על השיוויון

השיוויון הוא אחד הערכים החושבים במסורת היהודית. אך האם הוא נוכח במדיניות החברתית היהודית בישראל היום? מעמדן של נשים, וכן היחס ללהט"ב, דורש מאיתנו לאמץ את ערך השיוויון כעיקרון חברתי מנחה.

א. השיוויון במקורות

מכל הערכים החשובים במקרא וביהדות, הקרוב ביותר לליבי הוא ערך השוויון. 

יסודו של השוויון נכתב כבר בסיפור הראשון על בריאת העולם, כשאלוהים ברא את האדם זכר ונקבה. אל מול תפיסות העולם של האנושות אז, ובמידה לא מבוטלת גם היום, הרואות באישה נחותת־מעמד לעומת הגבר, מציג המקרא תפיסה שבה זכר ונקבה נבראים כאחד, מבורכים כאחד ומקבלים על עצמם את אותה המחויבות. יש פרשנים ופרשניות שטוענים שסיפור הבריאה השני מבטא נסיגה משוויוניות זו, אני סבור שאין זה כך. הסברה שהיצור הראשון הוא זכר, ושהאישה נוצרת מהצלע שנלקחה ממנו, היא לדעתי טעות. היצור הראשון שנוצר עפר מן האדמה איננו זכר או נקבה; הוא יצור ראשוני חסר מגדר שאיננו מתפקד כראוי, ומוגדר על ידי יוצרו כ'לא טוב'. כדי לתקן אותו חותך אותו אלוהים לשתי צלעות (בעברית מקראית, 'צלע' פירושה צד) ובורא מהאחת את האישה ומהאחרת את האיש. לדעתי, גם כאן נוצרים האיש והאישה כשווים, אך זהו סוג אחר של שוויון. לא שוויון זכויות וחובות כמו בסיפור הראשון, אלא שוויון הזדמנויות של שונים המשלימים זה את זה השלמה סינרגטית. השוויון בין המינים מופר רק לאחר האכילה מעץ הדעת טוב ורע, כחלק מעונשה של האישה: "…וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג', פס' ט"ז), ומאז ועד היום עוסקים בני ובנות האדם בניסיונות לתקן את הקלקול והעוול הזה, ולבטל את העונש.

גם בפרקים ובספרים הבאים בתנ"ך מופיע השוויון כחידוש תרבותי והלכתי בעולם. אמנם לא פעמים רבות, כיוון שהמציאות בעולם של אז אינה שוויונית בעליל, אבל מספיק פעמים כדי להציג את השוויון כרעיון וכערך שיש לשאוף אליו. כך בחוק המקראי שתקף עבור כולם: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא כ"ד, פס' כ"ב) כך במרומז בברית סיני ובמפורש בברית ערבות מואב: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:" (דברים כ"ט, פס' ט'-י"א), וכך גם בסיפורים מקראיים שבהם נשים הן דמויות ראשיות, כגון דבורה, רבקה, רות, אסתר, ועוד.

לאורך ההיסטוריה היהודית המשיכו הוגים ופוסקי הלכה להתמודד עם הפער המובנה בחברה ובכלכלה בין הערך התורני לבין המציאות. לא פשוט לקדם שוויון במציאות היררכית, ולא כל הדורות עמדו באתגר זה באופן שווה. לעתים קרובות הדיבור על שוויון היה נפוץ יותר מהיישום שלו, אבל אפשר לטעון שבדרך כלל התקיים בחברה היהודית יותר שוויון מאשר בחברות הנוכריות הסובבות. במאתיים השנים האחרונות, עם צמיחתן של האמנציפציה והחירות, הפך השוויון לערך חשוב בתפיסת העולם של מדינות וחברות רבות בעולם, וכך זכה עם ישראל להזדמנות ליישם את הערך המרכזי הזה בייתר שאת. אבל חברות שמרניות, יהודיות ונוכריות כאחד, שמקדשות את המסורות הישנות, מתקשות לוותר על מעמדות היררכיים שהיו מקובלים בעבר. מתוך מוטיבציה שאיננה תמיד מודעת, ובהסתמך על פרשנויות, הגות והלכה בנות מאות רבות של שנים, יהודים שמרנים רבים סוברים שהשוויון הוא ערך מודרני־מערבי שמקורו חיצוני ליהדות, ולכן דוחים אותו. לדעתי, זוהי טעות מעציבה שגורמת לרבים לוותר על הזדמנות לקדם ערך מקראי ויהודי חשוב מאין כמוהו.

להסכמה על העקרון לפיו כל בני ובנות האדם נולדו שווים יש השלכות רבות. הוא מחייב שוויון זכויות וחובות, שוויון הזדמנויות, זכויות אדם וזכויות אזרח. הוא אוסר אפליה מכל סוג שהוא. הוא מחייב מתן כבוד בסיסי ושווה לכל אדם באשר הוא אדם. הוא יוצר צדק חלוקתי, צדק משפטי, וצדק חברתי.

ב. שיוויון מגדרי

חתירה לשוויון באה לידי ביטוי בשטחים רבים. שוויון בין מעמדות, בין לאומים, בין עובדים במקום עבודה, בין בעלי מוגבלויות שונות ועוד. אבל להבנתי, הנושא שבו נבחן ערך השוויון בצורה הברורה וראשונית ביותר היא מעמד הנשים בחברה ובמדינה. מצד אחד, נשים הן חלק מכל בית ומכל חברה, הן מהוות חצי מהאוכלוסייה ולא ניתן להעלות על הדעת ציבור שאין בו נשים. מצד שני, בכל מקום בו הן נמצאות, מעמדן של נשים היה נמוך ממעמד הגברים. מציאות זו מנציחה חוסר שוויון בזכויות, חובות, הזדמנויות, בביטחון האישי והכלכלי, והיא בולטת לעין בכל מקום ובכל חברה בעולם המוכר לנו; כך הם הדברים לאורך כל ההיסטוריה. גם במקרא, שמעמיד את שוויון המעמד בין נשים לגברים כערך שיש לשאוף אליו, רוב מוחלט של הטקסטים מתארים מציאות שבה מעמד הנשים נחות, ואין כל סיבה להתנצל על כך או לשנות זאת. גם פרשני המקרא, מהקדומים ביותר ועד לדורות האחרונים, ראו בנחיתות הנשית מצב ראוי ונורמאלי לחלוטין. אפילו פירושים לסיפורי הבריאה לא הבחינו בחידוש המהפכני של סיפורים אלה. מציאות טקסטואלית ופרשנית זו מבהירה היטב מדוע תפיסת העולם המקובלת בקרב חברות שמרניות ממשיכה לראות נשים כנחותות מגברים, ומדוע קידומן של נשים במרחבים דתיים ומסורתיים איטי בהרבה מקידומן במרחבי חיים אחרים.

מול התפיסות המקובלות האלו עומדות תנועות פמיניסטיות וציבורים גדולים שתומכים בהן, שנאבקות כדי להשיג שוויון זכויות וחובות ומגיעות להישגים ניכרים. בחברה הישראלית מצויות נשים בתפקידים דומים לאלו של גברים כמעט בכל תחומי החיים. ואף שמעמדן עדיין איננו שווה, הרי שעשינו, כחברה, כברת דרך משמעותית ביותר לעבר השוויון. 

ההישגים של התנועות הפמיניסטיות מעוררים שני סוגים של תגובות בקרב היהדות הרבנית־אורתודוכסית. מצד אחד עומדים החוגים השמרניים ביהדות, אותם זרמים המקדשים את הישן מתוך תחושה עמוקה שהמסורת היא שהחזיקה את העם היהודי לאורך שנים רבות כל כך בעבר, וכך ראוי שיהיה גם בעתיד. לדעתם, החדש אסור, ולכן יש לשאוף להשארת יחסי ההיררכיה בין גברים לבין נשים על כנם. חוגים אלו שואפים לצמצם את השפעות המהפכה הפמיניסטית על העולם היהודי עד כמה שניתן, מתוך תקווה ואמונה שהגל הזה יחלוף, ו'השלום' בין המינים יחזור לקדמותו.

מהצד האחר עומדות גישות הרואות את השינוי המתמיד כגורם קבוע וחשוב, בהגות ובהלכה היהודית. לפי גישות אלו התנועות הפמיניסטיות אינן טרנד מודרני הנוגד את רוח היהדות, אלא להיפך, חלק מתהליך תיקון עולם על פי רוח התורה, כפי שכתבתי להלן. הן מקדמות את השוויון בעולם, ומגשימות את אידיאל גן־העדן המקראי. תפיסת עולם זו מניעה חוגים ביהדות הרבנית לחפש ולמצוא דרכים הלכתיות והגותיות להגברת מעורבותן של נשים ביותר ויותר שטחי חיים דתיים, שנמנעו מהן בעבר. כך בלימוד תורה, בתפילה ובקיום מצוות, וכך גם בשותפות בפסיקת הלכה ובהנהגת ציבור. שינויים אלו במציאות היומיומית של היהדות, נעשים מתוך הנחת היסוד שאלוהים ברא את בני האדם שווים, וכל אי־שוויון הוא סטייה מהתוכנית האלוהית.

במדינת ישראל, שבה קיימת הגמוניה אורתודוקסית חזקה, נראה שידה של הגישה הראשונה על העליונה, אבל לדעתי זו רק מראית עין. רוב הציבור המסורתי והדתי, ובוודאי הציבור החילוני, רואים בשוויון מעמד האישה מציאות שהולכת ומתהווה באופן טבעי, אפילו חיובי, ולא חווים זאת כאיום. רבים 'יעדיפו' רב-גבר באירועים משפחתיים מסורתיים, כיוון ש'כך מקובל', אבל לא יסתייגו משופטת, עורכת דין, מחנכת, או אדריכלית. התרחבות שוויון הנשים מהעולם האזרחי אל העולם הדתי היא, אם כן, ענין של זמן ושל מאמץ מתמיד לקידום השוויון. אנחנו, כרבנות ישראלית, יכולים וצריכים לקדם את המהלך הזה ולעודד עד כמה שניתן את שילובן של נשים בהובלת קהילות, עריכת טקסים, דיונים הלכתיים וכן הלאה.

ג. שיוויון גם ללהט"ב

באופן אירוני במקצת, נראה שיש צדק בטענה האורתודוקסית שמתן שוויון לנשים בחברה ובדת הוא מדרון חלקלק. הנה בעקבות הנשים עולה וצומח בדור האחרון המאבק לשוויון של מיגדרים נוספים, ובעלי נטיות מיניות מגוונות. ארגוני להט"ב דתיים וחילונים משתפים פעולה בקידום שוויון זכויות משפטי וחוקתי. אלא שהמאבק הפוליטי והמשפטי הוא רק צד אחד של המטבע, כאשר האתגר העיקרי הוא המאבק החברתי. בעוד שרוב גדול של הציבור, דתי וחילוני כאחד, אינו מסתייג מנשים בעלות תפקיד ומעמד שווה בחברה, חוסר היכרות וחוסר הבנה של נטיות מניות ומגוון מגדרי, וחשש קמאי מפני השונה, האחר והחדש, מביא רבים להסתייג מקידומם ואף מקיומם של להט"בים במרחב הציבורי. ועם זאת, מאז בוטל החוק האוסר משכב זכר בשנת 1988, הולכים ומתרבים להט"בים מוצהרים שתופסים עמדות חשובות ומרכזיות בתחומי חיים רבים. תחילה בתחומי התרבות והאומנות, ובהמשך גם בתחומים רבים נוספים. בעקבות מאבקים בלתי נגמרים, ניתן למצוא היום להט"בים מוצהרים בפוליטיקה, בספורט, במערכת המשפט, בחינוך, ועוד. בשנה האחרונה, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, הושם דגש מיוחד על להט"בים בשורות הצבא והמשטרה. המציאות שנסתרה מהעין עד לשנים האחרונות הולכת ומתבהרת ונגלית לעיני כל – כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הם אנשים ונשים בעלי נטיות מניות שאינן הטרוסקסואליות, או בעלי מגדר שאינו סיס־ג'נדרי. האנשים האלה נמצאים בכל מקום, והם ראויים לשיוויון אישי וחברתי.

באופן מובן, הגילוי הזה מפחיד חוגים שמרנים בחברה הישראלית. הוא מערער על הנוחות הבינארית שמחלקת את האוכלוסייה לזכרים ונקבות, גברים ונשים. הוא מאיים על המבנה המשפחתי הנורמטיבי של אב ואם שמגדלים ביחד ילדים משותפים. הוא מבלבל ובלתי מובן לרבים. בנוסף, הפתיחות ההולכת וגוברת שבה להט"בים יוצאים מהארון יוצרת לעתים את התחושה כאילו להט"ביות היא תכונה 'מדבקת', שאם חס וחלילה תקבל לגיטימציה ומקום שוויוני בחברה, היא עלולה לבלוע את הכול. הפחד והרתיעה מפני הזר והלא מובן מביא רבים לידי שנאה וגורם לתופעות קשות ולעתים אלימות של להט"בופוביה, לדחיפה לכיוון של טיפולי המרה, ולהוקעה חברתית ומשפחתית. בחברה הדתית התופעות האלו נפוצות במיוחד. 

אני מבקש לספר כאן על דו־שיח מעמיק שקיימתי עם שכן וידיד, רב מחנך בישיבה שמרנית, על שאלות שנוגעות למעמדם של להט"בים בחברה הדתית בארץ. אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בינינו היא מתן לגיטימציה לקיומן של משפחות חד־מיניות. שאלת מפתח בדיון זה היא שאלת ההשפעה של הכרה במשפחות כאלה על החברה הדתית. ידידי משקף בדבריו דעה שנשמעת לא מעט בציונות הדתית. לדעתו, הכרה במשפחות "חדשות" תיצור בהכרח לגיטימציה שתוביל לנרמול התופעה ולריבוי משפחות שכאלה. בנרמול הזה הוא רואה סכנה ממשית לקיומה של 'המשפחה היהודית' המסורתית, הרס המסורת והתרבות הדתית, ופגיעה אנושה במבנה החברה היהודית בישראל. מבחינתו, הסכנה הזאת מחייבת דחיה על הסף של מתן מקום והכרה לזוגות ומשפחות להט"ב בחברה הדתית. הוא רואה בחיוב מענים פרטניים למתמודדים להט"בים, ו'עזרה נפשית' שתאפשר להם להקים 'משפחות נורמאליות', או במידה וזה לא מתאפשר, לחיות בשלום עם בדידותם; אבל הוא פוסל בתוקף כל אפשרות להכיר בהם כשווי־זכויות. על מנת להגן ולשמור על מבנה המשפחה המסורתית מצדד ידידי אפילו בפגיעה בזכויות להט"בים, ש"ישלמו את המחיר" באופן אישי תמורת רווחתה והמשכיותה של המשפחה המסורתית: "הרווח לחברה שווה את ההפסד ליחיד במקרה זה". 

אני מבין היטב את החששות ואת הפחדים שהדעה הזאת מבוססת עליהם, אבל חולק מכל וכל על המסקנות, וזאת ממספר סיבות. הראשונה שבהן היא סיבה מוסרית־יהודית. לפי תפיסת עולמי היהודית, ההבנה שכל אדם נברא בצלם אלוהים לא מאפשרת 'להקריב' מיעוטים לצורך ביסוסה של חברה ראויה, כיוון שעצם ההקרבה הזאת הופכת את החברה ללא־ראויה. חברה ראויה על פי המקרא, וברוב מוחלט של הזרמים המרכזיים ביהדות, אינה יכולה להתעלם מסבלו של היחיד, בעיקר עם יחיד זה הוא 'גר' – זר ושונה. על פי המקרא והיהדות, חברה נבחנת בדרך שבה היא מטפלת ודואגת לחוליות החלשות שבתוכה. כך למשל בחוק המקראי: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"." (שמות כ"ב, פס' כ'), כך שוב ושוב באיסורים החוזרים ונשנים על פגיעה ועוול כלפי "גר יתום ואלמנה", ועוד.

כך גם בסיפורי המקרא. דוגמא מרתקת מופיעה בסיפור המרדף של דוד ואנשיו אחרי העמלקים שחטפו את נשיהם וילדיהם, לאחר שהעלו את העיר צקלג באש (שמואל א' ל'). במהלך המרדף במדבר מוצאים דוד ואנשיו נער מצרי חולה ונוטה למות, ולמרות הדחיפות המבצעית של המרדף, הם עוצרים כדי לטפל בו. בדיעבד, עצירה זו מסייעת להם, כיוון שמתברר שהנער הוא עבד לעמלקי, והוא יכול להוביל אותם למחנה האויב, אבל כאשר עצרו הם לא ידעו זאת. הם עצרו כיוון שלא יתכן להפקיר אדם למותו. בסיפור הזה מוצג האתוס המוסרי של המקרא אל מול האתוס הנצלני של עמלק, ועל ההשלכות שלו לנושא בו אנו דנים עדיף לא להרחיב. דוגמאות רבות נוספות מצויות בדברי נביאים, בספרות החכמה ואף במזמורי תהלים. 

גם בתלמוד הבבלי מופיע העיקרון הזה. כך למשל, באופן קיצוני, בדיון על השאלה האם מותר לאדם להרוג את זולתו כדי להציל את עצמו, ובקביעה הקטגורית שהדבר אסור כי "מי יימר דדמא דידח סומק טפי?" (סנהדרין עד ע"א). ברוח זאת יש לשאול את התומכים במבנה משפחה אחד ויחיד, מי אמר שדעתכם צודקת יותר, ומצדיקה פגיעה בזכויות זולתכם להקים להם משפחות על פי צרכיהם ורצונם? הטענה שנכון להגביל את זכויות השוויון של להט"בים, ולהקריב אותם כדי להגן על החברה והמשפחה המסורתית, עומדת בניגוד לערכי המוסר הבסיסיים של התורה והיהדות.

אני מתנגד למסקנות של ידידי מסיבה נוספת, הקשורה להנחת היסוד המעשית שמאחוריה. ידידי הרב, כמו רבים במחנה השמרני, מציג נתונים סטטיסטיים על פירוק המשפחה בעולם המערבי ובכלל זה העולם היהודי בארץ ובתפוצות: מיעוט מתחתנים, ריבוי פרידות וגירושים, ירידה במספר הילדים למשפחה, ועוד כהנה וכהנה. אין לי ויכוח אתו על הנתונים, אבל אני סבור שהטלת האחריות ל'הרס המשפחה היהודית' על להט"בים איננה מוצדקת. השינויים האלו הם תוצאה של תהליכים אנושיים מורכבים ויסודיים, כגון: 'התמורה הדמוגרפית' שבאה בעקבות שיפור ניכר באמצעי הרפואה, בתנאי החיים בארצות מפותחות, ובתוחלת החיים, ותוצאותיה הן מיעוט ילודה. או האמנציפציה שהביאה יותר ויותר חופש לפרט ובעקבותיו למהפכות הפמיניסטיות, שתוצאתן, בין השאר, חופש כלכלי ולגיטימציה חברתית לפירוק נישואין שאינם נוחים. אכן, לא כל התוצאות של התהליכים האלו מיטיבות עם האנושות. כך למשל, צמצום הילודה הדרסטי במדינות המערב מעיד על הפרזה בתהליך 'התמורה הדמוגרפית', זוהי תנועת מטוטלת שהלכה רחוק מידי וכנראה תתקן את עצמה בדורות הבאים. לעומת זאת, ערעור ההיררכיה המגדרית ומתן זכויות שוות לנשים הן דווקא תוצאות חיובית, לדעתי. כך או כך, אסור שהשינויים במבנה המשפחה וערעור המבנה המסורתי שלה, יזקפו לחובתה של קבוצת מיעוט שכל רצונה הוא לחיות חיים מלאים, להקים משפחות ולגדל ילדים, ולזכות לקבלה, הכרה וכבוד בקרב הקהילות בהן הם חיים. המאבק שמנהלים ארגוני להט"ב הוא על שוויון זכויות וחובות, ואלה מגיעות להם בתוקף היותם בני אדם. אין להם כל כוונה וגם לא יכולת) לשנות את הרוב המוחלט של המשפחות ההטרו־נורמטיביות שסביבן.

ובכל הדיון שלהלן, לא דיברנו בכלל על העובדה ש'המשפחה הנורמאלית' שעליה נאבקים חוגים מסורתיים, היא בעצמה תופעה חדשה יחסית. התורה, חז"ל, ודורות רבים של הוגים ופוסקי הלכה לא הכירו מבנה משפחתי שכזה, ובוודאי לא ראו בו אידאל חברתי מחייב.

לצערי, נראה שהדעות המקובלות היום ברוב החברות הדתיות והמסורתיות בארץ בנוגע ללהט"בים נובעות בעיקר מחוסר היכרות, מדעות קדומות ומפחד לא מבוסס. הדעות האלו מולידות שנאה ופגיעה. מן הראוי היה שרבנים, מנהיגי קהילות ומובילי דעת קהל, אנשים חכמים שיודעים איך ללמוד ולאסוף מידע, איך לבקר ולבדוק עובדות, ואיך להסיק מסקנות נכונות ומוסריות, ישתמשו בכוחם זה כדי להפחית את השנאה והחרדה, אבל לא זה מה שקורה. במקום לדאוג לרווחתם של הלהט"בים בקהילותיהם ומחוצה להם, רבים מהרבנים עושים את ההיפך ומלבים את השנאה והפחד עוד יותר. חלקם עושים זאת כדי לשמור על כוחם ולחזק את מעמדם בקרב הציבור השמרני, אחרים מתוך אידיאולוגיה שמרנית שנאחזת בתפיסות מיסטיות ובדעות הלכתיות שאינן עומדות עוד במבחן המציאות, ואחרים, כנראה, מתוך עצלות מחשבתית וחוסר רצון ללמוד את העובדות ולהכיר את הנושא לעומקו.

לסיכום, אם בנושא מעמד הנשים חשוב להשמיע קול רבני והלכתי שתומך בזכותן לשוויון ולהגשמה עצמית, הרי שבנושא הלהט"בי הקול הזה דחוף וחשוב עוד יותר. נשים דתיות ומסורתיות הצליחו במהלך השנים להשיג לעצמן מעמד ומקום בבית המדרש, ויש בהן כוח להיאבק גם על מקומן בבית הכנסת ובבית הדין (על פי החזון שהציבה פרופ' תמר רוס). הלהט"בים, ובייחוד הדתיים שבהם, נמצאים רק בתחילת הדרך, וחשוב שלא יעמדו במאבק על חייהם ועל רווחתם לבדם. זה חשוב לא רק עבורם אלא גם עבור מעמד היהדות כולה בחברה הישראלית. המציאות שבה נתפסת היהדות כמיושנת ולא רלוונטית בעיני קהלים גדולים בחברה הישראלית היא אסון תרבותי חסר הצדקה. מי שמכיר את מקורות היהדות ואת הגמישות המחשבתית שמאפיינת אותה יודע היטב שהיהדות יכולה להיות רלוונטית ועכשווית. היא בהחלט כזאת בקרב חוגים מסוימים בישראל, אבל אלו לא רבים ולא מפורסמים מספיק, כדי לשנות את דעת הקהל. חובה עלינו, כרשת של רבנים ישראלים, להרחיב את המעגלים ולהשמיע את הקולות כדי לקיים כאן מדינה יהודית-דמוקרטית וחברה בריאה וראויה בעיני אלוהים ואדם.