
שלום לך,
שבוע רועד עבר עלינו. מבט אל הירח. אובדנים קרובים ורחוקים, תחושת רעד מוכרת ומפתיעה כאחת. הפתעות וחוסר יציבות בטריטוריה הקרובה, ברחוקה ובזו הרחוקה מאוד. שחרור ותקוות לשחרור רחב יותר. הניסיון למנות ברצף את קורותינו נראה בלתי אפשרי ודורש מאמץ, כמו נבירה במה שכבר מזמן אירע. לא הזמן דוחק לאחור אלא העומס הרגשי והקושי לעבד את כל ההתרוצצויות.
במסגרת ההתבוננות לאחור וההכנות למה שמתחדש, חידשנו השבוע מראה חדש לעמוד הבית של גלויה. נשמח לכל משוב ועצה טובה. השינוי מצטרף למראה המחודש (יחסית) של עמודי הקריאה – שירים, תפילות ומאמרים. חשבנו על הנוחות בעת הגלילה בסלולרי, ואם תקראו במסך המחשב – החוויה תהא מעט שונה. ואם תרצו לקרוא עוד על גלויה, אחרי שריכזנו את העיקר בשער הראשי, תמיד אפשר לגשת לעמוד המספר על כל הגלקסיה הצומחת שלנו – בעברית ובאנגלית. אפשר להיעזר גם במילון המושגים, בהמלצות הקריאה, באגרות ששלחנו, בקולות הקוראים, במה התמקדנו בעת השינוי? בחוויית הגלילה והגילוי של הטקסטים עצמם, ורק אחר כך – בסקרנות ובמסע בנתיבים המסתעפים אל המדורים והמדפים השונים. תהנו!
דימוי החצבים המתגעשים בצידי הדרכים – “מַבְקִיעִים אָדְמָה אֶל מַלְכוּת בְּלֹבֶן טָהוֹר” – מובילים את השיר של אהובה רקנטי על אודות אלול, שגם בתודעתה מתמלא בילדים ובילקוטים. כובד עסיס הרימונים מושווה אל כובד הילקוטים ועסיס הפירות העתידיים של הלימוד, כל אלו מרמזים שפתיחת שנה מובנת אצלנו כבשורה אל הטוב יותר. “מַשֶּׁהוּ מְפַיֵּס נִרְגָּשׁ לַבָּאוֹת” כותבת רקנטי, הלוואי הלוואי וכל הסדקים יתאחו וכל התהומות יפוייסו בשיבת האמונה, הרחבה והדקה.
גלויה היא מיזם הפועל בזכות קהילת הקוראות והקוראים והודות לכותבות ולכותבים שמוצאים בבמה זו בית. כבר כמעט שש שנים שהאתר הזה עומד, צועד, רץ, מדלג, שוהה, יוצר ומהדהד תכנים מגוונים. כל המלאכה נעשית מתוך אהבה ושליחות, ותמיכתכם מאפשרת לנו להמשיך להביא תכנים איכותיים ומרחב קריאה שצומח בנועם ובעומק. נשמח אם תרצו להצטרף לרקימה המתמשכת של המסע הזה איתנו גם בשנה העברית המתחדשת.
🎗️שבת שלום והלוואי במהרה רוגע ושלווה והבטחות שיתממשו בטוב, 🎗️
הרבנית שרה סגל־כץ וצוות גלויה.

תיקון והתקנה

במוצאי שבת יצטרפו האשכנזים לאמירת סליחות. בין בלילה בין לפנות בוקר, בשונה מיקיצה של ‘תיקון חצות’ שהיא ליחידים (ולא ממש ליחידות) – הנוסחים של הסליחות, הניגונים וההתקבצות יחד – מעוררים איזו ערגה, גם בלי חרטות שקשורות בעולם המצוות, גם בלי הכאה ממשית על חטא אלא פשוט עם מבט אל הבאות.
יש משהו מבלבל במילה “תיקון”. אנחנו אומרים לתקן כמו לתקן ברז שדולף, לתקן טעות בחשבון. אנחנו מתכוונים – to fix, לאחות. אבל תיקון עולם? תיקון המידות? זה כבר סיפור אחר. תיקון אמיתי הוא לא להחזיר מה שהיה. זו בעצם התקנה, הכנה, טוויה ותפירה, מסדרון של תודעה לקראת מה שיבוא. הביטוי “עולם הבא” נובע מהתודעה של מה שבא ונפרש לפנינו, לא רחוק ובלתי מובן אלא בידינו ובסמיכות למקומנו עתה. במובן הראשוני של מושג ה”תיקון” הקבלי עומדת תודעת ההכנה ולא ריפוי שברים וניצוצות שהתפזרו, כל זה בא אחר כך. ביחד, אלו התקנות ותיקונים שאנו יכולים לאחוז במחשבה לקראת מה שמתחדש.

בדרך כלל בסוף השנה אנחנו עסוקים בתיקונים מזן של ‘מה שברנו, איפה נכשלנו’. אפשר לומר סליחות של מנגינה עתיקה של חרטה ובקשה אבל, יש גם את ההתקנה. התקנה – אולי כמו להתקין תוכנה חדשה במחשב ישן, שהוא אנחנו. לפעמים זה מה שצריך. להתקין אמון, להתקין סבלנות, להתקין עצמנו לכדי מבט אחר לא במקום סערות – אלא לנוע איתן אל הבאות.
התקנה, יותר מתיקון, היא הבטחה שאפשר לבנות. גם על מה שנהרס.

🌪️🌿 ראיון עם המשוררת והעורכת קמה שיר 🌿🌪️
* | קמה שיר
שֶׁמִּישֶׁהוּ יַחֲמֹל
בְּעֵינַיִם רַכּוֹת,
יַחֲזִיק אֶת הַלֵּב
בְּיָדַיִם גְּדוֹלוֹת,
יִלְחַשׁ לִי מִלִּים
מִתּוֹךְ הַמַּבָּט:
הִנֵּה אַתְּ
הִנֵּה אַתְּ
הִנֵּה אַתְּ
יש רגעים בחיים שבהם משהו חדש פורץ פנימה בלי הזמנה. קמה שיר כותבת בשם עט. היא משוררת ופסיכולוגית קלינית ומספרת שכך הגיעה אליה השירה – בגיל 33. בראיון שערכנו עימה היא מספרת על המסע שלה – מילדה שגדלה בבית דובר אנגלית והתביישה בשפה, דרך סטודנטית לספרות שלמדה לקרוא את הקונפליקטים החבויים בשירה, ועד למשוררת שמוצאת בכתיבה צורך קיומי.
מה שבולט בסיפור שלה הוא הקשר בין שני העולמות שבהם היא פועלת. “אני חושבת שהקשבה לטקסט טיפולי דומה מאוד להקשבה לשירה, יש לשים לב לאמצעים האומנותיים כגון שפה או תנועה, להקשיב למה שנאמר וגם לשמוע את מה שנאמר בפערים בין המילים”. היא מספרת איך לפעמים, בחדר הטיפולים, עולה לה שיר לראש והיא משתפת את המטופלים. השירה והטיפול נפגשים במקום שבו מחפשים את מה שמסתתר ברגעים היומיומיים.
פיקוס | קמה שיר
רָאִיתִי עֵץ הַמַּחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ,
גִּזְעוֹ כְּשׁוּרָה שֶׁל גּוּפִים
נִזְקָקִים זֶה לָזֶה,
עֲנָפָיו נִשְׁעָנִים עַל עַצְמָם.
כַּמָּה פְּאֵר
כַּמָּה עֶצֶב
בָּעֵץ הָעוֹמֵד לְבַדּוֹ
אוֹחֵז בְּעַצְמוֹ
בתקופה שבה “הכל מרפרף וחולף”, כדבריה, השירה מאפשרת לעצור, להתבונן, להרגיש. מאז המלחמה היא פתחה קבוצת וואטסאפ בשם “עת שירה” – “ביקשתי לעשות טוב”, היא אומרת, “אבל אני חושבת שבאופן לא מודע רציתי שיהיה לי מקום לדבר בו שירה”.
אנחנו מזמינות לקרוא את הראיון המלא – על החיפוש אחר האוויר שבין המילים, על קונפליקטים בשירה ובחיים, ועל הרגעים שמעצבים אותנו.

🌖🌕 כמעט ואפשר לשכוח שהיה ליקוי ירח 🌑🌔
כל כך הרבה קרה, גם בשבוע הזה. בראשיתו אפשר היה להתבונן בשמים ולחפש את ליקוי הירח כאילו ידינו פנויות מכל עיסוק, כאילו ליבנו נתון למה שגועש רחוק ולא יודע עלינו בכלל. וכך, דיווחים שונים, תיעודים ויצירתיות שופעת הובעו ביחסי רעות על הירח שלרגע נראה בוער ודבר לא נראה בו באמת לקוי.
נציע כאן לקרוא בשירי ירח שאצורים בגלויה:
• ירח | מיכאל זץ
• זוהר הירח | מורן בייטי
• * (בכל פעם כשהירח) | אורית כרמל רפאלי
• * (ירח מלא ואנוכי ריקה) | רבקה דבירה
• שמים | סמדר פלק-פרץ
📚 איך לכתוב כשלכאורה הכל כבר נכתב 📚
יותם פוגל, חבר הצוות הוותיק שלנו, פירסם בכתב העת “הו!” שיר שמעורר רצון גם להתפייט על היצירתיות והתעוזה שבו וגם פשוט לשתוק ולתת למילים לעשות את שלהן.

אז ממש כמו השיר, נניח כאן את מה שראשי בלבד.
נאותת שכדאי להגיע אל הערות השוליים, שהן לב הדיוקן – של הכותב, של החוויה של כולנו אל מול מילים-תובנות חדשות-ישנות. כאן וכאן.

