לא כולן אוהבות לדבר על מה שקורה פנימה בגופן או בביתן ולא תמיד יש את הדרך הנכונה לעשות את זה. אחרי לידה אנחנו מרגישות בנוח לשתף ולהיעזר, אבל אחרי אובדן הריון יש שתיקה במקום בו דיבור או הסתכלות יכולים להוסיף טוב.
כאשר איש או אשה נופלים ושוברים יד, מונח גבס על היד למשך כמה שבועות וגם לאחר מכן אסור להתאמץ, וישנה פיזיותרפיה ולאט לאט האזור משתקם עד שחוזר לאיתנו. אך גם לאחר שנים, כיוון שהגבס היה חשוף וגלוי לכל, תיזהר הסביבה על אותו איבר שנשבר ושוקם ואולי ימנעו מהאדם להתאמץ כדי שחלילה לא ייפגע הגוף שוב היכן שנפגע.
הדוגמא הזו כל הזמן הולכת איתי בראש: יש פגיעות חיצוניות שקל ומותר לדבר עליהן, ויש פגיעות פנימיות שלפעמים קשה, ולפעמים הסביבה נעה באי נוחות וקל יותר להתעלם ולהניח שהכל חזר לקדמותו מהר ולכן אין צורך לדבר או לשאול.
סיפרה לי פעם מישהי שכאשר אחד ההריונות שלה נפל היא נאלצה לעבור גרידה ולהתאשפז בבית חולים ללילה. באותו היום חזר אִישָׁהּ הביתה ופגש מחוץ לרכב את חברותיה ששאלו היכן היא נמצאת. למרות שזה לא התאים לו כלל לטענתה, ולמרות שלא היה זה סוג השיח המקובל בשכונתה, יצא מפיו המשפט: היא זה עתה עברה גרידה אחרי הפלה והיא מאושפזת. איני יודעת אם החברות חשו מבוכה (בן הזוג ככל הנראה כן) אבל למחרת חיכתה לה ארוחת ערב חמה וטעימה, וכאשר היא שלחה הודעה מי מוכנה להוציא את ילדיה מהגן נמצאו לה מתנדבות ללא שום בעיה.
לדבר על מה שקורה בפנים
לא כולן אוהבות לדבר על מה שקורה פנימה בגופן או בביתן ולא תמיד יש את הדרך הנכונה לעשות את זה. הרי הגיוני לחלוטין שמישהי תכתוב בקבוצת הוואצאפ היישובית שהיא ילדה ובקהילות רבות תימצאנה הנשים שתדאגנה לארוחות מסודרות לשבוע-שבועיים הראשונים. אך פחות הגיוני ומקובל שמישהי תכתוב שהיא עברה הפלה, או שהיא בתחילת הריון או שהיא סובלת מדיכאון כלשהו.
שתי הפלות עברתי, בזו אחר זו. והגוף מיאן להחלים ועוד שתת דם חודשים רבים ולקח זמן להבין שעלי לעבור עוד הליך ואישפוז והרדמה וכל הדברים השגרתיים האלה שאנו עוברות בעצם היותנו נשים.
ובתוך כל התקופה הארוכה הזאת למדתי ועבדתי, ושוחחתי עם נשים על טהרה והופעתי על במה ענקית בבנייני האומה מול אלפי נשים כאשר אף אחד לא ידע שכשחשבתי לראשונה איזו שמלה אלבש תכננתי שתסתיר בטן הריונית קטנה, וכעת רציתי שתטשטש סימני בכי ומבוכה מול הגוף המאכזב ותסייע לחיוך לנצנץ קצת יותר.
אין בכך שֶׁקֶר. יש לנו בערך חמש עשרה שנה של להיות על הרצף, בין הנסיונות להיכנס להריון דרך הבחילות וההקאות שיש מי שלא מפסיקה לסבול מהן תשעה חודשים, ושאר מיני תחלואי ההריון כמו סימפיוליזיס הריון, כאבי גב, צרבות, וכבדות אין סופית. דרך התמודדות עם גוף מתפרק לאחר לידה, ניסיונות קשים בהנקה, ועד הפלות שיכולות להתרחש וכל ההשלכות שלהן ועוד ועוד ניסיונות שמשפיעים בפנים כבחוץ, על הנפש כעל הגוף.
וכיוון שכך או כך זה חלק מהחיים, הגיוני שנמשיך ונעבוד ונגדל ילדים בשמחה ונחייך רוב הזמן ונשתדל לשמור את הבכי לזמנים מוגדרים ותחומים. לעיתים קרובות גם יש בזה נחמה. כאשר שאלתי אשה שאיבדה וָלָד בלידה שקטה ומוקדמת מדי כיצד היא ממשיכה הלאה, היא ענתה שפשוט אין ברירה. חייבים לקום בבוקר לילדים שבבית ולעזור בשיעורים ולהכין ארוחת ערב ומתוך השגרה לעיתים מגיע ההרגל ואיתו גם הדרך שממשיכה הלאה. כי פתאום הקטנה חזרה עם איזו אנחה קורעת לב מהגן שאותך היא דווקא קורעת מצחוק והגדול זכה בחידון בבית הספר והגאווה האימהית יכולה להאפיל מעט על האופל ולשמח במה שיש. ויש, כל כך הרבה יש ב"ה.
אז אנחנו מחייכות מבחוץ ולפעמים קצת מתות מבפנים, ומחכות שמשהו ינצנץ וילבלב ויודעות שרק הזמן עוזר ורק הזמן מרפא ולפעמים זה עוזר להמשיך כרגיל ולפעמים זה מדכא אבל עדיין, בדרך כלל אף אחד לא רואה את הגבס. אף אחד לא יודע שצריך עוד פיזיותרפיה ושיקום ועדינות וחמלה. אז מה כן? איך בכל זאת אפשר טיפה לראות יותר גם את הכאב שבפנים?
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
לראות את הכאב שבפנים
ובכן, לדעתי האחריות לראיית הכאב ולהצגתו מתחלקת:
יש את האחריות של האשה. אם את צריכה עזרה – תגידי. ספרי לכמה שיותר אנשים שאת מרגישה איתם בנוח, שתפי את המשפחה הקרובה ואת החברות שאת יודעת שידעו להיות שם בשבילך. אני כתבתי בקבוצת הנשים שאיתן יש לי אינטראקציה יום יומית בדיוק מה עובר עלי. לא הסתרתי את זה גם מאנשי צוות, חברות קרובות וכמובן משפחה. גם לבן הזוג נתתי את כל הלגיטימציה לשתף את מי שהוא צריך ולספר כמה שהוא מרגיש צורך. הרי גם הוא בהתמודדות כרגע וככל הנראה אפילו יותר נסתרת משלי.
וישנה האחריות של כל אחת מאיתנו. להסתכל טוב, לשים לב. מי נראה לנו שצריכה עזרה, מי כרגע בהתמודדות כלשהי. לתת עזרה גם אם לא בטוח שבדיוק עכשיו צריך. להגיד מילה טובה או לפנק את מי שאנחנו יודעות שהיא בהתמודדות כלשהי, גם אם היא לא אמרה לנו כלום. מישהי שכבר זמן רב מחכה לילד יכולה לקבל חבילת שוקולד עם פתק משמח גם בלי שהיא צריכה להשיח את ליבה אם היא לא רוצה. הפינוק נתן לה לא רק את תשומת הלב החיובית אלא גם את הפתח לדבר עם מישהי שרואה אותה. מישהי שסתם נראית מותשת ועצובה בגן שעשועים תשמח לארוחת ערב (אם רק יש לך כוח בעצמך!) גם אם את לא יודעת למה היא עצובה.
פעם ראיתי מישהי כזו בגן השעשועים ואת בצק הפיצה של ארוחת הערב הכפלתי ושלחתי לה אחת. כשהיא שאלה איך ידעתי שזה בדיוק מה שהיא צריכה, עניתי לה שאני מאמינה שאנחנו בשנים כאלה: שאם רק יש לנו טיפה טיפה כוח מיותר, תמיד תהיה מישהי בסביבה שתשמח לקבל את העודפים האלה.
והלוואי ונצליח את שני הצדדים, לבקש ולקבל כשצריך, ולראות ולהעניק כשזאת שלידנו צריכה. שניהם מצריכים לימוד עצמי והתבוננות עמוקה, ושניהם יכולים להוסיף כל כך הרבה טוב.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- בגדי העקרות שלי – בתאל קולמן
- כולן בהריון חוץ ממני – גלויה אנונימית
- עד הקצה: טיפול גוף-נפש למטופלות פוריות – נעה פלר
- הליכה במסע הפוריות – הרבנית שרה סגל-כץ
- אבחון וטיפול באי פריון הלכתי – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- על הצורך בטקס לאחר אובדן היריון, והצעות מעשיות לכינונו – צוות גלויה
- עיבוד האיבוד: הצעה לטקס לאחר הפלה – רעיונות לקטעים ותפילות – גיתית איש שלום
- אבלות על תינוק שלא מלאו לו שלושים יום – תניה רגב
שירים על הפלה ואובדן הריון במגזין גלויה
