וְעַכְשָׁו גַּם גֶּשֶׁם.
כָּל שְׁמוֹת הַתֹּאַר הַנִּלְוִים אֵלָיו
בְּיָמִים רְגִילִים שֶׁל סְתָיו וְחֹרֶף
יָבְשׁוּ עַכְשָׁו.
בְּאֵיזוֹ קַלּוּת קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם
מְבִיאִים אוֹתִי הָרֶגַע לְסַף בֶּכִי,
הַקּוֹלוֹת שֶׁנִּשְׁמְעוּ לִי מֵאָז
וּמִתָּמִיד כְּרַגְלַיִם קְטַנּוֹת רָצוֹת
יְחֵפוֹת עַל רִצְפָּה קָרָה.
אֵיךְ אוּכַל אֲנִי לְחַיֵּךְ בַּגֶּשֶׁם הַזֶּה,
לְהוֹשִׁיט כַּף יָד אוֹ
לִפְעֹר פֶּה וּלְחַכּוֹת
לַטִּפָּה הָאַחַת שֶׁתַּרְוֶה
כְּשֶׁאֲנִי בַּבַּיִת
צָמוּד לַחֲדָשׁוֹת וְחוֹשֵׁב
עַל כָּל מִי שֶׁחָשׂוּף בַּקֹּר הָרָטֹב הַזֶּה
עַכְשָׁו גַּם
לַגֶּשֶׁם.

מתוך אסופה לנוכח מלחמת חרבות ברזל, בעריכת שולה ברנע