סיפור מאת נעמה מוזס על הגבול בין הורות וילדות, לידה ומוות.
"בטוח שאת לא רוצה שאבוא?" יונתן ניסה שוב לברר.
סופי הנהנה בראשה לשלילה.
"את לא בטוחה או לא רוצה?" יונתן התקשה לקרוא אותה.
"כן. בטוחה. מעדיפה לבד" סופי השיבה נחרצות. "אבל תודה", היא הרימה אליו את עיניה וניסתה לרכך מעט את הטון.
כמעט עשרה חודשים חלפו מאז שאביה נפטר, והבית עמד ריק ושומם. למעשה, כשהיא חושבת על זה, תמיד עמד ריק ושומם. שקט סמיך היה מקדם את פניה עם חזרתה מבית הספר.
אולי זה מה שמסביר את ההרגל הקבוע. כשסופי נכנסת הביתה, עם הנחת המפתחות על האי במטבח, היא מדליקה את הרדיו ברקע כדי להבריח את צל הדממה המלווה אותה מאז ילדותה.
***
מאיזה חדר כדאי להתחיל? סופי נעמדת במבואה הצרה בכניסה לבית ילדותה.
לפתע המשימה של "לסגור בית" נראית לה עצומה. סחרחורת אוחזת בה והיא נשענת על שולחן העץ המרובע המוצב במרכז המטבח ולוגמת כמה לגימות מבקבוק הספורט שהביאה עימה. אולי זה סימן שהיא בכל זאת מרגישה משהו, שקיים איזה מיתר חבוי הפוקע בתוכה, או אולי זהו אחד מתסמיני ההיריון המלווים אותה בחודשים האחרונים.
חרטה קלה עוברת בה על שלא נעתרה להצעה של יונתן לסייע לה. ואולי הייתה צריכה פשוט לשכור שירותים של חֶברה שתעשה זאת במקומה – תארוז את תכולת הבית העזוב לשקיות פלסטיק ענקיות ותשליך הכול לפח. באמת שאין כאן דבר שהייתה רוצה לקחת עימה לביתה המטופח והנקי בחיים החדשים שבנתה עם יונתן.
מספיק להתמסכן. רצית לבד. יאללה – לעבודה. עד הערב זה מאחוריך. סופי מוחאת כפיים בחוזקה, כמנסה לסלק זבוב טורדני ופונה לחדר ילדותה.
החדר נראה לה קטן מכפי שזכרה, ספרי הלימוד מתקופת התיכון ממתינים ניצבים מעל המכתבה שנקנתה במיוחד עבורה לקראת כיתה א'.
סופי נזכרת כמה שנאה את הספר הזה של בני גורן עם כל התרגילים. שורות צפופות של מספרים, כתב סתרים שנאבקה לפענח מדי יום במלחמת ההישרדות של "סופי החכמה" שחייבת להצליח בחמש יחידות. לתקופה נדירה, בימים שלפני המבחן, זכתה ליחס מועדף מצד תלמידי ההקבצה, שנזקקו לעזרתה.
סופי שוקעת לתוך הכיסא השחור שגלגליו חורקים בהפתעה. שנים שלא זכו למגע. היא פותחת את המגירה האפורה, ידה נדחקת פנימה, ממששת אחר נייר כתיבה, כשלפתע היא חשה באצבעותיה במגע הקריר והמוכר. הגולה הכחולה. היא עדיין כאן.
היא נזכרת כיצד בלילות הארוכים, כשהשינה מיאנה להגיע הייתה מלטפת בכריות אצבעותיה את הגולה, לוחשת לה תחינות, ממלמלת בקשות ולאורה המעומעם של מנורת הלילה מעל מיטתה מנסה לנחש מה העתיד צופן עבורה.
***
זה היה בכתה ד'. אפילו רוני לא שם לב, שהגולה שלו נעלמה מהקלמר שהיה מפוצץ במיליון גולות במגוון צבעים. כשהמורה שולי קראה לו לגשת ללוח, סופי קלטה את הגולה הכחולה המנצנצת. היא לא באמת תכננה לקחת אותה, אבל הקו העקום, שרוני טרח לשרטט בתחילת כל שבוע על השולחן הירוק שחלקו יחד, כאילו קרא לכיוונה – בואי, נראה אותך. תמיד החלק של רוני בשולחן יצא יותר גדול. סופי שלפה בזריזות את הגולה מהקלמר והחליקה אותה לכיס מכנסיה.
בהפסקת עשר הבנים לא הסכימו לשתף אותה בטורניר הגולות. 'זה משחק של בנים, ואין לך בכלל גולות שוות' הם זרקו לעברה. קבוצת בנות קיפצה בגומי דק, אחרות המשיכו להזמין זו את זו בחבל ל"יום הולדתי שיחול בשעה ארבע". רק את סופי אף אחד לא הזמין. סופי נעמדה בכניסה לחצר הגדולה תחת עץ הברוש, משקיפה על הילדים המשחקים בחבורות ומיששה באצבעותיה הדקות את הגולה הכחולה.
אולי תיקח כמה נשימות עמוקות ותחזור למקום הבטוח בדמיון כמו שהפסיכולוגית דנה מבקשת ממנה בפגישות בקולה הרך. סופי עצמה חזק את עפעפיה ודמיינה שהיא פוסעת בחוף הים עם אימא שלה. כפות רגליהן מותירות סימנים מתואמים של צעדים. כפות רגליים עדינות של אימא וכפות רגליים שמנמנות של ילדה עם שיער מקורזל. לאימא יש ריח מתקתק כמו של המורה אסתי, שעושֶה לה לפעמים אפצ'י קטן. אימא לובשת שמלה עם פרחים סגולים קטנטנים, שמתנפנפת וחושפת את שוקיה הלבנות ושערה השחור מתבדר ברוח. סופי מורה באצבעה אל הים הגדול הנגלה למול עיניה המשתאות ושואלת – "אימא, מי אסף את כל המים האלה?" ואימא צוחקת ולוחשת לאוזנה "סופינקה שלי, אני כל כך אוהבת אותך" ומהדקת אותה אליה בחיבוק חם.
כדורגל תועה, שפגע ברגלה החזיר אותה להפסקה ולחצר ההומה. סופי קפצה את אצבעותיה לאגרוף, וציפורניה חדרו לכף ידה והקהו במעט את הכאב שצבט לה בלב. גם ככה הכול בדמיון. אין לה באמת תמונה ביחד עם אימא שלה בחוף הים או בשומקום. אימא שלה אף פעם לא לחשה לה מילות אהבה מתוקות ולא אחזה בידה הקטנה. אין לה באמת מקום בטוח לחזור אליו, רק השם שלהן אותו דבר.
סופי שלפה את הגולה הכחולה מכיס מכנסיה, וקירבה אותה לפנים עד שהעיניים שלה התחברו לעין אחת ענקית כמו של היצורים המוזרים, שרוני מקשקש בעפרון על השולחן, ונדמה היה לסופי שהיא מתמזגת לתוכה.
עמוק עמוק בביפנוכו של הגולה הכחולה היא רואה משפחה של אבא ואימא ומלא ילדים שמחים.
הם גרים בקומה העליונה במגדל שקוראים לו גורד שחקים, כי הוא מגרד את השמים ואפשר לפתוח את החלון, לשלוח יד ולקטוף עננים לארוחת בוקר. המשפחה היפה שבתוך הגולה יושבת מסביב לשולחן מרובע. הילדים החמודים ממתינים בסבלנות שגם אימא שלהם תצטרף לארוחה, ובאוויר מתפשט ריח מתקתק של עוגת שוקולד שיצאה הרגע מהתנור. שרשרת בלונים צבעוניים תלויה לאורך הקיר ומבשרת שהיום חוגגים במשפחה של הגולה יומולדת מיוחד. יומולדת כפול. של אימא ובת. שנולדו באותו תאריך בדיוק.
רק אצלה זה לגמרי הפוך. לסופי יש משפחה של אבא וילדה. אם בכלל אפשר לקרוא לזה משפחה. ובכל שנה ביומולדת שלה אבא חוזר מבית הקברות עם זיפים מגרדים ועיניים אדומות, נשכב על הספה הבלויה בסלון, ומבטיח לה שאולי מחר ילכו ללונה-פארק. וסופי יודעת, שזה לא באמת יקרה.
***
סופי מחליקה על הדף הלבן המונח על השולחן בחדר ילדותה. כבר שתיים וחצי והיא בקושי ארזה קרטון אחד. היא כבר לא תספיק לסגור היום את הבית. מה בכלל חשבה לעצמה.
המיית ילדים השבים לביתם מהדהדת מהרחוב. היא מתקרבת לחלון ומתבוננת על החבורה המדלגת. עדיין מחפשת. עיניה תרות אחר הילד הנמצא מחוץ למעגל, מחוץ לקבוצה הנעה בטבעיות, שתמיד תהיה זרה לה. עם השנים סופי למדה לזהות ברגע את המשקיף מן הצד, המייחל להיות חלק מהפאזל, שמחכה שמישהו יזמין אותו ל"יום הולדתי בשעה ארבע", למשחק גולות זריז או שסתם יראו שהוא קיים.
סופי שולחת יד ללטף את בטנה העגולה. תנועה שהפכה להרגל בשבועות האחרונים. כמה שהיא מנסה – היא לא מצליחה לדמיין את רגע הלידה המתקרב. דוחה שוב ושוב את רכישת חבילת הלידה, נרשמת ומבטלת את קורס ההכנה ללידה. חוששת שכמו אימא שלה, גם היא לא תעפיל לשלב הגמר – בו תאחז באצבעותיו הגפרוריות של העובר הגדל ברחמה.
סופי חוזרת לשולחן הכתיבה ומסתערת על הדף שמולה, משרבטת בכתב ידה העגול הוראות מפורטות ליונתן כיצד בדיוק תיראה הלויה שלה אחרי הלידה.
"סופי" היא רושמת בראש הדף ומותחת קו ישר. היא מרוצה מכפל המשמעות, בטוחה שגם יונתן יעריך את השנינות, למרות שלאחרונה הוא טוען שהגבול בין ציניות להפרעה נפשית מטּשטש אצלה. וכמו שלמדה בצבא היא מחלקת את המשימה לשלושה סעיפים לתיאור הסוף שלה:
1. הדוברים בלויה – מהמשפחה מספיק יונתן. בעצם ישנו רק יונתן. מהעבודה אפשר לבקש משירי, שרוב הזמן מפרגנת, אבל בשום אופן, והיא מוסיפה שני סימני קריאה גדולים – לא ממירב!!
מהחברים, היא לא מצליחה לחשוב על חברה קרובה. כן, היא יודעת שהיא לא מצליחה לשמור על קשרים. לסגור אותם היא דווקא יודעת.
2. שיר פרידה לסיום הטקס – היא לא סגורה. מה שבטוח לא שיר ישראלי. עדיף משהו אוניברסלי. היא תשאיר את זה בינתיים פתוח. יש לה עוד כמה שבועות להחליט עד לתאריך הלידה המשוער.
3. הכיתוב על המצבה – מספיק "סופי". נא לוותר מראש על קלישאות של "את בליבנו לעד".
***
"את פשוט לא נורמלית!" יונתן מגיב בקול רם מכפי ששיערה, "אפילו אחרי שלפי ההערכה שלך את תמותי – את לא מסוגלת להשאיר לי איזה משהו לא סגור". יונתן ממהר להפוך את כל העניין למאבק של כוח ושליטה, ולא קולט את ערפילי האימה שמכסים אותה. את אגלי הזיעה הזעירים המעטרים את מצחה, את זה שהיא אשכרה מתה מפחד, שהתחלה וסוף יתערבבו ויומולדת של עוד ילד עומד להשתלב בטרגדיה.
***
הלידה נמשכה שעות ארוכות. צירי הכאב חתכו אותה לאורך גופה. דופק העובר שנשמע במכשיר המוניטור נדמה לסופי כדהרות סוסים השועטים לעברה. כל כמה דקות סופי הסיטה מבטה לנייר הנפלט מהמכונה, חוששת שהקו המקרטע יהפוך לישר.
ולפתע השתררה דממה.
בכי זך מילא את החלל.
"את אימא" יונתן מלמל בהתרגשות.
"מזל טוב!" הכריזה המיילדת והניחה על חזה את תינוקה המקומט, עדיין מחובר אליה בחבל הטבור וליבו הזעיר מסתנכרן עם פעימות ליבה.
לרגע קל הוא פקח את עיניו. שתי גולות כחולות וזוהרות נצנצו מולה, שפתיו הדקות הוורדרדות תרו אחר פטמתה. וסופי ידעה שבשבילו היא תגיע הכי רחוק שאפשר, תגרד עננים מגורד שחקים, תיקח אותו בכל יומולדת ללונה-פארק, תקנה לו את כל הגולות בעולם.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- 'בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב': על הָאֲבֵלוּת – צוות גלויה
- על חוויית אמירת הקדיש שלי – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
- יתגדל ויתקדש אל מול הנעלם: כמה טיפות של נחמה – יוסקה אחיטוב ז"ל
- שירת נשים תימנית: בין מוות ללידה – ד"ר ורד מדר
- לראות את הכאב שבפנים – מוריה תעסן מיכאלי
- 'ההכנה הכֵּנָה ללידה': נשים מדברות לידה – קרן בויקו
- "בריאה": ריקוד הלידה – יעל ברמן
- לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
- סדר היולדת: פסוקים ותפילות לאמירה לפני הלידה, בזמן הלידה ולאחריה – אלכס ברגר-פולסקי
