זוֹ רַק חֲגוֹרַת הַלַּחַץ / שֶׁתִּשְׁתַּחְרֵר / הָעוֹר שֶׁלְּךָ שֶׁיַּצְמִיחַ / אַחֵר

הַגּוּף הָרַךְ הוּא / גּוּף שֶׁיִּתְפּוֹרֵר / שׁוּם דָּבָר הוּא לֹא מָשָׁל לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר

אֵין רֶחֶם בְּגוּפִי, אַךְ שָׁמַעְתִּי קוֹלָהּ, / וּתְחִנַּת רַחֲמִים כְּמוֹ הִתְנַגְּנָה / בְּתוֹכִי.

עֵץ חַיִּים עַכְשָׁו / צוֹמֵחַ בְּגַבִּי, בַּשִּׁדְרָה / פּוֹרֵשׂ עֲנָפִים וּתְמוּרוֹת

אַל תִּסְתַּכֵּל בִּי עַכְשָׁו / כְּשֶׁאֲנִי כִּמְעַט

עַכְשָׁו תְּגַלְגְּלִי / אֶת כָּל מָה שֶׁרָשַׁמְתְּ עַל הַדַּף / וְתִקְשְׁרִי עַל הַזְּרוֹעַ שֶׁלָּךְ.

"הוֹ, אַתֶּם", אֲנִי אוֹמֶרֶת / לְמֵי הַתְּהוֹם, / "חֹמֶר אֶחָד אֲנַחְנוּ".

בָּרוּחַ אַיִן / תַּחַת אַיִן / כָּל נְשָׁמָה / חַיָּה יְחִידָה

לֹא בְּתַאַוְתָנוּת יְתֵרָה,/ אֶלָּא כְּמוֹחֶה דִּמְעָה, בַּעֲדִינוּת רַבָּה, כְּמֵסִיר / מִן הָעַיִן דֹּק מָלוּחַ.

הָאִשָּׁה הֶהָרָה / מֻקֶּפֶת בַּחֹרֶף הָאָרֹךְ שֶׁל הַשָּׁבוּעוֹת / יָדֶיהָ מַמְשִׁיכוֹת פְּעֻלּוֹת שְׁגוּרוֹת בְּשָׁעָה / שֶׁכְּפוֹר מִצְטַבֵּר בִּשְׂעָרָהּ

הָאִשָּׁה שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי הַלֵּדָה בְּתוֹכִי / לוֹחֶצֶת לַחְצַן מְצוּקָה, אֲנִי / לֹא עוֹנָה, עֲסוּקָה

וַאֲנִי בִּכְלָל בּוֹכָה / עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל הִשְׁחִיר / חַשְׁתִּי תְּנוּעָה זְהִירָה / זְעִירָה

אַתְּ שֶׁהָיִית פֹּה יוֹם לְפָנַי, אוּלַי גַּם אוֹתָךְ הִבְהִיל הָרֶוַח / בֵּין הַגּוּף וְהַמַּרְאָה

אִשָּׁה בְּכָחֹל אִשָּׁה בְּצָהֹב / גּוּף אֶל גּוּף פַּעֲמַיִם כִּי טוֹב / שׁוֹתְקוֹת בְּגוּף מְשֻׂרְטָט מְאֻבָּן / אֶת שִׂיחַ עֹמֶק לִבָּן 

מְקוֹמוֹת בַּגוּף שֶׁלֹא נָשְׁמוּ / עַכְשָׁו מַתְחִילִים לָנוּעַ.

מדור ״גלוית עיניים״ שמח להביא ראיון עם המשורר אהרלה אדמנית על השפעות של דמויות לאורך חייו, על החיפוש התמידי אחר כנות ואותנטיות ועל תהליכים של התאהבות איטית בספרות ובשירה, שרק עם בוא טלטלה לחייו ופצעים שנפתחו הביאו לפרץ כתיבת שירים משלו.

חֲצִי הַלַּיְלָה / מֵעַל תְּהוֹם / שֶׁנִּפְעָר בֵּין הַמִּטּוֹת / הַנִּפְרָדוֹת.

מִי שֶׁצּוֹלֵעַ אֵינוֹ הָרֶגֶל / אֶלָּא הַנֶּפֶשׁ. / סִפּוּר כִּסּוּי שֶׁל נוֹיְרוֹטְרַנְסְמִיּטֹרִים, / שֶׁמַּסְתִּיר כְּאֵבִי קִיּוּם.

אוֹהֲבִים אוֹתָנוּ מְכֻסּוֹת, מִשְׁתּוֹקְקִים אֵלֵינוּ / נְכַסֶּה עַצְמֵנוּ בְּשִׁכְבָה דַּקָּה

אַחֲרֵי הַלֵּדוֹת רָצִיתִי לַחֲזֹר אֶל גּוּפִי

בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מִתְעַבֶּרֶת נִסְתֶּמֶת. גּוֹעָה, מְטִילָה קוֹלוֹת, קוֹל אַחַר קוֹל. / שִׁירָתָהּ שֶׁל מְעֻבֶּרֶת זוֹ.

אֲנִי מְבִינָה שֶׁלֹּא אוּכַל לָצֵאת מִן הַבַּיִת.

אִם אֵין לָךְ מְלָאכָה, / מִצְאִי שָׂדֶה אוֹ חָצֵר חֲרֵבָה / וְהִתְעַסְּקִי בָּהֶן.