לֹא, לֹא גְּבוּרָה רַק בַּקְבּוּק מַיִם, אַרְגַּז חוֹל בַּפִִּנָּה מִימֵי הֶחָתוּל, בַּצַּד שְׁלוֹמִי, מוּנָח. כְּבָר לֹא מְעַנְיֵן. מַעֲשֵׂי יָדַיִם טוֹבְעִים וְאֵיךְ אוֹמַר שִׁירָה,

וּבַחַלּוֹן אוֹתִיּוֹת הָרוֹת, הָרֶוַח, הַפְּסִיקִים, הַנְּקֻדּה. מַשֶּׁהוּ שָׁם מִתְרוֹצֵץ, תּוֹפֵחַ מִתְפָּרֵץ מֵרָחוֹק. צִפּוֹר מְחַרֶפֶת אֶת נַפְשָׁהּ לָבוֹא, אוּלַי עֲנָנִים גְּדוּדִיִּם אוּלַי בְּשׂורָה,

דְּחוּפָה אֲנִי מַמְתִּינָה. אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?

וַעֲדַיִן שׁוֹמַעַת. הָאֹפֶק מְרַטֵּט. מִלָּה מֻכְרָחָה אַחַת נִמְלֶטֶת,

אַזְעָקָה

מתוך אסופה לנוכח מלחמת חרבות ברזל, בעריכת שולה ברנע