כָּל כָּךְ מְשֻׁנָּה הַשִּׂמְחָה הַזּוֹ
הָרַגְלַיִם קַלּוֹת
הַפֶּה מְחַיֵּךְ
כָּל הַגּוּף שָׂמֵחַ
פַּחַד אֱלֹהִים
(משונה | עידית ברק)

שלום לך,

מה יש לומר? המון. וגם דומיה ותקווה לתהילה. ואיך ניזכר בכלל בתודעה פחות דרוכה?

השמחה הזו באמת משונה, כתיאורה של עידית ברק, והפחד נוכח לצידה. מה יהיו הבשורות הנוספות? האמנם ישקטו מי המבול? מה יהא על הוודאות ועל מי שיאלצו כנראה להתמודד עימה גם הלאה? מה יהא על כל חטוף וחטוף, משפחות החטופים, הקהילות והמעגלים הקרובים ומה יהא על המעגלים הנרחבים שבתוכם כולנו?

איך עוברים את השעות הללו? אין תשובה. ננסה להציע כאו טקסטים שיכולים לסייע, לעבור את השעות מורטות העצבים ואת התלכדות כל התקוות והחרדות:

השאלות הגדולות על איך בכלל עברו החטופים את הזמן הזה, איך עברה המלחמה על כולם (מה יש לשאול, נורא!), איך עברנו במובן הכי פרטי את השנתיים הללו – כל אלו מתכנסות אל השאלה הטמונה בשיר הקצר של מתן פורת על האוויר לנשימה, שהוא ממשות וסמל חזקים לאורך התקופה הזו:

בִּצְלִילָה חָפְשִׁית נִשְׁאָרִים
מִסְפַּר דַּקּוֹת לְלֹא אֲוִיר, מִתַּחַת לַמַּיִם.
אֲבָל אֵיךְ עוֹצְרִים נְשִׁימָה
לְמֶשֶׁךְ שְׁנָתַיִם?
(אוויר | מתן פורת)

בסמוך למתקפת השבעה באוקטובר כתב מיכאל זץ את השיר שפה חדשה, וטבע בו את המושג ״עִבְרִית שֶׁל אַחֲרֵי הַשִּׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר״. כתב על ההווה המאלים דאז, על גודש הרגשות והתהומות, והנה אף עתה – אנו עם עברית שעוד מחפשת את עצמה, כשנרקמת שפה חדשה של הגשמת התקווה לשיבת החטופים.

שירה של תמרה טוביאן, שנכתב גם הוא בסמוך למתקפה, בא חשבון עם האל ומביע את הכעס והתסכול – תוך שימוש במינוחים פנים־דתיים, שמעניקים לכך עימות עוצמתי, כמעט ׳איובי׳. השיר התקיף הזה כולל בתוכו גם סיפא שיכולה להפתיע, ישנה גם פניה ישירה אל האל, שיעשה פלא. כלומר, יש התעקשות על המשך השיחה, למרות כל הרוע הקיים, למרות השבר. השיר הזה, מהווה את אחת מהדוגמאות הברורות לשנתיים הללו – המשך דיאלוגיות גם בתוך התהומות, רצף תרבותי-מסורתי ואולי אמוני, למרות כל הסיבות לכפור בהכל. זהו לא מסר שצריך להדהד ולחייב מישהו, אבל אנו מוצאות ומוצאים זאת כתופעה תרבותית ואפשר להזדהות איתה גם ביחס לאכזבות מכל הגורמים שהכזיבו ביום המתקפה. לצד הכל, הקשר נמשך, החוט לא נקרע, והשאלה היא מה יירקם:

אז, בעזרת כל המאמצים הגדולים, בעוד כמה שעות ישובו עשרים החטופים. אנחנו לומדים בימים האחרונים להיות בתוך מצב הביניים הזה, שיש בו דמיון לעסקאות שיבת חטופים קודמות ויש בו ייחודיות של ׳בבת אחת׳, של ׳סוף המלחמה׳, ובכל זאת גם סימני שאלה. בקושי פענחנו את המושג המצמרר ׳עסקאות חטופים׳, בקושי אמרנו שנתיים על הסיוט המתמשך והנה, הביתה, במובן רחב ובמובנים רבים שעוד נצטרך לפענח.

והנה, בשיר של קמה שיר – המילים ״הבשורה״, ״יותר מדי הבטחות״, והפרטים: חביתה (צהובה), דב צהוב, יונה – כולם ביחד מספרים לנו משהו מהלקסיקון החדש שלנו שכולנו מביט אל מילה משמעותית אחת – ״שיבה״.

לְשֵׁמַע הַבְּשׂוֹרָה
נִמְתַּח לִבִּי לְקַו יָשָׁר.
יוֹתֵר מִדַּי הַבְטָחוֹת לְגֶשֶׁם
כְּבָר הָיוּ לוֹ.
עָדִיף לְהַמְשִׁיךְ בְּשִׁגְרַת הַבֹּקֶר הַשְּׁקֵטָה
קָפֶה.
שִׁירָה.
חֲבִיתָה.
אֲבָל הַדֹּב הַצָּהֹב בַּגִּנָּה
וְהַחֲתוּלָה בַּחַלּוֹן עוֹמֶדֶת
בֵּין הַטִּפּוֹת קוֹל הַיּוֹנָה:
שִׁיבָה!
(בשורה | קמה שיר)

דעאל רודריגז גארסיה כתב על משאלת הלב של השיבה, ועל הדאגה אם אכן תתרחש שיר שכולו כמיהה ושיחה רציפה עם השנתיים האחרונות, עם הימים האחרונים. שירו, אם תשוב, חוזר שוב ושוב על הביטוי ״אם תשוב״, כדי לשמוע שאכן יש שיבה, אבל עימה בכל רגע יש את התהייה – האמנם? היבוא?:

״[…] אִם תָּשׁוּב כְּשֶׁתָּשׁוּב אֵלַי,
אַנִּיחַ אֶת נְשִׁיקוֹתַי רְטִיָּה
עַד יִבְלוּ שִׂפְתוֹתַי.
אָסִיר אֶת כְּבָלַי, וְאָרִים אֶת יָדַי
כְּנִכְנָע עַד בְּלִי דַּי
לָשׁוּב וְלִהְיוֹת אָסִיר
הַתִּקְוָה״
(מתוך: אם תשוב | דעאל רודריגז גארסיה)

הרַבָּה איריס בונדי כתבה תפילה לשעות הרועדות בין בשורה לגאולה, לרגעי הביניים הללו. אפשר לאמץ אותה ואפשר ליצור על בסיסה תפילה שנותנת מענה גם למי שתבניות לשון של התפילה המסורתית הפונה אל האל אינן קרובות לאמונתם:

״[…] גַּלֵּי צִפִּיָּה הוֹמִים וְגוֹאִים בְּעֹז הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר בְּקִרְבֵּנוּ.
הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים
[…] שֶׁלֹּא נָקוּם בְּאַכְזָבָה מָרָה וְנוֹרָאָה לְגַלּוֹת שֶׁחֲלוֹם הָיָה.
[…] שֶׁנֵּדַע לְהַחְזִיק אֶת שְׁעוֹת הַסַּף סְפוּגוֹת הַמֶּתַח הָאֵלֶּה
בִּתְבוּנָה. בְּאַחְרָיוּת. בֶּאֱמוּנָה.
שֶׁלֹּא נַקְדִּים לַחְגֹּג. שֶׁלֹּא נְאַחֵר לְהוֹדוֹת. שֶׁלֹּא נַעֲזֹב יָדַיִם זֶה לָזוֹ, אֵלּוּ לְאֵלּוּ.
שְׁמֹר עַל מ״ח הַחֲטוּפִים, אֲהוּבֵינוּ, בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ
שֶׁיָּחוּשׁוּ אֶת כְּמִיהָתֵנוּ לְשׁוּבָם
וְיִתְמַלֵּא גּוּפָם תִּקְוָה.
בַּזְּמַן שֶׁנּוֹתָר, הָקֵל מֵעֲלֵיהֶם צַעַר, חֲסֹךְ מֵהֶם סֵבֶל וְיִסּוּרִים[…]״

בשנתיים הללו חתמנו את האגרות של מגזין גלויה בתפילה לשוב כל החטופות והחטופים. לכל אורך הזמן הבלתי נסבל הזה, מנינו וציפינו, התפללנו וכיוונו את הלב – ועתה, לקראת שוב החטופים התפילות ישתנו. יש להניח שנצטרך להמשיך ולקוות לבשורות ביחס לכל אחד ולא הכל יקבל עתה מענה, אבל התמונה הרחבה של שבי – משתנה.

אפשר לחוש את בליל הרגשות ואת העובדה שהכל נמצא יחד בכל רגע, או רגע כזה ורגע אחר. אנחנו נושאים אבלות מתמשכת וגם אנינות, היאוש אוחז בנו כבר הרבה זמן ולצידו – התקווה. אנחנו בשמחה גדולה על החירות הצפויה, ואנחנו בבכי שלא בכל רגע נהיר לנו מה מקור דמעותנו מעבר לתשובה הפשוטה: ככה זה עכשיו. ככה אנחנו.

אפשר אולי לאמץ את שירה של סימה סדרו פלד, ודווקא היום לבכות על כל שהיה ולפנות מקום לשמחה של אור הבוקר. ואולי אפשר להחליף בשיר את המילה ״היום״ במילה ״עכשיו״, וכך נקבל מעין מנטרה לרגעים הללו:

הַיּוֹם,
הַיּוֹם אֲנִי צְרִיכָה לִבְכּוֹת.
מָחָר אֶשְׂמַח,
מָחָר אֶמְצָא כּוֹחוֹת,
אֲבָל הַיּוֹם,
אֲנִי צְרִיכָה לִבְכּוֹת.
(היום | סימה סדרו פלד)

הלוואי והסבל הזה יסור מאיתנו עתה באופן מלא כמה שיותר מהר, הלוואי וכל מאמצי כולם ישאו פרי לזמנים טובים יותר ולמיקוד הכוחות לפרקים הבאים של תהליכי ריפוי והחלמה של כלל מעגלי האבלות, הכאב, הרעד והחרדה. הלוואי ויש די כוחות לשמחה, כי העמל שמעבר לה – מרובה.

אנחנו מצויים עתה בליל הושענא רבה. הלילה בו יש את חיתום הדין הסופי של כלל הימים הנוראים, במסורת היהודית. בדרך כלל א.נשים מברכים זה את זה בביטוי ״פתקא טבא״, ומאחלים כך שיכתב להם ׳פתק טוב׳. לאמיתו של דבר, אליבא דספרות הזוהר (זוהר חלק א׳ (ויחי) דף ר״כ ע״א) השאיפה צריכה להיות שהפתקים ייקרעו. התיאור המובא בזוהר הוא שמי שנידון לחיים, הפתקים שלו נקרעים כי אין עוד במה לעסוק עימו… החיים נמשכים. לעומת זאת, מי שנגזר דינם שלא לזכות, הפתקים נמסרים למלאך הדין והוא מוציא זאת לפועל. כמה מרעיד לקרוא את הרעיון הזה, בין אם נאמצו כלשונו ובין אם באופן רעיוני ומרוחק יותר. התחושה החזקה של מעבר על שם ועוד שם, על הימצאות השמות על גבי פתקים והכרעה – מי לזכות ומי לדין, מטלטלת ביותר. הלוואי ונוכל כולנו לקרוע את רשימות התפילות על החטופים, הלוואי ורשימות השמות לא יצטרכו לעבור עוד בידי גורמים מדיניים בעולם כולו – הלוואי ולא יידונו עוד השמות, ורק תהיה שיבה ועימה החיים!

נסיים בברכה מהפיוט שכתבה הרַבָּה פרופ׳ דליה מרקס על בסיס מבנה פיוטי ההושענות המסורתיים:

הוֹשַׁע נָא
[…]
לְמַעַן יֹפִי הַחַיִּים
לְמַעַן כֹּחַ לַיְעֵפִים
לְמַעַן לְטִיפָה לַכּוֺאֲבִים
לְמַעַן מְנוּחַה וְהַחְלָפַת כֹּחַ
לְמַעַן נֶחַמַת לֵב וּמָנוֺחַ
[…]
לְמַעַן תִּקְוָה וְהַגְשָׁמָתָהּ
הוֹשַׁע נָא

בתקווה גדולה –
הרבנית שרה סגל-כץ וצוות גלויה.

הלוואי והתפילה הזו, הניצבת כאן שוב, תחתום את הפרק בה היתה שגורה ולא נזדקק לה עוד. הלוואי.