בזבוז כספי ציבור, אתר אינטרנט לא מעודכן, גביית כספים שלא כדין ומפגעים תברואתיים חמורים. סקירת מערך המקוואות בישראל מעלה תמונה עגומה, ולמרות כל האזהרות, המקוואות ממשיכים לפעול כרגיל. תחקיר
מבוא
הדיון הציבורי סביב מערך המקוואות בישראל, המופעל על ידי המשרד לשירותי דת והמועצות הדתיות, עוסק בדרך כלל בתפקודן של הבלניות ובשאלה עד כמה מותר להן להתערב בחייהן של הטובלות ולמנוע מנשים מסוימות לטבול. לעומת זאת, כמעט ואין עיסוק בטיב השירות הניתן במערך המקוואות ובסוגיות כדוגמת עמידה בנהלים, יעילות המערך והמצב התברואתי של המקוואות. בימים אלה אנו חברות בקבוצת מחקר של צוות ‘שביל הזהב’ במכון לאסטרטגיה ציונית, הבוחנת את הסוגיות הללו במטרה להוציא מחקר מקיף וכולל בנושא. מטרתו של מאמר זה היא לשתף את הקוראים והקוראות בחלק מן הממצאים שהעלה צוות המחקר, ולעמוד על בעיות שונות הקיימות במערך המקוואות בישראל. [המאמר נכתב ב-2014. המחקר ראה אור בשנת 2015 וניתן לקרוא אותו בקישור הזה. צוות גלויה]
רקע היסטורי ומשפטי
מתן שירותי מקוואות לציבור הרחב על ידי המועצות הדתיות החל עוד לפני קום המדינה, עם גיבושן של המועצות הדתיות בשנת 1937.[1] תחום זה, המסווג על ידי המועצות הדתיות תחת תחום טהרת המשפחה, הוא אחד מן השירותים המרכזיים שהמועצות הדתיות מספקות לציבור. על החלק המרכזי של שירותי המקוואות בעבודתן של המועצות הדתיות ניתן ללמוד מנתוני המשרד לשירותי דת משנת 2012. על פי הנתונים, בתחום המקוואות מועסק המספר הגבוה ביותר של עובדים במועצות הדתיות: 58 אחראי מקוואות ו-482 בלנים ובלניות ברחבי הארץ.[2] ב-33 רשויות מקומיות שבהן לא קיימת מועצה דתית, מועסקות 99 בלניות באופן ישיר על ידי מחלקת דת הפועלת במקום.[3] יש לציין שמלבד המקוואות שמפעיל המשרד לשירותי דת, ישנם גם מקוואות פרטיים שהמשרד אינו מפקח עליהם ואין כל רישום שלהם. מאמר זה לא יתייחס כלל למקוואות אלו.
עד שנת 2001, מועצה דתית שרצתה לבנות מקווה חדש או לשפץ מקווה קיים הייתה מגישה בקשה לוועדה בין-משרדית, שכללה נציגים של המשרד לשירותי דת, משרד הפנים ומשרד האוצר. השתתפות הוועדה הייתה בשיעור של בין 5% ל-20% מתקציב הפרויקט, והתקציב היה מועבר ישירות למועצה הדתית, שהייתה אחראית על ביצוע הפרויקט. בשנת 2001 החליט המשרד לשירותי דת להפקיע את האחריות על בניית המקוואות מן המועצות הדתיות, עקב חריגות משמעותיות מהתקציב ועיכובים בביצוע.[4] כיום, המשרד מקצה לרשויות המקומיות כספים לבניית מקוואות רק עבור יישובים ושכונות שאין בהם מקווה, או שהמקווה הקרוב ביותר נמצא במרחק שני קילומטרים מן המקום המיועד לבניית המקווה החדש. ההקצאה לבניית מקווה נעה בין מיליון למיליון וחצי שקלים, בהתאם לגודל המקווה, כאשר הרשות המקומית רשאית להוסיף סכומים משלה. כמו כן, המשרד לשירותי דת מקצה כספים למועצות הדתיות עבור שיפוץ מקוואות קיימים ורכישת מערכות לחימום המים במקוואות. האחזקה השוטפת של המקוואות ושכר הבלניות ממומנים מתקציב המועצה הדתית, שברוב המקומות מורכב ממימון של 60% מהרשות המקומית ו-40% מהמשרד לשירותי דת.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מה הטלפון של הבלנית
עם תחילת המחקר פנינו למשרד לשירותי דת כדי לקבל את רשימת המקוואות הפועלים כיום בישראל. בתגובה, הפנו אותנו נציגי המשרד לרשימת המקוואות המצויה באתר האינטרנט של המשרד. על פי הנתונים המופיעים באתר זה, המשרד לשירותי דת מפעיל כיום 805 מקוואות ברחבי הארץ. אולם למעשה, מבדיקה מקיפה שערכנו מצאנו עוד 39 מקוואות המופעלים על ידי המועצות הדתיות ומחלקות הדת ברחבי הארץ (לא מקוואות פרטיים) ואינם מופיעים באתר האינטרנט. כמעט 5% מתוך המקוואות כלל לא מופיעים ברישומים שמציג המשרד לציבור הרחב.
יתר על כן: האתר לא מספק כמעט שום מידע על פעילות המקוואות. כך, למשל, לא מצוין מהו המחיר של טבילה בסיסית ושירותים נוספים המוצעים במקווה, ורק לעתים רחוקות מצוינות שעות פתיחת המקווה. במקרים רבים גם לא מופיע מספר הטלפון של הבלנית או של המקווה, וגם כשהוא מופיע, מצאנו כי בכ-25% מן המקרים המספר אינו מעודכן, או שהוא מפנה לבלנית שכבר עזבה את תפקידה.
העובדה שמאגר הנתונים שהמשרד מציג הוא חלקי מאוד ואיננו מעודכן היא בעייתית ביותר, זאת בשל האופי האינטימי והדיסקרטי של הטבילה במקווה. אדם המחפש בית מרקחת באזור מסוים יכול לשאול חברים המכירים את האזור, אך תחום המקוואות הוא רגיש ואינטימי הרבה יותר. סביר להניח שנשים מכירות את המקווה הקרוב לאזור מגוריהן, אך לא פעם, כאשר הן מתארחות במקומות שונים בארץ, הן נדרשות למצוא מקווה באזור שהן לא מכירות. נשים רבות רואות בטבילה אירוע אינטימי, ומעדיפות שלא לשתף בו אנשים אחרים ולשאול על מיקומו של המקווה הקרוב. הדבר חשוב פי כמה ביישובים קטנים: על פי הנחיות המשרד לשירותי דת, ביישובים שבהם יש פחות מחמישים טובלות בחודש, המקווה לא יהיה פתוח בשעות קבועות אלא נפתח בתיאום מראש עם הבלנית. סביר להניח שנשות היישוב מכירות את הבלנית, אך אורחת, במקרים רבים, תתקשה להשיג את מספר הטלפון של הבלנית. לאור כל זאת, יש חשיבות מכרעת לכך שהמשרד יספק לציבור הרחב מאגר אינטרנטי מעודכן ומפורט.
שלושים שקלים לטבילה
כאמור, רוב העלויות של שירותי המקוואות – בנייתם, שיפוצם ומימון 40% משכר הבלניות ואחזקת המקווה – מוטלות על המדינה. בהתאם לכך, המשרד לשירותי דת מוציא הנחיות מפורטות לעלויות השונות של טבילה במקווה. על פי הנחיות המשרד הנוכחיות, עלות טבילה רגילה במקווה, כולל מקלחת, היא חמישה-עשר שקלים, ושלושים שקלים עבור אמבטיה וטבילה עם הכנה ממושכת. כמו כן, ההנחיות קובעות כי הבלניות רשאיות לגבות מחיר נוסף על ערכת מקווה (מגבת, סבון וכו’) לפי ראות עיניהן.
חוזר המנכ”ל קובע כי “חובה להקפיד על גביית התעריפים הנזכרים לעיל”, אך בפועל, כל מועצה דתית, ולעתים גם כל בלנית, פועלת כראות עיניה, ואין אכיפה של נוהלי המשרד. כך, במספר רב של מקוואות מחיר הטבילה איננו המחיר שקבע המשרד, ובדרך כלל הוא גבוה יותר. ישנם מקוואות שבהם המחיר מגיע גם לשלושים שקלים לטבילה רגילה, וחמישים שקלים לטבילה עם אמבטיה. אחת הסיבות למחירים הגבוהים היא שבמקוואות רבים התשלום הבסיסי כולל בתוכו גם תשלום על ערכת מקווה, אף שחוזר המנכ”ל קובע במפורש ש”חובה להפריד בין אגרת הטבילה עצמה ובין התשלום בעבור ערכת המקוואות, וזאת על מנת שאישה תוכל להחליט בעצמה האם ברצונה לרכוש את ערכת המקוואות”.
עיון בדו”חות המבקרים של הרשויות המקומיות מלמד כי מדובר בתופעה רווחת. כך, למשל, בדו”ח של מבקר עיריית חיפה משנת 2007 נטען כי “במקרים רבים המבקרות במקוואות משלמות סכומים הגדולים בהרבה מהסכום אותו הן חייבות לשלם”. דו”ח משנת 2012, שבו חזר המבקר ובחן את המועצה הדתית בעיר, מלמד כי הדבר לא תוקן, ובעוד אגרת הטבילה שנקבעה על ידי המשרד עמדה אז על עשרה שקלים, בפועל בחיפה “ישנם מקוואות שאגרת הכניסה הנגבית בהם עומדת על חמישה-עשר שקלים, ובמקוואות אחרים אגרת הכניסה עומדת על עשרים שקלים, ואילו במקווה אחר אגרת הכניסה עומדת על עשרים וחמישה שקלים. עוד נמצא כי אין קריטריונים ברורים למתן הנחות”. בדומה לכך, מבקר עיריית רחובות קבע בדו”ח משנת 2010 כי בשלושה מקוואות גובה המועצה תעריף שלא בהתאם לתעריף המותר, ובירושלים קבעה המבקרת ב-2006 כי סכומי האגרה הנגבים במקוואות אינם תואמים את הנחיות המשרד לשירותי דת.
כמו כן, על פי הנחיות השר שנכנסו לתוקף בנובמבר 2013, כלה בשנה הראשונה זכאית לטבילה חינם במקווה, אך משיחות רבות שערכנו עם טובלות, התוודענו לכך שבמקוואות רבים הבלניות כלל לא מיידעות את הטובלות על הנוהל החדש, או שאינן מודעות לו. כתוצאה מכך, כלות רבות אינן זוכות בפועל להטבה שהן זכאיות לה.
במשרד לא יודעים את הנהלים
באופן אבסורדי, לא פעם דווקא ברשויות שבהן התושבים באים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, נדרשים התושבים לשלם סכומים גבוהים בהרבה ממה שקבע המשרד לשירותי דת, לעומת רשויות שתושביהן באים מרקע חברתי-כלכלי גבוה, ובהן התשלום על המקווה נמוך יותר. הטבלה הבאה מציגה את סכום הגבייה ברשויות שונות ואת דירוג האשכול החברתי-כלכלי שלהן, כאשר המספר 1 מסמל רשויות שתושביהן הם בעלי הרקע החברתי-כלכלי הנמוך ביותר, והמספר 10 מסמל רשויות שתושביהן הם בעלי הרקע חברתי-כלכלי הגבוה ביותר: [5]
| גליל תחתון | חבל יבנה | תל מונד | בית שמש | קרית ארבע | ביתר עילית | |
| אשכול חברתי | 7 | 7 | 9 | 3 | 4 | 1 |
| מחיר לטבילה רגילה | 0 | 0 | 15 | 30 | 30 | 20 |
איש לא היה מעלה על דעתו שהמחיר על שירות ממשלתי כמו הנפקת רישיון או דרכון יהיה תלוי במקום שבו ניתן השירות, אך כך הם הדברים בענף המקוואות. קביעת המחיר במועצות השונות נעשית כמובן באופן שרירותי: אין כל קריטריונים לגביית כספים לא אחידה, וכאלה גם לא יכולים להיות, שהרי הגבייה כלל לא אמורה לכסות את הוצאות המועצה הדתית על מקוואות. ניתן לראות זאת היטב בטבלה הבאה שמבוססת על הדו”חות החשבונאיים של המועצות הדתיות לשנת 2012 ומשווה בין נתוני הגבייה, ההכנסות והוצאות במספר ערים בעלות מאפיינים דומים:
| אשכול חברתי | מחיר לטבילה רגילה[6] | מספר מקוואות | הכנסות מטבילה | הוצאות אחזקה ומשכורות | אחוז הכנסות מהוצאות | |
| אשדוד | 5 | 20 | 8 | 1,736,002 | 4,007,048 | 43.33% |
| אשקלון | 5 | 10 | 7 | 400,191 | 2,308,135 | 17.33% |
| באר שבע | 5 | 15 | 13 | 1,013,445 | 5,337,909 | 19.00% |
שלוש הערים הן בעלות מאפיינים דומים, אך ניתן לראות שבאשדוד המחיר לטבילה רגילה הוא עשרים שקלים, בבאר שבע חמישה-עשר שקלים ובאשקלון עשרה שקלים. כמו כן, הטבלה מלמדת שהגבייה הגבוהה באשדוד היא שרירותית, ולא נובעת מעלויות גבוהות יותר: על פי הנתונים, באשדוד ההכנסות מגבייה מכסות 43% מההוצאות השוטפות, בעוד שבאשקלון ובבאר שבע ההכנסות מכסות פחות מ-20% מההוצאות השוטפות.
גם אם ניתן לטעון שבשל ההשתתפות החלקית של הרשות המקומית צריכה המועצה הדתית לקבל אוטונומיה בקביעת התשלום, הרי שיש להסדיר את הדברים בנהלים ברורים, לא כפי שהעניינים מתנהלים כיום.
על האי-סדר ששורר בנושא המקוואות ניתן ללמוד מכך שבחודש מרץ האחרון פנינו לממונה על חופש המידע במשרד לשירותי דת, ושאלנו מהן אגרות הטבילה שקבע המשרד. בסוף החודש, לאחר בירור שארך עשרה ימים, הופנינו להנחיה מתחילת שנת 2013, בה נאמר כי האגרה לטבילה רגילה היא עשרה שקלים (כולל מקלחת), ושישה-עשר שקלים עבור טבילה עם אמבטיה. אך למעשה, ארבעה וחצי חודשים קודם לפנייתנו עדכן השר לשירותי דת את אגרת הטבילה ב”תקנות שירותי הדת היהודיים התשע”ד-2013″, וקבע אגרה חדשה, שהיא האגרה המעודכנת. כאשר במשרד עצמו לא יודעים מהן האגרות שקבע השר, האם ניתן באמת לצפות שהמועצות הדתיות תפעלנה על פי הנהלים?
קמפיין לעידוד הטבילה
מעבר לשאלות של עמידה בנהלים, בחרנו לבחון האם מערך המקוואות מתנהל בצורה יעילה מבחינה כלכלית. לצורך כך בדקנו לעומק את הדו”חות החשבונאיים של המועצות הדתיות לשנים 2011-2012. במסגרת זו לא נוכל להציג טבלאות מפורטות, אך נציין כי מצאנו הבדלים רבים בין מועצות שונות. לדוגמה, ההוצאות על משכורות ואחזקת המקוואות ברחובות ובלוד שוות כמעט לחלוטין (כ-1,800,000 שקלים), על אף שברחובות יש שבעה מקוואות ובלוד ארבעה בלבד, ועל אף שחישוב מחיר ההכנסות מטבילה מלמד שכמות הטבילות ברחובות גבוהה פי 3.5 מכמות הטבילות בלוד. השונות הגדולה בין הרשויות אומרת דרשני: או שבמקום אחד יש בזבוז גדול מאוד במשאבים המוקצים למקוואות, או שבמקום אחר תחזוקת המקוואות ומספר הבלניות אינם כפי הצורך.
התנהלות מחלקת הטבילה במועצה הדתית ראשון לציון יכולה להדגים בפועל כיצד ההתנהלות הכלכלית במועצות הדתיות נעשית לעתים באופן שרירותי וללא כל קריטריונים. דו”ח מבקר עיריית ראשון לציון לשנת 2009 הראה כי ההוצאות על תחום המקוואות עלו ב-28% בין השנים 2006 ו-2009. כפי שהראה המבקר, “עיקר הגידול נובע מתקצוב סעיף פעולות הסברה לטהרת המשפחה בסך של 350,000 ש”ח בשנים 2009-2008, לעומת שנים קודמות, שהסעיף לא היה מתוקצב”. כלל לא ברור האם למועצה הדתית יש מנדט להוביל קמפיין ציבורי לקידום הטבילה במקוואות, אך גם אם כן, ברור שהיא לא יכולה לעשות זאת כאשר הדבר מגדיל את גרעונה. למעשה, בדו”חות החשבונאיים שמעבירות המועצות הדתיות למשרד לשירותי דת מופיעה לא פעם בתחום המקוואות קטגוריה אמורפית בשם “אחרות”. בכמה מועצות דתיות ניתן למצוא תחת קטגוריה זו הוצאות של עשרות ומאות אלפי שקלים, ובירושלים אפילו מיליוני שקלים. ייתכן מאוד שגם תחת קטגוריה זו מסתתרים הוצאות משונות ואי-סדרים שונים במערך המקוואות.
ליקויים תברואתיים חמורים
אנו מצויות כיום רק בתחילת איסוף הנתונים והמחקר מול משרד הבריאות והרשויות בנושא המצב התברואתי של המקוואות, אך נראה שכבר עתה ניתן לתת סקירה ראשונית שמציגה תמונה עגומה במיוחד.
בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ”ה-1995 (להלן – צו רישוי עסקים), נקבע כי מקווה הוא “עסק טעון רישוי”. על פי תקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), התשס”א-2000 (להלן – תקנות רישוי עסקים), רישיון עסק למקווה תקף לחמש שנים. תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים למקוואות טהרה), התשנ”ט-1999 כללו, בין היתר, הוראות בדבר מבנה המקווה, מתקניו, תחזוקתו והפעלתו, שנועדו למנוע מפגעי בטיחות ותברואה במקוואות. עוד נקבע בתקנות כי לא יינתן לאדם רישיון למקווה והוא לא ינהל אותו, אלא אם כן הוא ממלא את הוראות התקנות להנחת דעתו של המנהל הכללי של משרד הבריאות, או מי שהוא הסמיכו לכך. חשוב לציין שמשרד הבריאות אמנם מבצע בדיקות שונות במקוואות, אך הסמכות לאכיפת חוקי רישוי עסקים מצויה בידי הרשות המקומית, ולא בידי משרד הבריאות.
דו”חות שהתפרסמו בעבר הראו כי לפני עשור המצב בנושא היה קטסטרופלי. דו”ח שהוגש לשר הבריאות בשנת 2002 העלה כי ב-60% מן המקוואות בירושלים ובתל אביב התגלו ליקויי תברואה קשים שעלולים לסכן את בריאות הטובלות.[7] דו”ח של מבקר המדינה מדצמבר 2004 בחן את המצב בשמונה רשויות, והראה כי מתוך 94 מקוואות (מתוכם 35 פרטיים) ברשויות אלו, 80(!) מקוואות פעלו ללא רישיון עסק. המבקר הראה כי הפעילות ללא רישיון אכן הביאה למפגעים בריאותיים: בכרבע מהמקוואות שנבדקו נמצאו מפגעי בטיחות או מפגעים תברואתיים במבנה המקווה; בכמה מקוואות חסרו התקנים וציוד נדרשים; הבדיקות היומיות הנדרשות להבטחת איכותם התברואתית של מי המקוואות לא נעשו, ובדיקות תקופתיות שנעשו לא תאמו את הנדרש; לא נוהלו רישומים על בדיקת מי המקוואות ועל חיטוים, ולכן לא היה ניתן לדעת אם המים חוטאו כנדרש; במקוואות רבים הוחלפו המים בתדירות פחותה מן הנדרש.[8]
בשנים האחרונות לא נעשתה בדיקה מקיפה של מבקר המדינה בנושא, וכאמור לעיל, אנו מצויות כיום בבדיקה ראשונית של הנושא. עיון במספר דו”חות של המבקרים הפנימיים של הרשויות השונות מלמד כי גם כיום המצב כלל וכלל לא משביע רצון. כמעט בכל דו”ח שבו נמצאה התייחסות לנושא רישוי העסקים התברר שרוב המקוואות פועלים ללא רישוי. דו”ח ביקורת של עיריית חולון שיצא במרץ 2013 הצביע על כך שכל שמונת המקוואות בעיר מתנהלים ללא רישיון עסק, וברובם זוהי המציאות כבר מאמצע שנות התשעים(!). אגף הביקורת בעיריית חולון התריע על כך כבר בשנת 2003, אך דבר לא נעשה. נשים מחולון התלוננו לאחרונה בתקשורת המקומית על כך שמצב המקוואות גרם להן להידבק במחלות, ובשל כך יש המעדיפות לטבול במקוואות מחוץ לעיר.[9]
המצב בחולון אינו כה חריג. דו”ח של מבקר עיריית באר שבע לשנת 2011 הראה כי לחמישה מקוואות בעיר אין רישיון עסק, ובאחד המקוואות אף נתגלו חיידקים בכמות גבוהה מהמותר בתקנות הרישוי. ביקורת עיריית מודיעין מצאה ב-2009 כי לכל שלושת המקוואות הפועלים בעיר אין רישיון עסק, והצביעה על אי-ביצוע בדיקות תברואתיות שוטפות. בקרית ביאליק מצאה הביקורת ב-2008 כי לשני המקוואות היחידים הפועלים ברשות אין רישיון עסק, וכן הלאה. הדו”חות מצביעים על כך שחלק מן המקוואות אפילו לא פועלים לקבלת רישיון.
נראה שגם בנושא זה המצב בראשון לציון משקף בצורה הטובה ביותר את התנהלות המקוואות לאורך השנים: דו”ח מבקר המדינה לשנת 1998 התריע על כך שהמקוואות בראשון לציון פועלים ללא רישיון עסק, והצביע על ליקויים באיכות המים במקוואות, ושלמעשה כבר ב-1989 פנה מנהל האגף לאיכות הסביבה ולתברואה בעירייה אל יו”ר המועצה בעניין הצורך ברישיון עסק לאחד המקוואות. דו”ח ביקורת של עיריית ראשון לשנת 2009 הראה כי שמונה מקוואות בעיר פועלים ללא רישיון, ודו”ח הביקורת לשנת 2012 הראה כי תשעה מקוואות (כל המקוואות בעיר) פועלים ללא רישיון. הדו”חות ממשיכים להזהיר, אך המקוואות ממשיכים לפעול.
נראה שהסיבה לכך שהמקוואות ממשיכים לפעול בלא רישיון עסק ומצפצפים על החוק, למרות כל הדו”חות והאזהרות, טמונה בכך שקשה להראות קשר ישיר בין טבילה במקווה ובין מחלה או זיהום מסוים שנגרם לאחת הטובלות, ולכן המועצות הדתיות והרשויות המקומיות מרשות לעצמן לפעול בניגוד לחוק. כל עוד לא תקום מחאה אזרחית בנושא, האחראים לדבר לא יפעלו כדי לתקן את המעוות.
חתימה
הממצאים העולים במאמר זה מלמדים כי ישנן בעיות רבות במערך המקוואות: מאגר הנתונים שמציג המשרד לשירותי דת לציבור איננו מעודכן ואיננו מפורט, מחיר הטבילה למקווה במקומות רבים חורג מהנוהל שקבע המשרד והוא נקבע בצורה שרירותית, בחלק מן המועצות הדתיות מנוהלת מחלקת המקוואות בצורה לא יעילה ומקוואות רבים פועלים ללא רישיון עסק והמצב התברואתי בהם איננו משביע רצון.
נראה כי סקירה כוללת זו מלמדת על צורך ממשי בחשיבה מחודשת על מבנה מערך המקוואות בישראל. ניתן להציע כיווני חשיבה שונים, אך בשלב זה אנו מבקשות בעיקר להציף את הבעיות הקיימות ולהעלות אותן לדיון. על כל פנים, אנו סבורות כי אסור לתת לאופי הדיסקרטי והאינטימי של הטבילה במקווה להשאיר את הנושא במחשכים, מכיוון שבפועל הדבר רק יפגע באיכות השירות ובטובלות עצמן.
המאמר פורסם במקור בכתב העת דעות של נאמני תורה ועבודה, מתוך גליון בנושא מקווה
לשון פסק הדין בתשובה לעתירת טובלות שביקשו לאפשר להן לטבול ללא בלנית – התקבל ב-19.9.2016 >>
הנחיות בתוך חוזר המנכ״ל של המשרד לשירותי דת (2016) על יישום פסק הדין והחובה לאפשר לכל אישה לטבול במקווה ללא בלנית, באם היא מבקשת כך >>
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- טבילה במקווה והתגוננות מנגיף הקורונה: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- מקווה בימי קורונה – מעשיות ואחריות – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- מקווה משלך – הרבנית שרה סגל-כץ
- טבילה משלך: להפוך את הטבילה לבעלת משמעות אישי – הרבנית שרה סגל-כץ
- הכנות לטבילה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
- כ-שרררר? מהו מקווה כשר להלכה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- דחיית טבילה במקווה: האם ומתי מותר לקיים טבילה שלא בזמנה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- לקראת הטבילה הראשונה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
- טקס טבילה לקראת כינון זוגיות – הרבה דליה מרקס והרבה תמר דבדבני
- לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
- על חוויית הטבילה – אלה קנר
- מונולוגים מהמקווה, על בתים של טהרה – אלה קנר
- מי שלא ראתה מקווה מרוקאי מימיה – שגית דרעי
- טובלות בנחת: מרחב נשי לשיתוף בטבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
- מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
וכמובן, מוזמנות ומוזמנים לעיין בשירים הרבים במגזין על נידה וטבילה
הפניות קריאה:
[1] אליעזר דון-יחיא, מוסדות דתיים במערכת הפוליטית: המועצות הדתיות בישראל, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 1988, עמ’ 4.
[2] שלי מזרחי, מועצות דתיות, הכנסת: מרכז המחקר והמידע, יולי 2012, עמ’ 9.
[3] שם, עמ’ 3.
[4] עומר בן צור, המועצות הדתיות בישראל – הצעה לרפורמה, המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים, אוגוסט 2004, עמ’ 32.
[5] דירוגי האשכול החברתי-כלכלי מבוססים על המדד המעודכן ביותר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המדד החברתי-כלכלי 2008.
[6] כדי לשקף את מחירי הטבילה בשנת 2012, לפני כניסת חוזר המנכ”ל החדש, המחיר לטבילה נלקח ממאגר המקוואות של אתר כיפה שבו הנתונים החדשים עדיין לא עודכנו.
[7] עיתון מעריב, 4.6.2002.
[8] מבקר המדינה, דוחות על הביקורת בשלטון המקומי, ירושלים טבת תשס”ה, דצמבר 2004, עמ’ 229-332.
[9] חופית כהן, ‘ “אני טובלת במקווה בעיניים עצומות, אחרת אקיא” ‘, mynet ,17.2.2014.
