השופט לואיס ברנדייס ניסח ב-1913 עקרון המלווה את כל תחום המשפט. בימינו מילותיו עולות שוב ושוב ביחס לפגיעות מיניות: "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". פגיעה מינית נותרת במקרים רבים סוד של הנפגע מפני הסביבה ולעתים גם מפני עצמו. הסודיות הזאת מציבה מכשולים בפני גורמי אכיפה וטיפול ובפני הנפגעים עצמם.

מיניות היא סוד. באופן מהותי, המיניות מפגישה את בני האדם עם חוויות שלא ניתן לפענח עד הסוף. היותה סוד מתמשך מסייעת מצד אחד לתחזוק סקרנות תשוקה מתמשכות; ומצד שני, משרה תחושת חוסר שליטה והופכת טראומות מיניות לקשות להכרה ולידיעה רגילה. סודות הם מוקד של עלייה לרגל, משיכה והתרקמות של אגדות, אך גם עלולים לשרת רוע ורצחנות.

דרך נוספת להתייחס אל הסודיות של המיניות, היא באמצעות המושג "מרחב מעבר" של דונלד ויניקוט, אותו הוא ממקם באופן שלא מתיישב עם ההגדרות שאנו רגילים לעבוד איתן. ויניקוט מסביר שכמו משחק, המיניות מרגישה כמי שלא מתרחשת בעולם החיצוני או הפנימי, בפנטזיה האישית והסובייקטיבית או במציאות האובייקטיבית. המיניות נוגעת לגוף ולתשוקות שמתבטאות גם בהורמונים ובחומרים שניתן למדוד, ומנגד העוצמה הגדולה והמשמעות שיש לפנטזיות וחלומות מיניים, מבוססים על העולם הפנימי של כל אחד ואחת.

כיוון שלישי – ואחרון לעכשיו – ביחס לאופי הלא-ניתן-להשגה של המיניות, אפשר למצוא בכך שהיא מקשרת את האיש והאישה הבודדים, הן לשרשרת הדורות והן באופן פוטנציאלי אל בני הזוג שלהם. היכולת של המיניות להביא חיים, לברוא חיים שיהיו שונים ממי שהביא אותם ודומים להם, מצביעה על החריגה של המעשה המיני מגבולות האדם עצמו. בכיוון זה כתב הרב קוק (שמונה קבצים א, שנז): "יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם".

באופן דומה, מחקר הבוחן מיניות עילאית, מעלה כי גברים ונשים שמתארים חוויות מיניות נפלאות, מתייחסים אל התמוססות גבולות הגוף ומספרים כי הם חווים מעיין איחוד והשתלבות בינם לבין בני זוגם [1]. מכיוון שהמיניות חורגת מגבולות האדם הפרטי, אפשר לומר שמבחינה מסוימת הוא נמצא בתוכה יותר ממה שהיא נמצאת בתוכו; מה שהופך את היכולת להכיר ולבחון את המתרחש למסובכת יותר.

הטראומה המינית

האופי המתעתע של המיניות נוגע באופן מהותי לצדדים החיוביים שבה, אך גם לשליליים. המשך הדברים יוקדש לטראומות מיניות ולאופנים שונים שבהם האופי הסודי שלה הופך את הטראומה לסבוכה ומוּעדת להרסנות.

פגיעות וטראומות מיניות הן עניין שכיח יחסית בחברה ומכיוון שרב הנסתר על הגלוי, אינני מפנה כאן לסטטיסטיקה העוסקת בגלוי. לצד זאת, העוסקים בתחום יכולים להבין בקלות שמקרים רבים מאוד אינם מסופרים לחברה וכמובן שלא נידונים בבתי המשפט. הפגיעה נותרת במקרים רבים כסוד, בין אם כזה שהנפגע שומר לעצמו; סוד שהוא שומר – באופן לא מודע – אפילו מפני עצמו; או סוד שמסופר לכמה שומרי-סוד נבחרים שלא יפיצו את הדברים ויפגעו בסודיותם. הנפגע שומר על הסוד ובכך הוא לא רק נשלט על ידו אלא גם משמר מידת-מה של שליטה.

המציאות היא שפגיעות מיניות רבות מידי נותרות כסוד שבין השאר אינו מאפשר סיוע לנפגעים. לשאלה למה הנפגעים אינם מספרים יש תשובות רבות, ואנו נציע מספר סיבות שמתחברות אל הסודיות המהותית שדיברנו עליה. מדובר על סיבות שיכולות להשתלב זו בזו ולספק מניעים ותרומות לַקושי לספֵּר.

רבים מבינים טראומה מכל הסוגים כאירוע שלא ניתן היה להכיל והוא ממשיך להתקיים ולפעום; הטראומה מהווה הווה מתמשך ולא מתנתק, כזה שלא מתרחק ולא הופך לחלק מהעבר. על מנת שאירוע יהפוך לחלק מהעבר, צריך לדעת אותו במידה מסוימת, שיוצרת "עיבוד" פסיכולוגי. הפסיכואנליטיקאי דונל סטרן מציע לחשוב על אי ידיעה כניסיון של האדם (והנפגע במקרה שלנו) להגן על עצמו: "אנשים מותירים חומרים מסוימים לא מנוסחים בכדי לא 'לדעת' אותם"[2].

הפתגם אומר ש"מה שלא יודעים לא כואב", וזה ההיגיון המנחה את הרצון שלא לדעת ולא להרגיש אירוע נוראי שקרה. הבעיה היא שלפעמים האירוע כל כך נורא, שהניסיון שלא לדעת אותו, דווקא משאיר אותו בהווה וגורם להופעת תסמינים קשים. כלומר, הניסיון שלא לדעת הופך את האירוע הטראומתי לסוד שאפילו האדם אינו יודע. לדבָר לא-ידוע אין גבולות ולא ברור היכן הוא מסתיים, וכך הפגיעה יכולה להשפיע על היבטים נפשיים שונים, שקשה לעמוד באופן אינטואיטיבי על הקשר ביניהם.

היבט נוסף שמקשה על ייצור הבנה וסיפור רציפים של הפגיעה שהתרחשה, מתחבר אל ההסבר של ויניקוט על מרחב מעבר. לנפגעים רבים לא לגמרי ברור מה קרה. למשל אם הם התעוררו ומצאו עוד מישהו במיטה שלהם, קשה להם לדעת האם מדובר על חלום או מציאות, הם לא בטוחים. כמו שלא תמיד ברור לנו ברגע שאנחנו מתעוררים מחלום, האם אנחנו במציאות או שרק חלמנו, כך גם הנפגעים מרגישים שלא ברור להם האם אירע משהו במציאות או בחלום, בראשם או בגופם. זה מאפיין של מרחב מעברי.

לכך מצטרפת המוטיבציה לשמור על העולם המסודר והיחסית-טוב, אותו מאיימת לרסק הפגיעה המינית. גם באופן ממוקד יותר, קשה להכיל את ההכרה בכך שאדם שאנחנו מכירים (רוב גדול של הפוגעים מוכרים לנפגעים) פוגע בנו, וכך מתוך רצון לא מודע לצמצם את הטלטלה, קל יותר להכריע שהיינו מבולבלים והדברים לא קרו כפי שנדמה. פעמים רבות קשה לנפגעים להכריע ולומר לעצמם שמה שקרה אכן קרה.

לכך תורמת גם תגובה נפוצה מאוד מצד הסביבה, שלא נוטה להאמין (מסיבות עמוקות ומפחידות) לסיפור שמספרים הנפגעים. הזיכרון האנושי מועד לערעורים ושינויים, כפי שמחקריה של אליזבת לופטוס לימדו ושינו את דרכי החקירה המשפטיות, על מנת שלא לגרום להטיות של עדויות.

מערבולת של רע שמנצל את הטוב

פגיעה מינית אינה שוד, עליו מכריז השודד – "זה שוד, תביא לי את הכסף". פעמים רבים היא משלבת מרכיבים שונים שמקשים לזהות שמדובר באופן וודאי על פעולה הרסנית. רוב הפגיעות, בייחוד בילדים, לא כוללות אלימות גופנית משמעותית, אלא מניפולציה, דרישה, שכנוע או עשייה של משהו שלא מספיק ברור מה משמעותו.

פוגעים רבים נוהגים להקדיש תשומת לב מרובה למי שיפגעו בהם ולספק להם מחוות נעימות. בשל כך, ילדים לא תמיד יגדירו את מה שקרה כ"לא נעים". אם לא מופעל כוח גופני, יכול לעלות גם עונג מסוגים שונים. לא תמיד קל לסווג את מה שקרה כרע.

אל הבלבול של הטוב והרע מצטרפת תופעה עליה עמד שנדור פרנצי ב"בלבול השפות", והיא קשורה לכך שהמיניות מערבת התמוססות של גבולות וחדירה של ההגדרות השגרתיות. פרנצי מתאר תופעה שהיא אולי משונה אבל עקבית, שבה ילד שנפגע ממבוגר מרגיש שהוא מזדהה עם התוקפן.

להזדהות זו יש שתי משמעויות חשובות: האחת, התעמעמות ההפרדה הברורה בין התוקף למותקף בין המבוגר לילד, הטוב והרע; השנייה, מכיוון שהעולם הפנימי של התוקף והמותקף מתחברים, רגשות יכולים לעבור מאחד לשני. פרנצי עמד על טרגדיה אירונית ואיומה, על פיה הילד מרגיש לרוב כי הוא אשם במה שקרה ואילו המבוגר מרגיש די טוב עם עצמו:

"השינוי המשמעותי ביותר שגורמת ההזדהות … הוא הפנמת רגשי האשם של המבוגר … כשהילד מתאושש מהתקפה זו, הוא חש מבולבל מאוד … לא-אשם ואשם בו-בזמן, והאמון שלו בעדות חושיו נשבר … התוקף מתנהג בדרך-כלל כאילו לא אירע דבר".

הטוב והרע מתהפכים. אפילו הזכות של הנפגע, להרגיש שהוא הטוב והפוגע רע – נשדדת ממנו.

ואיך אפתח פי?

גורמים רבים הופכים את היכולת לנסח ולספר על טראומה מינית, לדבר שרחוק מלהיות פשוט. ייתכן שהשאלה הראויה להישאל היא כיצד אלו שכן מצליחים לעשות זאת, אכן מצליחים, ולהכיר בסבירות הגדולה הגלומה בקושי לדבר.

הסודיות המהותית של המיניות, יכולה להתחבר אל האפשרות שלה למזג בין גופים ולמוסס גבולות שנתפסים כיציבים; ואף להצטרף להיותה מרחב מעברי שלא ממש אפשר להגדיר ולתפוס. כל אלו תורמים לחוסר היציבות של החוויה, מקשים לגבש זיכרון ולומר "כך וכך היה, בדיוק כך".

אלו מכשולים שונים הניצבים ברמות שונות של התודעה האנושית, ואפילו לא התייחסנו לחסמים רבים הנוגעים למשל ליחסים בין-אישיים, ליחס החברתי לנפגעים ולהשלכות של פנייה לערכאות משפטיות.

גם מי שנפגעו, יודעים לומר לעצמם שהם נפגעו ואפילו מחזיקים בסיפור ובעובדות מסודרות, עלולים להיתקל בקושי לדייק. הדיוק הכרחי בעבור מערכת המשפט, המבקשת להישען על עובדות מבוססות ככל האפשר. בית המשפט הוא מציאות חיצונית בהירה וחדה, לא סודית, לא מעברית וכזו שנועדה לייצר גבולות בהירים. כל מה שמיניות היא לא.

בשל כך המפגש בין מערכת המשפט למי שנפגעו, נוטה מטבעו שלא להכיר את האופי של ההתרחשות המינית. טראומה נוטה לפורר זיכרונות ולהציף ברגשות, כלומר מקשה על מעבר חקירה ועמידה איתנה מול פוגע בבית המשפט.

הקושי להעמיד נפגעים בפני חקירה משפטית הוא בעיה חמורה שראוי שתכאיב ותדאיג. נכון יהיה אילו מערכת המשפט תשקיע מחשבה ביכולת להכיר את הליקויים והקשיים המובנים בתחום הפגיעות המיניות ותושקע חשיבה באפשרות לסייע לנפגעים לדעת ולקלוט את מה שאירע להם. לצד האמונה כי בהחלט ניתן לקדם את המצב, אין ספק שלא כל בעיה ניתן לפתור וסופם של סיפורי פגיעה רבים ימשיך להיות מכוסה במעטה סודי ומבודד.

---

[1] Kleinplatz, P. J., Ménard, A. D., Paquet, M. P., Paradis, N., Campbell, M., Zuccarino, D., & Mehak, L. (2009). The components of optimal sexuality: A portrait of “great sex”. Canadian Journal of Human Sexuality, 18(1-2), 1-13.

[2] החוויה הלא מנוסחת: מכאוס מוכר לאי-סדר יצירתי. בתוך: פסיכואנליזה התייחסותית, עמ' 121, תולעת ספרים.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• אתיקה של סמכות רבנית בגלוי ובמחשכים – הרבנית שרה סגל-כץ
• האם ניתן להלבין חטאים אפורים ושחורים? – הרבנית שרה סגל-כץ
• אל תשלח ידך אל הנער: התמודדות הקהילה הדתית עם עבריינות מין בקטינים – יונתן האורד
• רב מעללים: ניצול מיני בחסות עיוות תורת הקבלה – ד״ר רות קרא-איוונוב קניאל
• איזהו גיבור? הפוגש את יצרו – אורי שרמן
• להיות גבר: על אלימות גברית כתופעה תוך מגדרית – חננאל רוס
• יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
• שתלטנות קיצונית בזוגיות: "את הצלקות שלי אי אפשר להסתיר עם מייק אפ" – ד"ר אילנה קוורטין
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
• המפגש של נשים נפגעות מינית עם הטבילה במקווה – רחל שי
• חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות – הרבנית רחל קרן
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
• "יום אחד זה יקרה" – המסע אחר השקט – עדיאל בר שאול