הרבה אסנת אלדר מנתחת את סיפור דינה דרך הפרשנויות המסורתיות שניתנו לחלקים מתוכו, ומבקשת להשיב לדינה את קולה, את זהותה, ואת מי שהייתה לפני שהולאמה לצרכים פוליטיים. מה השתנה בין ימיה של דינה לבין ימינו ביחס החברתי לנפגעות ונפגעים?

דינה מתפתה, נאנסת, מתענה, נמסרת מאביה לשכם להיות לו לאישה, משמשת קלף מיקוח בידי אביה כדי לספח אליו את כל שכם, הופכת לעילה לטבח כל שכם כדי להציל את כבוד הגברים במשפחה, ונעלמת מן הסיפור. דינה היא דוגמה לעיקרון הפטריארכלי "מקומה של אישה במחזור חייו של הגבר", בניסוחה של קרול גיליגן: אין לה מחזור חיים הראוי להנצחה לדורות, במקרה הטוב יש לה רק מקום במחזור חייו המפורט של גבר כלשהו.

מַיִם בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי. / אֶת חֲלָלַי מַלְּאוּ בִּצְלִילוּתְכֶם / נַקּוּ אֶת הַפְּצָעִים שֶׁלֹּא הִגְלִידוּ.

קריאה חדשה בפרשת דינה המקראית החושפת את האלימות הקשה שמפעילים שמעון ולוי - גם כלפי אחותם דינה.

נוח יותר להמשיך להתעלם מפוגעים, ולשתף איתם פעולה בשתיקה כאשר נערות צעירות משלמות את המחיר. האחריות להפסיק להקריב אותן לפוגעים מינית מונחת על כתפי הקהילה כולה.

אַחַיִךְ מְפַלְפְּלִים בָּךְ / דִּינָה, מָה דִּינָהּ?

ההתמודדות עם אלימות מינית במסגרת הזוגיות מציבה אתגרים רבים לעולם המשפט. ההשתקה של התופעה, וכן מחסור במושגים רגשיים וטיפוליים בעולם המשפט, גורם למתלוננות האמיצות פגיעה חוזרת. עלינו לפתח כלים משפטיים להתמודדות נכונה, כדי להבטיח את שלומן של מי שחוו פגיעה, ולמגר את האלימות לסוגיה.

השירים והטקסטים שנכתבו לאחר אסון השבעה באוקטובר מאירים באור חדש גם את סיפור דינה המקראי. ניתוח שירה של סמדר פלק־פרץ, שנוגע באסון דרך סיפורה של דינה, מבקש לתת קול ולמולל שתיקה מחרישת אוזניים.

כִּי יַלְדָּה טוֹבָה אוֹמֶרֶת תּוֹדָה,/ כִּי יַלְדָּה מְחוּנֶכֶת הִיא יַלְדָּה מְחַיֶּכֶת/ כִּי יַלְדָּה לְבַדָהּ אֵינֶנָּה עֵדָה

מִי עָמַד מוּלָהּ מַמָּשׁ בָּרֶגַע שֶׁפָּתְחָה/ פֶּה שָׁמוּר, נְטוּל חִיּוּךְ, אֶל מִי הִיא בָּהֲתָה,

וְאֵיךְ דַּוְקָא אָז, לָמָּה רֶגַע אֶחָד/ נִשְׁאַר בָּהּ כְּצֵל מְלַוֶּה שֶׁנֶּחְתַּם,/ וּמָה שֶׁקָּדַם לוֹ נִסְתַּר, כְּמוֹ אָבַד

נוֹלַדְתְּ וּמִישֶׁהוּ אָמַר קְחִי לָךְ כּוֹס מִישֶׁהוּ נִתֵּץ אוֹתָהּ עַל הַכְּבִישׁ / מִישֶׁהוּ אָמַר אַתְּ חֲלוֹם אַתְּ חֲלוֹם רַק חֲלוֹם אַל תִּסְתַּכְּלִי

בְּקֶצֶב הִתְהַוּוּת בֶּכִי רַע/ רָצִיתִי הֶאָטָה שֶׁלֹּא קָרְתָה.

כֻּלָּנוּ חַיּוֹת פְּצוּעוֹת. / אִם תְּבַקְּשׁוּ לְרַפֵּא אֶת לִבִּי – / אָנָּא חִבְשׁוּ אֶת לִבְּכֶם שֶׁלָּכֶם, / קַדְּשׁוּהוּ, / בַּשְּׂרוּ חַיִּים, / מַלְּאוּהוּ תְּחִנָּה וְעֶרְגָּה – / כָּךְ אוּכַל לִרְווֹת מִמֵּי תְּפִלּוֹת לִבְּכֶם

פֶּחָם הַלְּבִיבוֹת לָאֵפֶר הָיָה / הַדֶּלֶת בְּפָנַיִךְ נִנְעֶלֶת ׳ הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי וְנֵלְכָה / וְאֶת עַל הַסַּף מוּטֶלֶת

אָנָּא עֵין הַחַיִּים / מַלְּאִי בּוֹרוֹת רֵיקִים מִמַּיִם / שֶׁנֵּחְדֵּרוּ / וּמִנַּחַל עֶדְנֵךְ / תַּשְׁקִי פִּיּוֹת צְמֵאִים לְצֶדֶק

וְתֵצֵא / דִּינָה / הֻפְקְרָה / בַּת-יַעֲקֹב

כָּל סִפּוּר שֶׁמַּתְחִיל בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ, / סוֹפוֹ לְהִתְכַּעֵר.

'הנער' כתיב ו'הנערה' קרי, אין זאת אלא שאהב הוא את הנערה והיא אהבה את הנער, ודיבר הוא על לב הנערה והיא דיברה על לב הנער.

הָעַיִן שֶׁרָאֲתָה יוֹתֵר מִדַּי נֶאֶטְמָה מִלִּרְאוֹת רַגְלַיִם קְטַנּוֹת / עַל רִצְפָּה עַל סָדִין חַלּוֹן דַּרְכּוֹ חָלְפוּ צִפּוֹרִים

שִׁנַּיִם צְחֹרוֹת מֻנָּחוֹת כִּפְנִינִים חֲרוּזוֹת בַּפֶּה הַפָּעוּר / מֵהַקַּרְקַע רוֹאִים אֵיךְ הַכּוֹכָבִים נֶחְרָזִים לְאוֹרוֹת הַמִּגְדָּלִים

בְּיָדַיִם חוֹמְלוֹת / לֶאֱסֹף אֶת גּוּפֵךְ הַמְּחֻלָּל / שֶׁהָיָה לִשְׂדֵה קְרָב

כולנו כבר יודעים: אונס הוא נורא ואסור, זה מובן. אבל אפשר עכשיו לומר - גם עמידה מנגד. שתיקה והשתקה ועיסוק בנקמה - לא מביאים חיים.

מושג המוגנות אוצר בתוכו פרקטיקות, הלכי רוח ודפוסי חשיבה רבים. על ידי פריטתם, אנו מבקשים להציג את האידיאל החברתי אליו אנו צריכים לשאוף, וכך להתוות את הדרך לכינון קהילה מוגנת.