בחזרה לחיים - סיפור מאת: נעמה מוזס, מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

בחזרה לחיים

ט׳ בטבת תשפ״ד 21.12.2023
קו מפריד גלויה

סיפור מאת נעמה מוזס על הגבול בין הורות וילדות, לידה ומוות.


"בטוח שאת לא רוצה שאבוא?" יונתן ניסה שוב לברר.
סופי הנהנה בראשה לשלילה. 
"את לא בטוחה או לא רוצה?" יונתן התקשה לקרוא אותה.
"כן. בטוחה. מעדיפה לבד" סופי השיבה נחרצות. "אבל תודה", היא הרימה אליו את עיניה וניסתה לרכך מעט את הטון. 

כמעט עשרה חודשים חלפו מאז שאביה נפטר, והבית עמד ריק ושומם. למעשה, כשהיא חושבת על זה, תמיד עמד ריק ושומם. שקט סמיך היה מקדם את פניה עם חזרתה מבית הספר.
אולי זה מה שמסביר את ההרגל הקבוע. כשסופי נכנסת הביתה, עם הנחת המפתחות על האי במטבח, היא מדליקה את הרדיו ברקע כדי להבריח את צל הדממה המלווה אותה מאז ילדותה.

***

מאיזה חדר כדאי להתחיל? סופי נעמדת במבואה הצרה בכניסה לבית ילדותה.                                                          
לפתע המשימה של "לסגור בית" נראית לה עצומה. סחרחורת אוחזת בה והיא נשענת על שולחן העץ המרובע המוצב במרכז המטבח ולוגמת כמה לגימות מבקבוק הספורט שהביאה עימה. אולי זה סימן שהיא בכל זאת מרגישה משהו, שקיים איזה מיתר חבוי הפוקע בתוכה, או אולי זהו אחד מתסמיני ההיריון המלווים אותה בחודשים האחרונים.                                

חרטה קלה עוברת בה על שלא נעתרה להצעה של יונתן לסייע לה. ואולי הייתה צריכה פשוט לשכור שירותים של חֶברה שתעשה זאת במקומה – תארוז את תכולת הבית העזוב לשקיות פלסטיק ענקיות ותשליך הכול לפח. באמת שאין כאן דבר שהייתה רוצה לקחת עימה לביתה המטופח והנקי בחיים החדשים שבנתה עם יונתן.                       
מספיק להתמסכן. רצית לבד. יאללה – לעבודה. עד הערב זה מאחוריך. סופי מוחאת כפיים בחוזקה, כמנסה לסלק זבוב טורדני ופונה לחדר ילדותה. 

החדר נראה לה קטן מכפי שזכרה, ספרי הלימוד מתקופת התיכון ממתינים ניצבים מעל המכתבה שנקנתה במיוחד עבורה לקראת כיתה א'.                   

סופי נזכרת כמה שנאה את הספר הזה של בני גורן עם כל התרגילים. שורות צפופות של מספרים, כתב סתרים שנאבקה לפענח מדי יום במלחמת ההישרדות של "סופי החכמה" שחייבת להצליח בחמש יחידות. לתקופה נדירה, בימים שלפני המבחן, זכתה ליחס מועדף מצד תלמידי ההקבצה, שנזקקו לעזרתה.                                                                                                   

סופי שוקעת לתוך הכיסא השחור שגלגליו חורקים בהפתעה. שנים שלא זכו למגע. היא פותחת את המגירה האפורה, ידה נדחקת פנימה, ממששת אחר נייר כתיבה, כשלפתע היא חשה באצבעותיה במגע הקריר והמוכר. הגולה הכחולה. היא עדיין כאן.

היא נזכרת כיצד בלילות הארוכים, כשהשינה מיאנה להגיע הייתה מלטפת בכריות אצבעותיה את הגולה, לוחשת לה תחינות, ממלמלת בקשות ולאורה המעומעם של מנורת הלילה מעל מיטתה מנסה לנחש מה העתיד צופן עבורה.

***

זה היה בכתה ד'. אפילו רוני לא שם לב, שהגולה שלו נעלמה מהקלמר שהיה מפוצץ במיליון גולות במגוון צבעים. כשהמורה שולי קראה לו לגשת ללוח, סופי קלטה את הגולה הכחולה המנצנצת. היא לא באמת תכננה לקחת אותה, אבל הקו העקום, שרוני טרח לשרטט בתחילת כל שבוע על השולחן הירוק שחלקו יחד, כאילו קרא לכיוונה – בואי, נראה אותך. תמיד החלק של רוני בשולחן יצא יותר גדול. סופי שלפה בזריזות את הגולה מהקלמר והחליקה אותה לכיס מכנסיה.

בהפסקת עשר הבנים לא הסכימו לשתף אותה בטורניר הגולות. 'זה משחק של בנים, ואין לך בכלל גולות שוות' הם זרקו לעברה. קבוצת בנות קיפצה בגומי דק, אחרות המשיכו להזמין זו את זו בחבל ל"יום הולדתי שיחול בשעה ארבע". רק את סופי אף אחד לא הזמין. סופי נעמדה בכניסה לחצר הגדולה תחת עץ הברוש, משקיפה על הילדים המשחקים בחבורות ומיששה באצבעותיה הדקות את הגולה הכחולה.

אולי תיקח כמה נשימות עמוקות ותחזור למקום הבטוח בדמיון כמו שהפסיכולוגית דנה מבקשת ממנה בפגישות בקולה הרך. סופי עצמה חזק את עפעפיה ודמיינה שהיא פוסעת בחוף הים עם אימא שלה. כפות רגליהן מותירות סימנים מתואמים של צעדים. כפות רגליים עדינות של אימא וכפות רגליים שמנמנות של ילדה עם שיער מקורזל. לאימא יש ריח מתקתק כמו של המורה אסתי, שעושֶה לה לפעמים אפצ'י קטן. אימא לובשת שמלה עם פרחים סגולים קטנטנים, שמתנפנפת וחושפת את שוקיה הלבנות ושערה השחור מתבדר ברוח. סופי מורה באצבעה אל הים הגדול הנגלה למול עיניה המשתאות ושואלת – "אימא, מי אסף את כל המים האלה?" ואימא צוחקת ולוחשת לאוזנה "סופינקה שלי, אני כל כך אוהבת אותך" ומהדקת אותה אליה בחיבוק חם.

כדורגל תועה, שפגע ברגלה החזיר אותה להפסקה ולחצר ההומה. סופי קפצה את אצבעותיה לאגרוף, וציפורניה חדרו לכף ידה והקהו במעט את הכאב שצבט לה בלב. גם ככה הכול בדמיון. אין לה באמת תמונה ביחד עם אימא שלה בחוף הים או בשומקום. אימא שלה אף פעם לא לחשה לה מילות אהבה מתוקות ולא אחזה בידה הקטנה. אין לה באמת מקום בטוח לחזור אליו, רק השם שלהן אותו דבר.                                                                                  

סופי שלפה את הגולה הכחולה מכיס מכנסיה, וקירבה אותה לפנים עד שהעיניים שלה התחברו לעין אחת ענקית כמו של היצורים המוזרים, שרוני מקשקש בעפרון על השולחן, ונדמה היה לסופי שהיא מתמזגת לתוכה.                                                                                                                                                                     
עמוק עמוק בביפנוכו של הגולה הכחולה היא רואה משפחה של אבא ואימא ומלא ילדים שמחים.                           
הם גרים בקומה העליונה במגדל שקוראים לו גורד שחקים, כי הוא מגרד את השמים ואפשר לפתוח את החלון, לשלוח יד ולקטוף עננים לארוחת בוקר. המשפחה היפה שבתוך הגולה יושבת מסביב לשולחן מרובע. הילדים החמודים ממתינים בסבלנות שגם אימא שלהם תצטרף לארוחה, ובאוויר מתפשט ריח מתקתק של עוגת שוקולד שיצאה הרגע מהתנור. שרשרת בלונים צבעוניים תלויה לאורך הקיר ומבשרת שהיום חוגגים במשפחה של הגולה יומולדת מיוחד. יומולדת כפול. של אימא ובת. שנולדו באותו תאריך בדיוק.

רק אצלה זה לגמרי הפוך. לסופי יש משפחה של אבא וילדה. אם בכלל אפשר לקרוא לזה משפחה. ובכל שנה ביומולדת שלה אבא חוזר מבית הקברות עם זיפים מגרדים ועיניים אדומות, נשכב על הספה הבלויה בסלון, ומבטיח לה שאולי מחר ילכו ללונה-פארק. וסופי יודעת, שזה לא באמת יקרה.

בחזרה לחיים- סיפור מאת נעמה מוזס, מגזין גלויה
צילום: Noah Silliman

***

סופי מחליקה על הדף הלבן המונח על השולחן בחדר ילדותה. כבר שתיים וחצי והיא בקושי ארזה קרטון אחד. היא כבר לא תספיק לסגור היום את הבית. מה בכלל חשבה לעצמה.               

המיית ילדים השבים לביתם מהדהדת מהרחוב. היא מתקרבת לחלון ומתבוננת על החבורה המדלגת. עדיין מחפשת. עיניה תרות אחר הילד הנמצא מחוץ למעגל, מחוץ לקבוצה הנעה בטבעיות, שתמיד תהיה זרה לה. עם השנים סופי למדה לזהות ברגע את המשקיף מן הצד, המייחל להיות חלק מהפאזל, שמחכה שמישהו יזמין אותו ל"יום הולדתי בשעה ארבע", למשחק גולות זריז או שסתם יראו שהוא קיים.                                                                                                                                                    
סופי שולחת יד ללטף את בטנה העגולה. תנועה שהפכה להרגל בשבועות האחרונים. כמה שהיא מנסה – היא לא מצליחה לדמיין את רגע הלידה המתקרב. דוחה שוב ושוב את רכישת חבילת הלידה, נרשמת ומבטלת את קורס ההכנה ללידה. חוששת שכמו אימא שלה, גם היא לא תעפיל לשלב הגמר – בו תאחז באצבעותיו הגפרוריות של העובר הגדל ברחמה.

סופי חוזרת לשולחן הכתיבה ומסתערת על הדף שמולה, משרבטת בכתב ידה העגול הוראות מפורטות ליונתן כיצד בדיוק תיראה הלויה שלה אחרי הלידה.                           
"סופי" היא רושמת בראש הדף ומותחת קו ישר. היא מרוצה מכפל המשמעות, בטוחה שגם יונתן יעריך את השנינות, למרות שלאחרונה הוא טוען שהגבול בין ציניות להפרעה נפשית מטּשטש אצלה. וכמו שלמדה בצבא היא מחלקת את המשימה לשלושה סעיפים לתיאור הסוף שלה:
1. הדוברים בלויה – מהמשפחה מספיק יונתן. בעצם ישנו רק יונתן. מהעבודה אפשר לבקש משירי, שרוב הזמן מפרגנת, אבל בשום אופן, והיא מוסיפה שני סימני קריאה גדולים – לא ממירב!!
מהחברים, היא לא מצליחה לחשוב על חברה קרובה. כן, היא יודעת שהיא לא מצליחה לשמור על קשרים. לסגור אותם היא דווקא יודעת.
2. שיר פרידה לסיום הטקס – היא לא סגורה. מה שבטוח לא שיר ישראלי. עדיף משהו אוניברסלי. היא תשאיר את זה בינתיים פתוח. יש לה עוד כמה שבועות להחליט עד לתאריך הלידה המשוער.
3. הכיתוב על המצבה – מספיק "סופי". נא לוותר מראש על קלישאות של "את בליבנו לעד". 

***

"את פשוט לא נורמלית!" יונתן מגיב בקול רם מכפי ששיערה, "אפילו אחרי שלפי ההערכה שלך את תמותי – את לא מסוגלת להשאיר לי איזה משהו לא סגור". יונתן ממהר להפוך את כל העניין למאבק של כוח ושליטה, ולא קולט את ערפילי האימה שמכסים אותה. את אגלי הזיעה הזעירים המעטרים את מצחה, את זה שהיא אשכרה מתה מפחד, שהתחלה וסוף יתערבבו ויומולדת של עוד ילד עומד להשתלב בטרגדיה. 

***

הלידה נמשכה שעות ארוכות. צירי הכאב חתכו אותה לאורך גופה. דופק העובר שנשמע במכשיר המוניטור נדמה לסופי כדהרות סוסים השועטים לעברה. כל כמה דקות סופי הסיטה מבטה לנייר הנפלט מהמכונה, חוששת שהקו המקרטע יהפוך לישר.
ולפתע השתררה דממה.
בכי זך מילא את החלל.
"את אימא" יונתן מלמל בהתרגשות.
"מזל טוב!" הכריזה המיילדת והניחה על חזה את תינוקה המקומט, עדיין מחובר אליה בחבל הטבור וליבו הזעיר מסתנכרן עם פעימות ליבה.                                                 
לרגע קל הוא פקח את עיניו. שתי גולות כחולות וזוהרות נצנצו מולה, שפתיו הדקות הוורדרדות תרו אחר פטמתה. וסופי ידעה שבשבילו היא תגיע הכי רחוק שאפשר, תגרד עננים מגורד שחקים, תיקח אותו בכל יומולדת ללונה-פארק, תקנה לו את כל הגולות בעולם.

בחזרה לחיים - סיפור מאת: נעמה מוזס, מגזין גלויה
צילום: Muhammad Hussam

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

שירים ותפילות על הריון ולידה:

לקריאה נוספת על 

נשואה למוטי, אימא ל-4 בנות וסבתא לנטע ולעומר. מתגוררת בכפר סבא.
מטפלת זוגית ופרטנית בקליניקה ויועצת בתיכון. בשנים האחרונות גילתה את עולם הכתיבה. שירים וסיפורים קצרים שלה פורסמו ברשת החברתית ובכתבי עת שונים, ואף זיכו במקום הראשון ב"פרס אלמוג" לשנת 2020.
באוקטובר 2021 יצא לאור ספר הפרוזה הראשון שלה, "חפשי עיניים טובות". במרץ 2023 פרסמה את ספר הילדים "נטע מתגעגע".

פוסטים נוספים מאת נעמה מוזס

ו׳ בתשרי תשפ״ד 21.9.2023
גלויה מארחת
נעמה מוזס
יוֹם יָבוֹא וְאֶשְׁאַל "מַה שְּׁלוֹמְךָ, יֶלֶד? אֵיךְ הָיָה הַמִּבְחָן?" / וְאַתָּה תְּמַלְמֵל "סַבַּבָּה" וְתַחֲזֹר לַמָּסָךְ. / וּכְשֶׁאֶשְׁלַח יָד לְלַטֵּף אֶת שְׂעָרְךָ,
ו׳ בתשרי תשפ״ד 21.9.2023
גלויה מארחת
נעמה מוזס
הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי אוֹרֶזֶת אֶת שְׁנוֹתֶיהָ לְתוֹךְ שַׂקִּיּוֹת וּמִזְוָדָה. / כְּמוֹ הַצִּפֳּרִים, הִיא יוֹצֵאת לִנְדִידָה, / נוֹשֵׂאת זַרְעֵי אַהֲבָה בְּמַקּוֹרָהּ. 
ט׳ בטבת תשפ״ד 21.12.2023
סיפור מאת
נעמה מוזס
כמה שהיא מנסה - היא לא מצליחה לדמיין את רגע הלידה המתקרב. דוחה שוב ושוב את רכישת חבילת הלידה, נרשמת ומבטלת את קורס ההכנה ללידה. חוששת שכמו אימא שלה, גם היא לא תעפיל לשלב הגמר - בו תאחז באצבעותיו הגפרוריות של העובר הגדל ברחמה.
א׳ בשבט תשפ״ד 11.1.2024
שיר מאת
נעמה מוזס
כְּמוֹ לוֹחֵשׁ לִי, / גַּם בַּחֲנָיָה אֶפְשָׁר לִגְדֹּל.
ו׳ בתשרי תשפ״ד 21.9.2023
גלויה מארחת
נעמה מוזס
הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי מִתְיַשֶּׁבֶת מֵאֲחוֹרֵי הַהֶגֶה. / "שִׂימִי לֵב", אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לוֹמַר לַנַּהֶגֶת הַחֲדָשָׁה, / לוֹחֶצֶת בְּרַגְלִי עַל בְּרֵקְס דִּמְיוֹנִי, מַסְדִּירָה נְשִׁימָה,
ו׳ בתשרי תשפ״ד 21.9.2023
גלויה מארחת
נעמה מוזס
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת צִפִּיּוֹת וְרֻדּוֹת. / אִם אֶפְשָׁר –  / בְּדַרְגַּת הָרַכּוּת שֶׁל אִמִּי,

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם