כוחו של הטקס הוא בהיותו מרומם ומתעלה מעל חיי היום יום, אך כשהפער בין הטקס ובין היום יום גדול מדי – קשה לשמור על חיבור רגשי למתרחש. בעיצוב חייהם הזוגיים, החליטו מיכל ואורון קופנהגן לבנות את טקסי החיים המשותפים שלהם מתוך חיי היום יום, וכך הפכו הטקסים עבורם לאבן שואבת של משמעות, של הקשר, של אמונה, של יחד ושל כוח.

מיכל ואורון קופנהגן בחרו להיות אקטיביים ומעורבים בבניית טקסי החיים המשותפים שעברו (ויעברו) ביחד כזוג ומשפחה. בטקסט זה, מיכל סוקרת את הדרך שעשו לעיצוב הטקסים השונים, מאירה בפנינו את נקודות המבט דרכן ניגשו למלאכה ומשתפת אותנו בעולמם הפנימי. 

מספר עקרונות הנחו אותנו בבניית טקסי החיים המשותפים שלנו עד כה:

• לימוד של הטקס המקורי (במידה שיש כזה) כנקודת מוצא
• שזירת הערכים והאמונות שלנו בטקס 
• מתן מקום וייצוג לקול גברי ולקול נשי 
• שותפות אקטיבית של בני המשפחה ושל הקהל במהלך הטקס
• תיווך של הטקס לקהל

בניית טקס החתונה

ראשית הדרך המשותפת הזו הייתה כמובן בחתונה. למדנו את מהלך הטקס היהודי-מסורתי, הכרנו את העקרונות העומדים מאחוריו ואת מידת הגמישות (או אי הגמישות) של המרכיבים השונים בו. שאפנו לקבל את ההחלטות לגבי הטקס באופן כמה שיותר מעמיק ומחושב. לא רצינו לחוש כאורחים בטקס הנישואין שלנו.

הבחירה הראשונה והמשמעותית שלנו הייתה הדמות שתנחה את החופה. בחרנו באחותי, יעל יחיאלי, בעלת ניסיון רב בהנחיית חופות ובעריכתן. היא גם סייעה לנו בלימוד הטקס ובהכנה הזוגית שלנו לקראתו. הבחירה בה נבעה מתוך הקשר האישי, הידע המקצועי, והרצון לתת מקום לקול נשי לצד הקול הגברי של הרב מסדר הקידושין. החופה החלה בדברי פתיחה מרגשים ונפלאים שלה, שחיברו את כל הנוכחים למתרחש. חברים העידו כי בניגוד למצב בחתונות רבות, בהן במהלך החופה הקהל עסוק בעיקר בפטפוטים ובבופה, בחופה שלנו הייתה דממה קשובה מצד הקהל.

כאוהבי מוזיקה, בחרנו בקפידה ניגונים אהובים ומשמעותיים עבורנו, שילוו את הדרך לחופה ואת הטקס עצמו. ביקשנו שהקראת הכתובה, הנעשית בעיקר לצורך הפרדה בין שלבי הטקס, תיעשה בעברית, מתוך הנחה שאם רוצים לתת משמעות למעשה הזה – המילים צריכות להיות מובנות לנו ולקהל. מלבד הכתובה חתמנו על הסכם לכבוד הדדי והסכם קדם נישואין למניעת עגינות, ועובדה זו אף צוינה ע"י המנחה כדי לעורר מודעות לאפשרות הזו בקרב מתחתנים עתידיים.

את שבירת הכוס, שפעמים רבות מתרחשת בסוף החופה, קיימנו מיד אחרי קריאת הכתובה יחד עם מנהג "אפר חתנים". שבירת הכוס מהווה סמל לצער ולשבר שיש לזכור גם ברגעי השמחה הגדולים. צרם לנו הנוהג המקובל לסיים את החופה בשבירת הכוס, כשמיד אחריה נשמעות צעקות "מזל טוב" שכל כך חוטאות לרגש שהשבירה מבקשת לעורר. לכן שבירת הכוס התרחשה במהלך החופה, ואפשרה לתת לאותם רגשות את המקום הראוי להם, ברגישות ובתשומת לב. 

מיד אחרי שבירת הכוס ברכנו יחד את ברכת "שהחיינו". סביב ברכת "שהחיינו" בחופה קיים פולמוס הלכתי, אך לנו היה ברור מאד שנברך אותה – יחד. רגעים מקודשים ומרוממים אלו של בחירה זה בזו וזו בזה – ראוי לברך עליהם בהודיה.

אחרי שבע הברכות המסורתיות, חופתנו הסתיימה בחידוש שמאז פגשנו בעוד כמה וכמה חופות – אני, הכלה, התפללתי את "תפילת הדרך". נוסח התפילה, העוסק ביציאה לדרך פיזית, הולם כל כך גם את המעמד של יציאה לדרך של חיים משותפים, המתחילה בצעד הראשון יחד ביציאה מהחופה.

לאחר מכן הענקתי טבעת לחתן, לא כמעשה קידושין אלא כמעשה של אהבה ומחויבות. עם הענקת הטבעת בחרתי לומר לו את הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", פסוק שלתחושתנו הלם מאד את הקשר בינינו, המעניק חיים לו וגם לי. הבחירה שלנו להשמיע בחופתנו קול חתן וקול כלה הייתה עבורנו תיקון פרטי לשנים של שתיקה ו"עציציות" נשית בטקס זה.

שמחת בת

כשנולדה בתנו הבכורה, היה לנו ברור שנרצה לערוך לכבודה טקס, על אף שאיננו מחויבים בברית מילה. בחרנו לערוך את הטקס כשבוע לאחר הלידה, עם הנוחות הטמונה באפשרות לבחור את מועד האירוע בעצמנו (במקרה שלנו – יום שישי). אירוע לכבוד הולדת בת נקרא לעתים "בריתה", אך לא הזדהינו עם שם זה שהוא למעשה שיבוש משונה של הברית הנערכת לתינוק. בחרנו לקרוא לאירוע "שמחת בת", שם שאמנם לא טומן בחובו את משמעותו העמוקה בעינינו אך לפחות צובע אותו באור הראוי, ופנינו לעיצוב הטקס עצמו.

גם כאן, כמו בבחירת המועד, נהנינו מהחירות לבחור בעצמנו כיצד לעצב את הטקס, שאין לו מהלך קבוע או תכנים מוכרים העוברים במסורת. חקרנו קצת וקיבלנו השראה מאחרים שערכו טקס דומה, נעזרנו באתר "עתים" ובחומרים שקיבלנו מאחותי, ולבסוף עיצבנו את הטקס כפי שראינו לנכון. שמחנו על האפשרות להביא לידי ביטוי את התפיסה השוויונית שלנו, המעניקה לחגיגת התוספת החדשה למשפחה מקום משמעותי ומרכזי ללא תלות במין היילוד.

את הטקס ליוותה תוכניה שסייעה בתיווך הטקס לקהל, במיוחד לאור העובדה שמדובר בפורמט לא מוכר. שוב בחרנו באחותי למנחה. שאפנו לשלב כמה שיותר נשות משפחה בטקס, וכך סבתא רבא אחת הכניסה את התינוקת לאולם, והשנייה שימשה מעין "סנדקית" והחזיקה את התינוקת על ברכיה לאורך הטקס. החיבור של התינוקת החדשה לשרשרת הדורות המשפחתית – ובעיקר זו הנשית – הייתה לנו פן משמעותי ומרגש בטקס.

שוב, בחרנו שירים שהיו משמעותיים עבורנו וליוו את הטקס. כניסת התינוקת לאולם לוותה בשיר "מי זאת" של מיקה קרני (המילים מבוססות על פסוקים יפהפיים משיר השירים). התחלנו את הטקס באמירת פסוקי שמחה והודיה, כשהקהל חוזר אחרינו. הדודים שרו לתינוקת, הסבים והסבתות הקריאו לה ברכות שכתבו, וכל הקהל הצטרף לשירת "על כל אלה", עם השורה ההולמת: "על בתנו התינוקת שמור אלי הטוב". לאחר ברכות "שהחיינו" ו"הגומל", הענקנו לתינוקת את שמה. השתמשנו בכמה נוסחים מסורתיים ועל בסיסם יצרנו נוסח ברכה של קריאת שם לתינוקת, ואת הזכות המיוחדת לקרוא לתינוקת בשמה קיבלה גיסתי, שהייתה הדולה שלנו בלידה. לאחר מכן הזמנו את הקהל להשתתף בברכה להורים ולבת, ולבסוף כל הילדים שנכחו בטקס הוזמנו לחסות בצל הטלית לברכת כהנים ו"המלאך הגואל אותי". 

התגובות שקיבלנו על הטקס היו משמחות ומרגשות. הרגשנו הודיה עצומה על האפשרות לקבל את בתנו אלינו, אל המשפחה ואל העם בטקס מכובד, רשמי ומשפחתי גם יחד. שמחנו על האפשרות לשתף באופן פעיל את הקהל ובמיוחד את נשות המשפחה, ולהעניק לבתנו ברכה, הקשר ומשמעות בימיה הראשונים בעולם.

ברית מילה

עברו שנתיים ושמונה חודשים, וחבקנו ילד שני – בן. כהכנה לברית המילה שוב פנינו אל הטקס המסורתי, למדנו אותו ובנינו על בסיסו את הטקס שלנו. לא היה צורך בהנחיה, אך שוחחנו מראש עם המוהל ושלחנו לו את התוכניה שהכנו, כדי שיידע כיצד אנחנו רוצים לנהל את הטקס. בחרנו את השירים שהקהל ישיר, והעובדה שכל אחד אחז בתוכניה סייעה לנוכחים בקהל לשתף פעולה ולהצטרף בקטעים הנכונים. 

בין השירים המסורתיים שיבצנו אחד שהיה משמעותי עבורנו מאד והפך מאז לשיר הערש הקבוע שאיתו בננו הולך לישון – שילוב של הפיוט "כי הנה כחומר" ושל השיר העברי "שכב בני", הכתובים לאותו לחן. הפעם הסבתות הניחו את התינוק על כיסא אליהו, והסבים זכו לסנדקות ולקריאת השם.

הטקס היה לא פשוט, מן הסתם, אך משמעותי מאד. חשנו שהקהל שותף עמנו לכל אורך הדרך, קשוב ברגעים השקטים ועוצמתי ברגעים בהם ביקשנו שותפות ויחד קהילתי. כאמא, בחרתי לעמוד לצד התינוק במשך הטקס. עוד כילדה וכנערה היה לי קשה לנכוח בבריתות ולשמוע את בכי התינוק, ועכשיו כשהיה זה הבן שלי – הרגשתי מחויבת לנכוח איתו, ללטף, להרגיע, לאפשר לו לחוש מוגן ואהוב גם ברגעי הכאב. על אף הקושי הטמון בבחירה הזו, אני שמחה עליה ברמה הרגשית, וגם ברמה הטקסית חשתי כי הבחירה לנהל את הברית במעגל שאיננו גברי בלבד, גרמה לטקס המאתגר הזה להיות רך ומשפחתי יותר.

יום הולדת 3 לבת

חודשים ספורים לאחר מכן הגיעה בתנו לגיל שלוש. לבן מקובל לעשות "חלאקה" בגיל זה, ולחגוג את כניסתו הראשונית לעולם התורה. מאחר שבכורתנו היא בת, שוב עמדה לנו החירות המלאה להחליט איך לציין את המאורע – האם כיום הולדת "רגיל", או שמא משהו מעבר לזה. בראשנו עמדה המחשבה כי בעוד כשלוש שנים, כשיגיע בננו לגיל זה, ודאי נרצה לחגוג לו בצורה מיוחדת. אם כן – מדוע שלא נחגוג לבתנו באותה מידה?

בהשראתה של שרה סגל-כץ, ממנה שמענו על טקס ה"תלאתה" שערכה לבתה, בנינו טקס קטן ומיוחד משלנו. בהקבלה לשיערות הראש שנגזזות אצל הבן, שיערה של בתנו קושט בסיכות יפות ע"י בני המשפחה, כשכל אחד מהם מצמיד לשיערה סיכה ומברך אותה. כמתנה מאיתנו, ההורים, הענקנו לה פמוט – סמל לקיום מצווה נשית שהיא החלה בה בגיל זה, וכן ספר העוסק באותיות הא"ב. לקראת האירוע הכנו יחד איתה עוגיות בצורת הא"ב, שימתק לה טעם האותיות והמילים, והיא חילקה לבני המשפחה אותיות מתוקות לפי האות הראשונה בשמם. 

הטקס היה משפחתי, פשוט ונעים. שוב, שמחנו על האפשרות לחגוג לבתנו בטקס שנותן מקום ומשמעות לנקודת הציון הזו בגדילה ובהתבגרות שלה, ללא תלות במין או במגדר.

בשולי הדברים

בעודי כותבת על הטקסים המשפחתיים שלנו, אני תוהה אילו עוד נקודות ציון ייקרו בדרכנו המשותפת, וכיצד נבחר לציין אותן. למשל – האם בבוא העת, עם התינוק/ת הבא/ה שנחבוק, נרגיש צורך לגבש טקס חדש לברית או לשמחת בת, או שנרצה להשתמש שוב בטקסים שכבר בנינו. למעשה השאלה כאן היא האם הצורך הוא לחדש טקס לכל ילד וילדה שנולדים, או שדווקא הכוח של הטקס החזרתי שמבסס את עצמו כמעין מסורת משפחתית – הוא החזק יותר. 

חלק מהמשמעות של טקסים היא החזרתיות שלהם. הצורך לחדש נובע מהרצון לחקור, להעמיק, להתחבר ולחוש קשר עמוק לטקס, ובמקרה של הטקסים להם קיימת תשתית מסורתית – גם מהרצון להתמודד עם המרכיבים בטקס שמאתגרים את האמונות והערכים המנחים את חיינו. נראה שדרך השילוב בין המסורתי לחדש הוכיחה את עצמה כנכונה עבורנו.

הרגש המרכזי שעולה בי בעקבות ההיזכרות הזו במסע חיינו המשותף עד כה, כפי שהוא משתקף בטקסים ששובצו בו, הוא שמחה. שמחה על הזכות ועל האפשרות לעצב את נקודות הציון הללו כאירועים המחוברים למסורת העבר ושואבים ממנה, ובה בעת מחוברים גם לחיינו בהווה, ושואבים מהערכים שהם אור לרגלינו בכל יום ויום. כוחו של הטקס הוא בהיותו מרומם ומתעלה מעל חיי היום יום, אך כשהפער בין הטקס ובין היום יום גדול מדי – קשה לשמור על חיבור רגשי למתרחש. כשהטקס נובע מתוך חיי היום יום ומהדהד אליהם בחזרה, הוא מהווה הרבה יותר מסתם אירוע נקודתי – הוא אבן שואבת של משמעות, של הקשר, של אמונה, של יחד ושל כוח.

אחתום בתודה לאל שזיכה אותנו לחגוג טקסי חיים אלו, ובתקווה לקיים עוד ועוד מהם בהמשך בשמחה, בשותפות ובבריאות, ותודה למגזין גלויה על ההזמנה לחלוק זכרונות יפים ומשמעותיים אלו עם העולם.

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה

• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• יהיו לרצון אמרי פי: הצעות לאמירות ייחוד והקדשה של הכלה ותגובתה לקידושי החתן – צוות גלויה
• בין ילדותיות למקצוענות – על מגמות בטקסי חיים וקריאה לשינוי – שלומי פרלמוטר
• חלקי הפאזל: מה עושים בטקס הנישואין תחת החופה? – הרבנית שרה סגל-כץ
• הרהורים מותרים על חופה וקידושין – איך לקיים טקס הקרוב ביותר לעולמם של בני הזוג? – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה: על שותפות הכלה תחת חופת בני הזוג – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• מחדשים את הקידושין – ד"ר תניא ציון-וולדקס
• שבע מֵעֵין-בְּרָכוֹת לכלה ולחתן – שרה פרידלנד בן ארזה
• הצעה לטקס: ברית הבת – צוות גלויה
• חגיגות לידה: ברית הבן וברית הבת – צוות גלויה
• הרהורים על טקס ברית המילה והצעות מעשיות – טל שריאל
• שבע ברוכות לשמחת הבת – רחלי עמיצור איצקוביץ'
• פדיון הבן – הצעה לברכת ההורים לבנם בעת פדיונו – גבריאל אבן צור וחן דרעי
• פדיון הבן – הצעה לטקס בשילוב זוג ההורים והקהל – הרבנית שרה סגל-כץ
• אחת, שתיים, תלאתה – הצעה לטקס לכבוד גיל שלוש של ילדות – הרבנית שרה סגל-כץ
• מסיבת א'-ב' לציון גיל שלוש – עו"ד שירה לב-ציון