חגי פרץ

אֲבָל לֹא הָיָה כָּךְ / הָיָה אַחֶרֶת / וְלֹא אֶפְשָׁר

חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה מְשַׁעֲמֵם, הָיִיתִי בֶּן חָמֵשׁ. / רָצִיתִי לְשַׂחֵק עִם אַבָּא בַּכַּדּוּר הַכָּחֹל הֶחָדָשׁ שֶׁקִּבַּלְתִּי.

כַּדּוּרִים לֹא פּוֹגְעִים בָּאֲפֵלָה, / גַּם חֲרָבוֹת בַּרְזֶל לֹא חוֹתְכוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ, / אִי אֶפְשָׁר לְהֵאָבֵק בְּאֹפֶל לֵב הָאָדָם.

כְּמוֹ הַמָּקוֹם הַזֶּה בַּבֹּקֶר הַהוּא, בֵּין הַסְּדָקִים שֶׁל הַמִּדְבָּר שָׁם הִתְחַלְתִּי לִנְסֹעַ, דֶּרֶךְ קוֹלוֹת הָרַדְיוֹ שֶׁמַּמְשִׁיכִים בְּאִי-הַיְּדִיעָה

לִהְיוֹת הָאֲנִי שֶׁלִּפְנֵי, הָאֲנִי שֶׁאַחֲרֵי מִי שֶׁכְּבָר אַף פַּעַם לֹא אֶהְיֶה.

אֵין רֶחֶם בְּגוּפִי, אַךְ שָׁמַעְתִּי קוֹלָהּ, / וּתְחִנַּת רַחֲמִים כְּמוֹ הִתְנַגְּנָה / בְּתוֹכִי.