בביתם של שלומית ונתנאל פישר, עלתה השאלה בדבר האופן בו אנו חיים את המתח בין הערכים המודרניים לבין המסורת, בהקשר מעשי בעקבות בת המצווה שחגגו לבתם. השניים החליטו להעלות על הכתב את תהליך החשיבה ואת ההתלבטויות שליוו אותו. מאמר זה אינו דן בשאלות הפוליטיות הגדולות אלא מבקש לשקף חשיבה משפחתית הלכתית בתוך מציאות מורכבת, ולהציג כי אפשר למצוא דרכים לחיבור משמעותי ויצירתי המחדש את הישן ומקדש את החדש.   

* פורסם לראשונה במוסף "שבת" של "מקור ראשון",  כ"ה ניסן תשע"ז (פרשת שמיני), 21.4.2017

מקומן של נשים בחברה הציונית דתית על מגוון תתי מגזריה מעורר מחלוקות ושאלות ציבוריות מורכבות ומפרנס דיונים סוערים. אולם, מאחורי הפוליטיקה מסתתרת שאלה רגישה ואישית למדי הנוגעת לאופן שבו אנו חיים את המתח בין הערכים המודרניים שאימצנו לבין המסורת אליה אנו מחויבים.

אצלנו בבית, עלתה השאלה בהקשר מעשי, בעקבות בת המצווה שחגגנו לפני כשלוש וחצי שנים לבתנו אלה-שושנה. אלה היא בתנו השלישית אחרי שני בנים והחלטנו לחגוג לה בדיוק באותו האופן שחגגנו לשני אחיה הגדולים. לא להסתפק במסיבה, אלא להזמין חלק מבני משפחתנו ואת חברי הקהילה שלנו לחגוג איתה ואיתנו גם בשבת. ההתלבטות הייתה בנוגע לתוכן השבת. האם לקיים קריאה בתורה ולזרוק סוכריות? האם לכבד אותה בקידוש ובבציעת הפת בארוחות השבת כפי שעשו אחיה לפניה בשבת הבר מצווה שלהם? 

בית הכנסת והחגיגה הקהילתית

המחשבה הראשונה הייתה לקיים עליה לתורה וקריאה בתורה במניין שוויוני משפחתי שנארגן לצורך האירוע או במניין נשים. הבת שלנו לא התחברה ללימוד המייגע הכרוך בהכנה לקריאה בתורה והחליטה לוותר על קריאה (לאכזבתה של אימה אבל לשמחתו של אביה, שחשש מהליכה אל הקצה הפמיניסטי של הסקאלה הדתית…) במקום קריאה בתורה, קיימנו תפילת ליל שבת לנשים בהובלת כלת השמחה. התפילה התקיימה ברוב עם והייתה חגיגית ומרגשת במיוחד. עבור חלק מן הנשים בקהילה הייתה זו הפעם הראשונה שהן לקחו חלק בתפילה מסוג זה. אולם אליה וקוץ בה- אביה של נערת הבת מצווה ואחיה הגדולים לא יכלו לקחת חלק בתפילה הנשית. מצער ככל שזה נשמע, העצמה נשית הלכתית משמעה גם הדרת הגברים.

השלב השני היה ציון בת המצווה בבית הכנסת בקרב כלל ציבור המתפללים והמתפללות. הנוהג בבית הכנסת שלנו הוא שגם נשים מעבירות שיעור או נושאות דבר תורה, אך רק לאחר סיום התפילה על מנת שלא לפגוע במי שאינו חש בנוח מכך. וכך, בתום התפילה הקריאה כלת הבת מצוה את "תפילת הנערה ביום כניסתה למצוות" על פי מנהג יהודי איטליה (מתוך "תפילת נשים") ומעזרת הגברים נזרקו עליה סוכריות. פתרון זה איפשר לכל בני המשפחה והקהילה לקחת חלק במנהג המקובל ולהעמיק את החיבור של נערת הבת מצווה לבית הכנסת, לתפילה, לתורה ולקהילה.

הדילמה הפנים-משפחתית

הדיון המורכב ביותר התקיים דווקא ביחס להתרחשות הדתית הפנים-משפחתית. רצינו  לכבד את בת המצווה בקידוש ובבציעת הפת, אולם כאן כבר התעוררו שאלות הלכתיות מורכבות יותר, האם הדבר מותר? האם הוא ראוי? ומה יגיד סבא… לשם כך ניגשנו ללימוד מעמיק של הסוגיה אודות חיוב נשים בקידוש ובבציעת הפת. מסתבר, שהשאלה מורכבת משלש שאלות המשתלשלות זו מזו: ראשית, האם נשים חייבות בקידוש ובבציעת הפת כמו גברים? שנית, האם נשים יכולות להוציא גברים ידי חובה?  ובהנחה שהתשובה לשאלות הראשונות חיובית, האם ראוי שנשים יוציאו גברים?

התשובה לשתי השאלות הראשונות פשוטה למדי. הגמרא (ברכות כ) קבעה בפשטות שנשים חייבות במצוות עשה של שבת ומכאן פסק השולחן ערוך (רע"א, ב) ש"נשים חייבות בקידוש אף על פי שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא … ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם".

פסיקה זו לא התקבלה על דעתם של כל הפוסקים משתי סיבות. היו מהם, כמו הב"ח (רבי יואל סירקיס), שטען שאין לאפשר לנשים להוציא גברים ידי חובה, כשם שהן לא מוציאות גברים בקריאת מגילת אסתר, למרות שרמת החיוב שלהם זהה. פוסקים אחרים, כמו, הדגול מרבבה (רבי יהודה לנדאו) דנו בשאלה מכיוון אחר: מדין "ערבות". דין זה קובע שאדם יכול להוציא את חברו במצווה, גם אם הוא נפטר ממנה, שכן "כל ישראל ערבים זה בזה". אולם הרב לנדאו הסתפק האם דין ערבות חל גם בין גברים לנשים והאם – כאשר רמת החיוב שלהם אינה זהה – האם הם יכולים לפטור זה את זו ולהפך. אם זו המסקנה, קובע הרב לנדאו, אזי גם גברים שהתפללו תפילת ערבית (ובכך הורידו את רמת החיוב שלהם בקידוש היום), לא יוכלו להוציא את נשותיהן שלא התפללו.

פוסקים אלו נשארו בדעת מיעוט. ביחס לדין ערבות טען רבי יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן, רע"א, ה) ש"בכל המשפחות הבעל הבית מקדש ומוציא אשתו ובנותיו וכלותיו אף על פי שלא התפללו" (שכן) "במה שהיא מחוייבת שוה היא לגמרי לאיש". בנוגע להשוואה לקריאת מגילה טענו רוב הפוסקים שבקריאת מגילה נשים אינן מוציאות את הגברים משום שמדובר באירוע פומבי ("כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה", מגן אברהם). מכאן, כאשר הקידוש נעשה בחיק המשפחה, הוא מותר.

על סמך זה פסקו המשנה ברורה (רע"א, ד) והרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף, רע"א) ובעקבותיהם גם השמירת שבת כהלכתה (חלק ב', פרק נא) ש"שכיוון שחיוב האשה בקידוש שווה לחיובו של האיש…יכולה היא גם להוציא את בעלה ואת בני ביתה ידי חובת קידוש, והוא אפילו אם כבר יצאה ידי חובת קידוש… ומטעמי צניעות נכון שלכתחילה לא תוציא אשה אנשים אחרים ידי חובתם אם אינם מבני ביתה". הרב מדרכי אליהו (מאמר מרדכי, הלכות קידוש) ציין שאם אשה נמצאת בחברת גברים זרים עמי ארצות שאינם יודעים לקדש, עדיף שהיא תעשה את הקידוש "רק תזהר מלומר את הקידוש בקול נגינה אלא תקרא בקריאה בלבד והיא תוציאם ידי חובה".

מיעוט פוסקים קבעו שגם במסגרת המשפחתית אין זה ראוי שאשה תקדש לבני ביתה. האדמו"ר מחב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי (שולחן ערוך הרב, רע"א, ו)  נימק זאת בכך "שלא יבאו לזלזל במצות". וספר בן זמננו, "פסקי תשובות" (סימן רע"א) תלה זאת בין השאר בדברי הגמרא (ביחס לברכת המזון): "תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו" (ברכות כ) – נימוק שאף אחד מהפוסקים לא הזכיר ביחס לקידוש.

התברר לנו שרוב מוחלט של הפוסקים מאפשר לנשים להוציא בקידוש את בני ביתם ואף לבצוע את הפת עבורם. נשים וגברים נמצאים ברמת חיוב זהה, יש להם דין ערבות זה על זה ואין בעיה של צניעות בתוך ההקשר המשפחתי. אם הדבר כה פשוט, מדוע הוא לא נעשה ומדוע הוא אינו מקובל?

בנקודה זו מצאנו את עצמנו במבוכה. סביר שהפוסקים שהתירו לנשים להוציא את בני ביתם, לא נהגו כך בפועל. ואם כן, מה נעשה אנחנו: האם כל דבר שההלכה מתירה יש להתיר, גם אם הוא עומד בניגוד למסורת המקובלת מדור לדור? ומצד שני מדוע לא לנצל את מה שההלכה מתירה על מנת לצמצם את הפער הקשה בין נשים וגברים בעולמנו? והרי גם לקיים מסיבת בת מצווה ולזרוק סוכריות לא היה מקובל בדורות קודמים… מי גובר על מי: המסורת או המציאות המודרנית בה אנו חיים?

שאלה זו עמדה במחלוקת קשה בין גדולי הדורות. הפסיקה המפורסמת של החת"ם סופר לפיה "חדש אסור מן התורה" מתייחסת למקרה דומה שבו ההלכה התירה, אולם המסורת מורה אחרת ועל כן "חלילה לשנויי (לשנות) מאשר היה" (שו"ת חת"ם סופר, אורח חיים, כח). לשיטתו, הסיבה לשינוי נובעת ממניעים זרים, חיקוי הגויים, ולכן אין לשנות גם כאשר הדבר מותר. הרב קוק לעומתו טען כי דווקא התחמקות הרבנים מלהתיר את המותר היא שתגרום לפגיעה חמורה יותר ביהדות, שכן כיום אנשים דעתניים יותר והם אינם מוכנים לקבל איסור במקום שהדבר מותר ומתבקש לדעתם (שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קיב).

פנינו בעניין זה לכמה משיבים מתוך הציבור הדתי. רבנים חרד"לים החזירו תשובה: ש"אם אין בעל בבית כגון שהוא במילואים היא יכולה להוציא לבני הבית בקידוש, אבל סתם לשם פמניזם זה לא ראוי". לעומתם, הרבנית מלכה פיוטרוקובסקי כתבה לנו ש"אין כאן התנגשות בין הלכה למסורת, משום שמסורת היא חלק מתהליך הכרעת ההלכה… כל דבר שניתן לאפשר ו/או להתירו הלכתית, הפותח שביל נוסף לעבודת ה' של המעוניין לעשותו – הרי שחובת אנשי ונשות ההלכה לעודדו".

נראה אם כן, שליבת המחלוקת נוגעת, גם כאן,  לשאלת המוטיבציה הנשית לקחת חלק בעולם הדתי: האם מדובר ברצון טהור וקדוש שיש לעודדו או שמדובר ב"סתם פמיניזם" ובחיקוי שלילי של ערכים לא-יהודיים? האם יש להסתכל אחורה אל המסורת ולשמר אותה או לנוע קדימה על בסיס מה שהדורות הקודמים הרשו לנו? אם תרצו, שאלה זו עומדת גם בעומק הוויכוח על גיוס נשים ומינוי נשים כרבניות ופוסקות. האם עלינו להמנע מכל שינוי במסורת או שיש לצמצם את הפער בין גברים לנשים כל עוד ההלכה מתירה?

לא מעט מן הקוראים, ובייחוד הקוראות, נוטות להזדהות בקלות עם הגישה השניה. אך, האם במסגרת הבית המשפחתי השוויוני, תסכימו לחלוק לא רק בקידוש ובבציעת הפת אלא תאפשרו לבעליכן להדליק נרות שבת, שהרי הדבר מותר הלכתית?  האם אין שום חשיבות למסורת?

מאמר זה אינו דן בשאלות הפוליטיות הגדולות אלא מבקש לשקף חשיבה משפחתית הלכתית בתוך מציאות מורכבת. בעקבות הדיונים על אירועי בת המצווה שלנו החלטנו לאמץ בבית דרך ביניים (ההולכת ונעשית שכיחה במשפחות רבות): האיש יקדש והאישה תברך על החלות. מתוך גישה זו בחרנו גם ללכת עם בתנו לתפילה בכותל, בראשית השבוע שבו מלאו לה שתים עשרה שנים. היא אמנם לא התחילה להניח תפילין, אך חשבנו שיש חשיבות לציון כניסתה לנועם עול מצוות בתפילה משפחתית ליד שריד בית מקדשנו. 

הערכים שלנו כוללים שוויון בין המינים ובמקביל אנו מייחסים חשיבות עצומה למסורת הממקמת אותנו ברצף שרשרת הדורות. לא תמיד ניתן לחבר בין השניים באופן מלא. רובנו חיים בשני העולמות ומידי פעם חשים בדיסוננס שביניהם. עם זאת נדמה לנו שהסיפור הקטן שלנו מצביע על כך, שלפחות ברמה האישית והמשפחתית אפשר למצוא דרכים לחיבור משמעותי ויצירתי המחדש את הישן ומקדש את החדש.   

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
• על בר ובת המצווה ביהדות: טקס חניכה לנער ולנערה – צוות גלויה
• ברכה מפויטת לכבוד בת מצווה – עטרה סנובל ואבי שמידמן
• ברכה מפויטת לחתן בר מצווה – עטרה סנובל ואבי שמידמן
• הצעה לסדר קריאת התורה עם תפילות מקוריות – קהילת נשות אשחר
• בנחת רוח: בית תפילה יקרא לכל המתפללות והמתפללים – נורית יעקבס-ינון
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון 
• קולה של אשה מתפללת – ד"ר רבקה נריה-בן שחר
• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי

להרחבה:

• "כבוד הציבור כמושג מגונן – עיון בפסיקתו של הרב יוסף משאש", מאת  פרופ' אבינועם רוזנק, אקדמות, גיליון כ', שבט תשס"ח.
• בת מצווה, הגירסה הישראלית – ד״ר חזקי שוהם.