שאנה אהרונסון מארגון 'מגן' מתבוננת בפרשת 'וישלח' ובסיפור דינה בתוכה ושואלת: למה אנחנו שותקים אל מול תקיפה ואלימות ומהו הכוח שיעזור לנו להשמיע קול? אתן קולן של הנפגעות.

The English version follows the Hebrew version

השבת, כשעם ישראל מונה שמונה שבועות למלחמה הנוראה שנכפתה עליו, נקרא את פרשת 'וישלח' המתארת את סיפורה הטראגי של דינה שנחטפה ונאנסה על ידי שכם בן חמור. ברגע זה בהיסטוריה היהודית, נראה לי בלתי אפשרי לקרוא את הפרשה מבלי שתהדהד לנו, בשונה משנים קודמות, את המעבר הפרדיגמטי שחווינו כולנו בחודשיים האחרונים. במוקד מחשבותינו עומדים הכאב והכעס העמוקים, שבאים לידי ביטוי בקולות שאנו שומעים לאורך הסיפור, ואולי חשוב יותר, בקולות שאיננו שומעים בו. כפי שמציינים פרשנים מוקדמים ועכשוויים רבים, לאורך הפרשה בולט במיוחד היעדר קולה של דינה. מחשבותיה, רגשותיה ורצונותיה לא רק שאינם עומדים במרכז הסיפור, אלא גם אינם מוזכרים כלל. בעבודתי בעמותת 'מגן' אני מדברת לעתים קרובות על חשיבות הגברת קולן של שורדות ושורדים. לעתים קרובות מדי, אנו מדברים מעל לשורדות, דרכן ומעליהן. עבורי, ואני מניחה שגם עבור רבים מאיתנו שרואים בערכי השוויון, הצדק והעצמת הקורבן ערכים עליונים, קריאת הסיפור על תקיפת דינה מבלי לשמוע את דינה עצמה, זו חוויה צורמת וקשה לעיבוד.

ואולם, כמו כל סיפור בתנ"ך, עלינו לזכור גם את ההקשר ההיסטורי שלו ואת התקופה שבה האירועים התרחשו. בתורה, קולן של נשים נשמע לעתים רחוקות, ועל כן קשה לדעת אם השתיקה הרועמת מכיוון דינה היא שיקוף של עובדה זו או משהו עמוק יותר. אך פרשנים רבים מדגישים שתיקה נוספת, זו של יעקב. לאחר היוודע דבר האונס וההשפלה של בתו, נראה כי הוא בקושי מגיב. גם לאחר שבניו באים הביתה, מנהלים משא ומתן עם חמור ויוצאים לפעולה (אלימה ושנויה במחלוקת), תגובתו היא בלשון הפסוק "והחריש" – ניסוח הרומז לשתיקה מוחלטת.
מדוע? לאחר שהרהרתי רבות על השתיקה בשמונת השבועות האחרונים, הקדשתי זמן רב לקריאת פרשנויות שונות לשתיקת יעקב. מחשבה אקטואלית אחת בלטה לי במיוחד ברגע הספציפי והמכונן בהיסטוריה שלנו – אפשר לראות את שתיקתו של יעקב ואת האמביוולנטיות שלו לכאורה, שכה מנוגדות לאופי שלו, כתמונת מראה לשתיקתה של דינה. לפי פרשנות זו, קולה של דינה לא 'הושמט' מהתורה; היא באמת שתקה! השתיקה כאן איננה רק היעדר צליל אלא היעדר קול. תהום עמוקה שבה שורים הכאב והבדידות; בור חי ונושם ללא תחתית של צער. שתיקתם של דינה ושל אביה יעקב לא הייתה שתיקה של אפתיה או של אמביוולנטיות אלא שתיקה של אימה, של זוועה. השתיקה של הטראומה. לדינה, הייתה זו טראומה של חילול עמוק; ליעקב, הייתה זו הטראומה המשנית של ראיית הפחד והחילול. בהקדמה לספרה 'טראומה והחלמה', כותבת ג'ודית לואיס הרמן על השתיקה של שורדים רבים לנוכח פגיעה מינית וזוועות, ועל האינסטינקט של העדים ושל הצופים לשמור גם הם על שתיקה. "התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי 'לא יתואר'". בחלק מספריו, מדבר הרב ד"ר עקיבא טאץ על האופי הרוחני, הקבלי, של שתיקה ודיבור. קיימים מושגים ביהדות שנחשבים רוחניים כל כך, עד שלא ניתן לבטא אותם בקול. ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה, יש רגעים בתפילה שבהם מוזכרים שמות מסוימים של הקב"ה, שנושאים עימם עומק רוחני כה גדול עד שנאמר לנו לא לאומרם, אפילו בלחש, אלא רק לעבור עליהם עם העיניים. כשדבר מסוים הוא כה גדול, עצום, "נורא", לא ניתן לתחום אותו במגבלות השפה האנושית. הגודל שלו שולל את עצם הדיבור עליו. אך כפי שמסביר הרב טאץ, כאשר מדובר בכאב רגשי, רוחני, פסיכולוגי כה גדול, עד שנדמה שהוא חורג מהטבע. ה'טיפול' נמצא בהכלת הגודל העצום באמצעות מילים. הוא כותב כי "…אם מבטאים את הכאב במילים, ניתנת לו הזדמנות להצטמצם עד לסדר גודל של מילים. ברגע שמבטאים אותו בקול, כשמנכיחים אותו בעולם, הכאב פוחת. ניתן ביטוי לדבר שהיה מעבר ליכולת הביטוי. לדבר שהיה מעבר ליכולת המדידה, ניתנת לפחות צורה כלשהי של מדידה, גבולות כלשהם".

וזהו, כך הוא מסביר, כוחה של השמעת הקול ושל התרפיה. כאב וחורבן אינם זרים לעם היהודי. הדור שלנו אינו הדור הראשון של יהודים שחוו זוועות כאלה, אבל הוא הדור הראשון שחווה זוועות כאלה כאשר הוא מצויד בידע ובהבנה של ההשפעה העצומה של הטראומה. אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה, וכל יום מביא איתו זוועות חדשות. רגעים של השראה ועידוד מתנגשים עם רגעים רבים מדי של סיוט דיסטופי. רבים מאיתנו חיים במצב הישרדות, מנסים להעביר את הימים תוך ניסיון להתקיים ב'רגיל החדש', שהוא הכול מלבד 'רגיל'. אנחנו נעים בין תחושות של קפיאה, בעתה, שבר ונחישות. אנחנו מתקיימים. זה מה שנחוץ לנו כעת כדי לשרוד, כל עוד הטראומה נמשכת. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכוח שיגיע גם הזמן שבו כל אחד מאיתנו יהיה חייב להתמודד עם הטראומה שעברנו. גם אלה מאיתנו שנחסכו מהם, למרבה המזל והברכה, הזוועות על בשרם שלהם או של משפחתם המידית – עדיין, כולנו ראינו, שמענו וקראנו דברים שישנו אותנו לעד. שנטבעו בנשמתנו וישפיעו עלינו, על ילדינו, ועל האופן שבו נחייה מעתה את חיינו בדרכים אינספור, אל תוך העתיד הרחוק.
אני רוצה להציע בענווה כי שתיקתם של דינה ויעקב מהווה תזכורת למה שעשוי להוות האתגר הגדול ביותר של דורנו – להכיר באינסטינקט האנושי לשמור על שתיקה לנוכח טראומה בקני מידה מפלצתיים, ואז – להתחיל להתמודד עם אותה טראומה, על ידי יצירת דיבור עליה והשמעת הקול. זאת הקריאה שלנו לפעולה, לא להישאר שותקים. עלינו להיות קול עבור אלה שאינם יכולים לדבר. עלינו לחלוק עם העולם את האמת של חוויותינו. עלינו להיות נכונים לשמוע את הקורבנות ברגע שהם יהיו מוכנים לדבר. עלינו לעזור לעצמנו ולאחרים להחלים, באמצעות הכוח של החיבור האנושי ומתן ביטוי במילים לחוויותינו הטראומתיות המשותפות.

השבת אחשוב על דינה ויעקב ועל טראומה בין-דורית המתפרשת על פני אלפי שנים, ואתפלל שהקב"ה ייתן לנו את הבינה ואת הרגישות לדבּר, לחבק ולהחלים כקולקטיב ולמצוא יום אחד את השלום.

Dinah's story leaves no room for silence | Shana Aaronson

Shana Aharonson, from the organization 'Magen' discusses Parshat Vayishlach and the story of Dinah in it. She asks: Why do we remain silent in the face of attack and violence? And what strength is required to speak up? Victims' voices are heard through you.

Trigger Warning

The content here may be difficult to read and may evoke feelings of sadness and pain.
You can choose to skip it or to stop reading in the middle.
Try to listen to yourself at this time.

This shabbat, as the nation of Israel stands eight weeks into a horrific war that was forced upon us, we will read parshat Vayishlach, which describes the tragic story of Dinah’s kidnapping and rape by Shchem. At this moment in Jewish history, it feels impossible to read this parsha without feeling it resonate differently than before, through the paradigm shift we’ve all experienced in the last two months. Drawn into sharp focus is the deep pain and anger expressed in the voices we hear throughout the account, and more importantly perhaps, in the voices that are missing. As many early commentators and contemporary scholars discuss, Dinah’s voice is notably absent throughout the parsha. Her thoughts, feelings, and wishes are never a focus, or even mentioned. In my advocacy work at Magen, I frequently talk about the importance of amplifying survivors’ voices. Too often, survivors are talked around, about, through and over. For me, and I imagine for many of us who hold values of equality, equity, and victim empowerment to be paramount, reading the story of Dinah’s assault without ever hearing from Dinah herself is jarring and difficult to process.

However, as with every story brought down in tanach, we also need to remember the historical context and time period in which these events occurred. Women’s voices are rarely heard directly in the Torah, and so with that in mind, and viewing the account through the lens of that time period, it is difficult to know if the stark silence from Dinah is a reflection of that fact, or of something deeper. But many commentators highlight another silence, that of Yaakov. Informed of the rape and shame of his daughter, he seems to barely respond, even after his sons comes home and negotiate with Chamor, and then spring into (highly debated, violent) action. The pasuk says “ve-hecherish”, wording which implies a complete and total silence (1). Why? After thinking a lot about silence in the last eight weeks, this week I have spent a lot of time reading many commentators and perspectives on Yaakov’s silence. One extremely timely thought stands out to me, at this precise and defining moment in our history. Yaakov’s silence and seeming ambivalence, so contradictory to his nature, may be viewed as a mirrored reflection of Dina’hs silence. It suggests to us that Dinah’s voice was not omitted from the Torah, rather it is not shared because she was, in fact, silent. This kind of silence is not simply a lack of sound, a lack of a voice. It is a void, a deep chasm in which pain and loneliness reside. It is a living breathing bottomless pit of anguish. Their silence was not one of apathy or ambivalence. It was a silence of horror, of terror. The silence of trauma. For Dinah, the trauma of a deep violation. For Yaakov, the secondary trauma of witnessing this pain and violation. In her book Trauma and Recovery, Judith Herman talks about the silence of so many survivor’s to sexual abuse and atrocities, and the instinct of both witness and bystander to remain silent as well. “The ordinary response to atrocities is to banish them from consciousness. Certain violations of the social compact are too terrible to utter out loud; this is the meaning of the word ‘unspeakable’”. In a few of his books, Rabbi Akiva Tatz talks about the spiritual, kabbalistic nature of silence and speech. There are concepts in Judaism said to be so spiritually profound that we cannot say them out loud. On Yom Kippur, the holiest day of the year, there are points in the prayer where various names of God are mentioned, names that carry such deep spiritual depth that we are told not to say or even whisper them, rather to scan them with our eyes. When something is so deep, so “huge”, it cannot be contained in the physical confines of the human language. Its enormity negates speech. However, Rabbi Tatz explains, when it comes to emotional, spiritual, psychological pain so huge it seems to defy nature, the “treatment” lies in “containing” the enormity with words. He writes- “…if the pain is expressed in words, it may begin to shrink to the proportions of the words. Once it has been spoken out, brought down into the world, the pain lessens. That which was beyond expression has been expressed; that which was beyond measure has been given at least some semblance of measure, some limits.” (2)

And that, he explains, is the power of speaking up, and of therapy. The Jewish people are not strangers to pain or destruction. Ours is not the first generation of Jews to experience such atrocities… but ours is the first to experience such atrocities armed with knowledge and understanding of the massive impact and effects of trauma. We are still in the midst of this terrible war. Every day brings new horrors. Moments of inspiration and encouragement collide with too many moments that feel like a dystopian nightmare. Many of us are in survival mode. We are tasked with going about our days, trying to exist in a “new normal” that is anything but. We vacillate between feeling frozen, terrified, devastated, determined. We exist. This is what is necessary right now, in order to survive while the trauma is still ongoing. But we cannot allow ourselves to forget that there will- there must- come a time where each and every one of us must face it. Those of us spared, thankfully and blessedly, from experiencing the atrocities on our own flesh or in our immediate families, have all still seen, heard, and read things that have changed us forever. They are imprinted on our souls, and they will affect us, our children, and the way we live our lives in countless ways long into the future. I humbly suggest that Dinah and Yaakov’s silence are a reminder of what may now prove to be the challenge of our generation- to acknowledge the human instinct to remain silent in the face of trauma of monstrous proportions, and then to begin to address that trauma by speaking it out loud. This is our call to action – to not stay silent. We must be a voice for those who can’t speak. We must share the truth of our experiences with the world. We must bear witness to the victims when they are ready to speak. We must help ourselves and each other heal, through the power of human connection, verbalizing our shared traumatic experiences. This shabbat I will think about Dinah and Yaakov, and about generational trauma that spans millennia. And I will pray that God gives us the wisdom and sensitivity to collectively speak, hold, and heal, and to one day find peace. מדרש שכל טוב, בראשית ל״ד:ה׳:ד׳ "The Thinking Jewish Teenager’s Guide to Life” Rabbi Akiva Tatz.