אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

אורי שרמן קנוהל על התביעה הערכית לעסוק בחוסר ובמעשי פגיעה המופיעים בטקסט המקראי בכלל ובסיפור דינה בפרט. תיאור המעגל הטראומטי, השיח הדיכוטומי הנובע מטראומה ודיון בשאלה: איך לדבר את הטראומה?

** המאמר מבוסס על דברים שנאמרו בבית כנסת של קהילת כל הנשמה לפרשת וישלח בשנת 2019 וכולל עריכה והתאמה של הכותב לזמן הזה.

אחד הדברים הייחודיים בתנ"ך, הוא שהוא בוחר לגעת בהכול, גם מצבים משפחתיים מורכבים ובעייתיים.
העובדה שהספר הקדוש ביותר עבורנו, מכיל תיאורים של סכסוכים בין אחים, אלימות מינית ואת חטאיהם של אבותינו, אינו דבר מובן מאליו. זו תביעה ערכית של הקב"ה מאיתנו, לראות גם את נקודות החוסר ולהכיר בפגימות המוסרית שקיימות גם אצל הצדיקים ביותר. לא לטייח ולא לכסות על כשלים ומחדלים, אמירה ערכית שכל כך נצרכת במיוחד בימים אלו שבהם אנו מתמודדים עם כישלון בטחוני-חברתי עמוק ומטלטל כל כך.

התורה עוסק בכל ממדי החיים, גם הכואבים והמורכבים ביותר. רק בפרשה שלנו, וישלח, מופיע, בנוסף לסיפור דינה המורכב הנוגע בטראומה מינית, גם תיאור המפגש בין יעקב ועשיו, שני אחים עם מערכת יחסים מאוד מורכבת.

התנ"ך רצוף סיפורי פגיעה – החל בנוח ובניו, סיפור סדום, סיפור דינה, יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר, פילגש בגבעה ואמנון ותמר. ניתן להניח שאם התנ"ך היה מתפרסם היום, מרבית אנשי הדת היו קוראים לגנוז אותו או לפחות לצנזר חלקים נרחבים ממנו. התנ"ך אינו מפחד לעסוק במיניות, על מורכבויותיה השונות, ועל הקיום האניגמטי שלה. גם אם ברור לנו שזה לא האופן שבו אנו נחשוב על מיניות, הוא לפחות חושב ומדבר אותה ובכך מאפשר למעשה שיח וחשיבה אודותיה. ואם התורה בוחרת להביא את הסיפורים האלו כחלק מהספרים הקדושים, אולי כדאי שגם אנחנו נלמד לתת להם מקום במקומות קדושים ולדבר עליהם גם בישיבות, באולפנות בבתי הספר, בתי המדרש ובית הכנסת.

בספרה המכונן 'טראומה והחלמה', מיטיבה ג'ודית לואיס הרמן לתאר את המתרחש בנפשנו, עת אנו נדרשים לעסוק בטראומה:

התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי 'לא יתואר'. ואולם, מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצלח. העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראיים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם, הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית (עמ' 13).

לפי לואיס הרמן, בלב התודעה של נפגעי הטראומה יושבים שני צווים, שני קולות פנימיים. האחד צועק – חייבים לדעת מה שקרה. לא ייתכן שהעולם ימשיך להתנהג כאילו דבר לא קרה; ואילו הקול השני מפחד מהפרסום, מהיציאה החוצה, מהחשיפה.
לשני הקולות הללו יש חשיבות, ואסור לבטל, לזלזל או להתעלם מאף אחד מהם.

הדיאלקטיקה הזו מסמנת מאפיין מרכזי בשיח על הטראומה – הדיכוטומיה. למשל: 'אצלנו אין דברים כאלה' מול 'אחת מתוך אחת נפגעת'; 'כל הגברים תוקפים' ו'כל הנשים קורבנות'; הדחקה של שנים אל מול פרסום פוסט פומבי בפייסבוק. כמה קשה לייצר שיח מורכב על פגיעה מינית, שלא הולך לקצוות. והנה לכאורה, בפרשתנו, התורה עושה מקום לטראומה המינית. למה לכאורה? כי מסתבר שאפשר להשתיק את הטראומה גם כאשר מדברים עליה, ונסביר בהמשך.

הסיפור קשה מתחילתו ועד סופו: משפחת יעקב מגיעה לכנען, קונה חלקת אדמה. דינה יוצאת להכיר את המקום, שכם רואה אותה, לוקח אותה ואונס אותה. סיפור הפגיעה מגיע ליעקב, ששותק! אבל בניו, שמעון ולוי, יוזמים נקמה, ורוצחים את כל הגברים בעירו של שכם. לפנינו תיאור של אירוע טראומטי מתגלגל, ואחריו רצף של תגובות פוסט-טראומטיות. ראשית, השתיקה. יעקב, כאב לבת שנפגעה, מחריש ומגיב בדרך שבה מגיבים לפגיעה מינית נפגעות ונפגעים ישירים או עקיפים. אלם. הוא נותר חסר מילים וחסר תגובה לזוועה שהתרחשה. ככל הנראה חש חסר אונים וחסר שליטה. אבל כאשר המבוגר האחראי שותק, אינו נוכח בצורה משמעותית בשיח ובתגובה לטראומה, ייכנסו לשם אחרים, בני הנעורים.

השיח הדיכוטומי השכיח בטראומה מינית, קיים גם במצבי חיים שונים, למשל גיל ההתבגרות. נערים ונערות נוטים לחלק את העולם לשחור ולבן, טוב ורע. וכאן טמון המפגש הקטלני בין נערים ובין חוויה טראומטית. שמעון ולוי ששמעו שאחותם נפגעה, מגיבים בצורה ההופכית לחלוטין לשתיקתו של יעקב, בפעולה, באקט. ולא סתם אקט, אלא באלימות קשה. ראשית, הם דואגים שכל הגברים בשכם ימולו את עצמם, כלומר הם מצליחים לגרום להם לפצוע את עצמם באיבר מינם, היכן ששכם פגע בדינה, ולאחר מכן הם רוצחים אותם.

אחת התגובות הפוסט טראומטיות היא אדישות לסבלו של האחר ושבירת החוק. הנפגע מרגיש שאם נפרצו כל הגבולות והחוקים בפגיעה בו, מדוע שהוא יכבד את החוק ויימנע מפגיעה באחרים? השילוב של להט נעורים ותגובה פוסט טראומטית הוא על כן חומר נפץ אלים ומסוכן. ותמיד יהיו נערים שהטראומה תפעיל אותם, השאלה אם תהיה שם סביבה שתגן, גם עליהם, מפני חומר הנפץ הפוסט טראומטי שמבעבע בתוכם.
והנה מתרקמת לה הדינמיקה הדיאלקטית של הטראומה במירָעה – שתיקה מכאן, ונקמה קטלנית ורצח של כפר שלם, מכאן. לכן, היעדר תגובה הולמת לטראומה, עלול להוביל לטראומה נוספת ולהנצחתו של המעגל הטראומטי.

ואת מי לא שמענו כלל? את החוויה הטראומטית עצמה, את קולה של הנפגעת, של דינה. גם שתיקת יעקב וגם צעקתם ונקמתם של שמעון ולוי, מסתירים וממסכים את קולה של דינה. שמענו את קולו של הפוגע, שכם, את צעקותיהם ומעשיהם של האחים הזועמים ואפילו את שתיקתו של האב שנרשמה, אך אפילו שתיקתה של דינה לא מוזכרת.

ניקח דוגמה משדה אחר, אירוע חריג בקיצוניותו, אשר משקף את דינמיקת הטראומה בצורה חדה וברורה. בזמנו שודרה בישראל סדרת הטלוויזיה 'הנערים', סדרה מורכבת וחשובה, שעוסקת באירועים טראומטיים. הסדרה פורשת בפנינו את סיפור הרצח המחריד של מוחמד אבו-ח'דיר ז"ל, נער פלסטיני שנרצח על ידי שני נערים בהובלת מבוגר צעיר, וכל זאת בתגובה לאירוע טראומטי אחר, מזוויע מאין כמוהו – החטיפה והרצח של שלושת הנערים, גלעד, נפתלי ואייל ז"ל. התגובות לרצח של מוחמד ז"ל, הטילו בחלקן ספק בעצם האפשרות שאלימות נוראית כזו תגיע מקרבנו. נטען שמוחמד נרצח על רקע נטייה מינית, שהוא נרצח על ידי פלסטינים. למרות ההרשעה של הרוצחים היהודים בבית המשפט, כולל ראיות מהתכתבויות בין השותפים לרצח, ישנה התנגדות לקבל את העובדה שידי אחינו שפכו את הדם הזה.
לפנינו הדגמה של התגובה הדיאלקטית של הטראומה – בין השתקה לנקמה. טראומה מולידה טראומה והמעגל נמשך. וגם בסיפור הזה, קולן של האימהות שבניהן נרצחו – שקראו בין השאר להימנע ממעשי אלימות – לא נשמע בתוך בליל התגובות הדורשות נקמה והחזרת הכבוד הלאומי. הנפגעים נשארים מושתקים ומודחקים.

איך משנים את זה?

הצעד הראשון הוא להפנים שתי הבנות חשובות:
האחת, שהתפקיד שלנו, המבוגרים, הוא להתגבר על הנטייה לאלם אל מול הטראומה, להיות נוכחים בדיבור ובמעשה, להקשיב ולכבד את קולה ורצונה של הנפגע/ת. ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לבני הנעורים שחשופים לטראומה. לזהות תגובות חריגות, לתת להן מענה ולשמור עליהם שלא יפגעו בעצמם ובאחרים.
תובנה נוספת היא לא רק שאסור להשתיק טראומות, אסור להשתיק את הנפגע/ת; חייבים להתחיל לדבר את הטראומה בצורה שתקדם החלמה ולא תשמר ותעמיק אותה. כך למשל, אין לדבר, להגיב או לפעול בשם הנפגע/ת. השליטה והבחירה צריכות להישאר אצלה/ו. אין להגיב בכוח ובקיצוניות לטראומה ובכך לייצר טראומה נוספת, מה שמחזק את המעגל הטראומטי.

טראומה אינה מצדיקה הפעלת תוקפנות הרסנית כלפי אחרים. מהפרשה שלנו אנחנו יכולים ללמוד בעיקר איך לא לדבר את הטראומה ואיך לא להגיב לה. גם אזכור לא מיטיב של טראומה יכול לשחזר ולשמר אותה. עלינו ליצור מענים ודרכים חיוביות יותר שיעניקו הכרה לנפגע/ת ויעצרו את המעגל המתמשך של הטראומה.

שבת של שלום והחלמה.