סיפור דינה – איך לדבר את הטראומה? ‏‏| How Do We Speak About Trauma

The English version follows below after the Hebrew

אורי שרמן קנוהל על התביעה הערכית לעסוק בחוסר ובמעשי פגיעה המופיעים בטקסט המקראי בכלל ובסיפור דינה בפרט. תיאור המעגל הטראומטי, השיח הדיכוטומי הנובע מטראומה ודיון בשאלה: איך לדבר את הטראומה?

** המאמר מבוסס על דברים שנאמרו בבית כנסת של קהילת כל הנשמה לפרשת וישלח בשנת 2019 וכולל עריכה והתאמה של הכותב לזמן הזה.

אחד הדברים הייחודיים בתנ"ך, הוא שהוא בוחר לגעת בהכול, גם מצבים משפחתיים מורכבים ובעייתיים.
העובדה שהספר הקדוש ביותר עבורנו, מכיל תיאורים של סכסוכים בין אחים, אלימות מינית ואת חטאיהם של אבותינו, אינו דבר מובן מאליו. זו תביעה ערכית של הקב"ה מאיתנו, לראות גם את נקודות החוסר ולהכיר בפגימות המוסרית שקיימות גם אצל הצדיקים ביותר. לא לטייח ולא לכסות על כשלים ומחדלים, אמירה ערכית שכל כך נצרכת במיוחד בימים אלו שבהם אנו מתמודדים עם כישלון בטחוני-חברתי עמוק ומטלטל כל כך.

התורה עוסק בכל ממדי החיים, גם הכואבים והמורכבים ביותר. רק בפרשה שלנו, וישלח, מופיע, בנוסף לסיפור דינה המורכב הנוגע בטראומה מינית, גם תיאור המפגש בין יעקב ועשיו, שני אחים עם מערכת יחסים מאוד מורכבת.

התנ"ך רצוף סיפורי פגיעה – החל בנוח ובניו, סיפור סדום, סיפור דינה, יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר, פילגש בגבעה ואמנון ותמר. ניתן להניח שאם התנ"ך היה מתפרסם היום, מרבית אנשי הדת היו קוראים לגנוז אותו או לפחות לצנזר חלקים נרחבים ממנו. התנ"ך אינו מפחד לעסוק במיניות, על מורכבויותיה השונות, ועל הקיום האניגמטי שלה. גם אם ברור לנו שזה לא האופן שבו אנו נחשוב על מיניות, הוא לפחות חושב ומדבר אותה ובכך מאפשר למעשה שיח וחשיבה אודותיה. ואם התורה בוחרת להביא את הסיפורים האלו כחלק מהספרים הקדושים, אולי כדאי שגם אנחנו נלמד לתת להם מקום במקומות קדושים ולדבר עליהם גם בישיבות, באולפנות בבתי הספר, בתי המדרש ובית הכנסת.

בספרה המכונן 'טראומה והחלמה', מיטיבה ג'ודית לואיס הרמן לתאר את המתרחש בנפשנו, עת אנו נדרשים לעסוק בטראומה:

התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי 'לא יתואר'. ואולם, מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצלח. העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראיים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם, הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית (עמ' 13).

לפי לואיס הרמן, בלב התודעה של נפגעי הטראומה יושבים שני צווים, שני קולות פנימיים. האחד צועק – חייבים לדעת מה שקרה. לא ייתכן שהעולם ימשיך להתנהג כאילו דבר לא קרה; ואילו הקול השני מפחד מהפרסום, מהיציאה החוצה, מהחשיפה.
לשני הקולות הללו יש חשיבות, ואסור לבטל, לזלזל או להתעלם מאף אחד מהם.

הדיאלקטיקה הזו מסמנת מאפיין מרכזי בשיח על הטראומה – הדיכוטומיה. למשל: 'אצלנו אין דברים כאלה' מול 'אחת מתוך אחת נפגעת'; 'כל הגברים תוקפים' ו'כל הנשים קורבנות'; הדחקה של שנים אל מול פרסום פוסט פומבי בפייסבוק. כמה קשה לייצר שיח מורכב על פגיעה מינית, שלא הולך לקצוות. והנה לכאורה, בפרשתנו, התורה עושה מקום לטראומה המינית. למה לכאורה? כי מסתבר שאפשר להשתיק את הטראומה גם כאשר מדברים עליה, ונסביר בהמשך.

הסיפור קשה מתחילתו ועד סופו: משפחת יעקב מגיעה לכנען, קונה חלקת אדמה. דינה יוצאת להכיר את המקום, שכם רואה אותה, לוקח אותה ואונס אותה. סיפור הפגיעה מגיע ליעקב, ששותק! אבל בניו, שמעון ולוי, יוזמים נקמה, ורוצחים את כל הגברים בעירו של שכם. לפנינו תיאור של אירוע טראומטי מתגלגל, ואחריו רצף של תגובות פוסט-טראומטיות. ראשית, השתיקה. יעקב, כאב לבת שנפגעה, מחריש ומגיב בדרך שבה מגיבים לפגיעה מינית נפגעות ונפגעים ישירים או עקיפים. אלם. הוא נותר חסר מילים וחסר תגובה לזוועה שהתרחשה. ככל הנראה חש חסר אונים וחסר שליטה. אבל כאשר המבוגר האחראי שותק, אינו נוכח בצורה משמעותית בשיח ובתגובה לטראומה, ייכנסו לשם אחרים, בני הנעורים.

השיח הדיכוטומי השכיח בטראומה מינית, קיים גם במצבי חיים שונים, למשל גיל ההתבגרות. נערים ונערות נוטים לחלק את העולם לשחור ולבן, טוב ורע. וכאן טמון המפגש הקטלני בין נערים ובין חוויה טראומטית. שמעון ולוי ששמעו שאחותם נפגעה, מגיבים בצורה ההופכית לחלוטין לשתיקתו של יעקב, בפעולה, באקט. ולא סתם אקט, אלא באלימות קשה. ראשית, הם דואגים שכל הגברים בשכם ימולו את עצמם, כלומר הם מצליחים לגרום להם לפצוע את עצמם באיבר מינם, היכן ששכם פגע בדינה, ולאחר מכן הם רוצחים אותם.

אחת התגובות הפוסט טראומטיות היא אדישות לסבלו של האחר ושבירת החוק. הנפגע מרגיש שאם נפרצו כל הגבולות והחוקים בפגיעה בו, מדוע שהוא יכבד את החוק ויימנע מפגיעה באחרים? השילוב של להט נעורים ותגובה פוסט טראומטית הוא על כן חומר נפץ אלים ומסוכן. ותמיד יהיו נערים שהטראומה תפעיל אותם, השאלה אם תהיה שם סביבה שתגן, גם עליהם, מפני חומר הנפץ הפוסט טראומטי שמבעבע בתוכם.
והנה מתרקמת לה הדינמיקה הדיאלקטית של הטראומה במירָעה – שתיקה מכאן, ונקמה קטלנית ורצח של כפר שלם, מכאן. לכן, היעדר תגובה הולמת לטראומה, עלול להוביל לטראומה נוספת ולהנצחתו של המעגל הטראומטי.

ואת מי לא שמענו כלל? את החוויה הטראומטית עצמה, את קולה של הנפגעת, של דינה. גם שתיקת יעקב וגם צעקתם ונקמתם של שמעון ולוי, מסתירים וממסכים את קולה של דינה. שמענו את קולו של הפוגע, שכם, את צעקותיהם ומעשיהם של האחים הזועמים ואפילו את שתיקתו של האב שנרשמה, אך אפילו שתיקתה של דינה לא מוזכרת.

ניקח דוגמה משדה אחר, אירוע חריג בקיצוניותו, אשר משקף את דינמיקת הטראומה בצורה חדה וברורה. בזמנו שודרה בישראל סדרת הטלוויזיה 'הנערים', סדרה מורכבת וחשובה, שעוסקת באירועים טראומטיים. הסדרה פורשת בפנינו את סיפור הרצח המחריד של מוחמד אבו-ח'דיר ז"ל, נער פלסטיני שנרצח על ידי שני נערים בהובלת מבוגר צעיר, וכל זאת בתגובה לאירוע טראומטי אחר, מזוויע מאין כמוהו – החטיפה והרצח של שלושת הנערים, גלעד, נפתלי ואייל ז"ל. התגובות לרצח של מוחמד ז"ל, הטילו בחלקן ספק בעצם האפשרות שאלימות נוראית כזו תגיע מקרבנו. נטען שמוחמד נרצח על רקע נטייה מינית, שהוא נרצח על ידי פלסטינים. למרות ההרשעה של הרוצחים היהודים בבית המשפט, כולל ראיות מהתכתבויות בין השותפים לרצח, ישנה התנגדות לקבל את העובדה שידי אחינו שפכו את הדם הזה.
לפנינו הדגמה של התגובה הדיאלקטית של הטראומה – בין השתקה לנקמה. טראומה מולידה טראומה והמעגל נמשך. וגם בסיפור הזה, קולן של האימהות שבניהן נרצחו – שקראו בין השאר להימנע ממעשי אלימות – לא נשמע בתוך בליל התגובות הדורשות נקמה והחזרת הכבוד הלאומי. הנפגעים נשארים מושתקים ומודחקים.

איך משנים את זה?

הצעד הראשון הוא להפנים שתי הבנות חשובות:
האחת, שהתפקיד שלנו, המבוגרים, הוא להתגבר על הנטייה לאלם אל מול הטראומה, להיות נוכחים בדיבור ובמעשה, להקשיב ולכבד את קולה ורצונה של הנפגע/ת. ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לבני הנעורים שחשופים לטראומה. לזהות תגובות חריגות, לתת להן מענה ולשמור עליהם שלא יפגעו בעצמם ובאחרים.
תובנה נוספת היא לא רק שאסור להשתיק טראומות, אסור להשתיק את הנפגע/ת; חייבים להתחיל לדבר את הטראומה בצורה שתקדם החלמה ולא תשמר ותעמיק אותה. כך למשל, אין לדבר, להגיב או לפעול בשם הנפגע/ת. השליטה והבחירה צריכות להישאר אצלה/ו. אין להגיב בכוח ובקיצוניות לטראומה ובכך לייצר טראומה נוספת, מה שמחזק את המעגל הטראומטי.

טראומה אינה מצדיקה הפעלת תוקפנות הרסנית כלפי אחרים. מהפרשה שלנו אנחנו יכולים ללמוד בעיקר איך לא לדבר את הטראומה ואיך לא להגיב לה. גם אזכור לא מיטיב של טראומה יכול לשחזר ולשמר אותה. עלינו ליצור מענים ודרכים חיוביות יותר שיעניקו הכרה לנפגע/ת ויעצרו את המעגל המתמשך של הטראומה.

שבת של שלום והחלמה.

The Story of Dina: How Do We Speak About Trauma?

translated by Rachael Gelfman Schultz

Ori Sherman-Knohl writes about the ethical imperative to engage with character flaws and acts of abuse in the biblical text in general and in the story of Dina in particular. He describes the traumatic cycle and the dichotomous discourse arising from trauma, and discusses the question: How do we speak about trauma? This article is based on remarks delivered at the Kehilat Kol HaNeshama synagogue on Parashat VaYishlach in 2019, and it is edited and adapted by the author in response to the current situation.

---

One of the unique things about the Bible is that it chooses to relate to everything, including complex and problematic family situations.

The fact that the book most sacred to us contains descriptions of conflicts between siblings, sexual violence, and the sins of our ancestors is not to be taken for granted. This is an ethical imperative from God to us: to see also the faults, and to acknowledge the moral flaws that exist even among the most righteous. Not to whitewash and not to cover up failures and shortcomings—an ethical statement that is so urgently needed, especially in these days when we are grappling with a profound and deeply unsettling security and societal failure.

The Torah deals with all dimensions of life, including the most painful and complex. In our Torah portion alone, VaYishlach, in addition to the complex story of Dina dealing with sexual trauma, we also find the description of the encounter between Jacob and Esau, two brothers with a very complicated relationship.

The Bible is full of stories of sexual abuse—beginning with Noah and his sons; the story of Sodom; Dina; Judah and Tamar; Joseph and Potiphar's wife; the concubine in Givah; and Amnon and Tamar. One can assume that if the Bible were published today, most religious leaders would call for it to be suppressed or at least censor extensive portions of it. The Bible is not afraid to deal with sexuality, with its many complexities and enigmatic nature. Even though it is clear to us that the Bible does not relate to sexuality in the way we do, the fact that the Bible thinks and speaks about it enables us to discuss and reflect on sexuality. And if the Torah chooses to include these stories as part of the sacred books, perhaps we too should learn to give them a place in sacred spaces and to speak about them in yeshivot, in ulpanot (religious girls’ high schools), in schools, in batei midrash, and in the synagogue.

In her foundational work Trauma and Recovery, Judith Lewis Herman captures with great clarity what happens within us when we are called on to deal with trauma:

The ordinary response to atrocities is to banish them from consciousness. Certain violations of the social compact are too terrible to utter aloud: this is the meaning of the word unspeakable. Atrocities, however, refuse to be buried. Equally as powerful as the desire to deny atrocities is the conviction that denial does not work… The conflict between the will to deny horrible events and the will to proclaim them aloud is the central dialectic of psychological trauma (13). 

According to Lewis Herman, at the heart of the trauma victim’s experience are two imperatives, two inner voices. One screams—people must know what happened. It cannot be that the world continues to go on as if nothing happened. The other voice, however, fears publicity, coming out, exposure.

Both of these voices are important, and neither voice should be dismissed, belittled, or ignored.

This dialectic points to a key feature in the discourse around trauma — dichotomy. For example: "Things like that don't happen among us," versus: "One out of one is abused;" “All men assault," and "All women are victims;" repression for years, versus publishing a public post on Facebook. It is so difficult to foster complex discourse about sexual abuse that does not go to extremes. And here, it seems, in our Torah portion, the Torah makes room for sexual trauma. Why “it seems”? Because it turns out one can silence trauma even when speaking about it, as we will explain later.

This story is difficult from beginning to end: Jacob's family arrives in Canaan and purchases a plot of land. Dina goes out to get to know the place; Shechem sees her, takes her, and rapes her. The story of the assault reaches Jacob, who is silent! But his sons, Simon and Levi, decide to take revenge and murder all the men in Shechem's city. 

What we have before us is a description of an unfolding traumatic event, followed by a sequence of post-traumatic responses. First, the silence. Jacob, as father of the daughter who was assaulted, stays silent, responding in a way that direct or indirect victims of sexual assault often do. Mute. He remains wordless and without a response to the horror that has occurred, most likely feeling helpless and out of control. But when the responsible adult is silent, when he is not present in a meaningful way in the discourse and response to trauma, others will step in – teenagers.

The dichotomous discourse commonly seen in response to sexual trauma also appears in other life situations, such as adolescence. Teenagers tend to divide the world into black and white, good and evil. And here lies the deadly intersection between adolescence and traumatic experience. Simon and Levi, having heard that their sister was assaulted, respond in a way that is the exact opposite of Jacob’s silence—through action, through an act. And not just any act, but one of extreme violence. First, they see to it that all the men in Shechem circumcise themselves—that is, they manage to make them injure their own sexual organ, the very place where Shechem harmed Dina—and then they murder them.

One of the post-traumatic responses is indifference to the suffering of others and breaking of the law. The victim feels that if all boundaries and laws were violated when they were harmed, why should they respect the law and refrain from harming others? The combination of adolescent passion and post-traumatic response creates violent and dangerous explosive material. And there will always be adolescents whom trauma activates; the question is whether there will be an environment that protects them, too, from the post-traumatic explosive material simmering inside them.

And here the dialectical dynamic of trauma develops in full force—silence on the one hand, deadly revenge and murder of an entire village on the other. Therefore, the absence of an appropriate response to trauma may lead to further trauma and the perpetuation of the traumatic cycle.

And whom have we not heard at all? The voice of the victim, of Dina – the traumatic experience itself. Both Jacob's silence and the cries and revenge of Simon and Levi hide and mask Dina's voice. We heard the voice of the perpetrator, Shechem, we heard the cries and actions of the enraged brothers, and even the silence of the father was recorded, but Dina's own silence is not mentioned.

Let us take an example from another field —an extreme event that sharply and clearly reflects the dynamics of trauma. At the time, the television series "The Teenage Boys" was broadcast in Israel, a complex and important series dealing with traumatic events. The series presents the story of the horrifying murder of Mohammed Abu Khdeir, may his memory be a blessing, a Palestinian youth who was murdered by two teenagers led by a young adult, all in response to another unprecedentedly shocking traumatic event—the kidnapping and murder of three Israeli teenagers, Gilad, Naftali, and Eyal, may their memory be a blessing. 

Some of the Jewish responses to Mohammed’s murder cast doubt on the very possibility that such terrible violence could come from among us. Some claimed that Mohammed was murdered because of his sexual orientation, that he was murdered by Palestinians. Even though the Jewish murderers were convicted in court, with evidence from correspondence between the murderers, some continued to resist accepting the fact that the hands of our brothers shed this blood.

This story exemplifies the dialectical response to trauma—between silencing and revenge. Trauma begets trauma and the cycle continues. And in this story too, the voices of

the mothers whose sons were murdered—who called, among other things, to refrain from acts of violence—were not heard amid the cacophony of responses demanding revenge and restoration of national honor. The victims remained silenced and repressed.

How do we change this?

The first step is to internalize two key insights:

First, our role as adults is to overcome the urge toward silence in the face of trauma, to be present in speech and action, to listen and to respect the voice and wishes of the victim. And to devote special attention to teenagers exposed to trauma. To identify unusual responses, to provide answers, and to protect them so they do not harm themselves or others.

Another key insight is that we must not silence trauma — and we must not silence the victim. We must begin to speak about trauma in a way that promotes healing rather than preserving and deepening the trauma. This means that one should not speak, respond, or act in the name of the victim. Control and choice must remain theirs. So too, one should not respond to trauma with force or extreme acts, thereby creating additional trauma and reinforcing the traumatic cycle.

Trauma does not justify turning destructive violence toward others. From our Torah portion, we learn mainly how not to speak about trauma and how not to respond to it. Talking about trauma in a non-beneficial way can reenact and preserve it. We must create more positive responses and pathways that will grant recognition to the victim and stop the ongoing cycle of trauma.

Wishing you a Shabbat of peace and healing.