך מדי ובתביעת כוחות גדולים מדי מכולם.

אפשר להוסיף את השיר הזה אל אמירת הסליחות לא כטקסט לביטוי חרטה על מעשים שלנו, אלא במסגרת ה׳ימים הנוראים׳ שקצבת החיים נחתכת לכל הברואים, לפי המסורת, ואפשר לבטא נוכח שערי המשפט את הצרכים שלנו. השיר מבטא צעקה במקצב כמעט מעגלי כמו אותה ״רולטה״ והוא נחתם במילה ״שלא״ דווקא על מנת לקיים את ״הכן״, כן לחיים, כן לנורמליות, כן לביטול כל גזרות קשות. ומיד כאן הנחנו את התקווה לשוב החטופים לחיק משפחותיהם, קהילותיהם ובכללם כולנו כציבור המצפה להם, לחיים ולריפוי!