ולא יכלו דברו לשלום – יוסף, הילד הדחוי

מאמר של הרב ד״ר גבי ברזלי על הדינימיקות של חרם חברתי בקרב ילדים בעקבות סיפור יוסף ואחיו.
במאמר הכותב תוהה מה אפשר ללמוד מהסיפור המקראי על ההתמודדות עם התופעה הקשה של חרם וכיצד על המבוגרים להתנהל בפני סיטואציה כזו.

דחיה חברתית היא מציאות נפוצה מאין כמותה. כמעט לא ניתן למצוא חברת ילדים או בני נוער שחפה מנידויים וחרמות. בשנים האחרונות, עם חשיפתם של יותר ויותר אירועים של חרם ובריונות ברשתות החברתיות, עולה המודעות לתופעות האלה ומעוררת תגובות מודאגות מצד אנשי ונשות חינוך, הורים, אנשי ציבור ומובילי דעת קהל. כולם מסכימים על הצורך להוקיע אותן, על החובה לעזור לנפגעים ולנפגעות, ולעשות מאמצים לצמצם את התופעות האלה ואף להעלים אותן לחלוטין. 

מבין העמותות שקמו בשנים האחרונות לטפל בהדרה החברתית ובחרם אני מבקש להזכיר כאן את עמותת 'כנפי דרור' שהצליחה לעורר שיח נרחב בחברה הישראלית ולהעלות את המודעות והרצון לתקן. לפני מספר חודשים הוציאה העמותה, בשיתוף עם המגזין האינטרנטי 'גלויה' ומוסדות תומכים נוספים, את הספר 'והילד הזה הוא אנחנו',¹ שהוא לקט של שירה והגות בנושא חרמות. הקובץ מרגש ומלא כל טוב, ועם זאת, חסרה בו התייחסות לשאלה בסיסית: מהן הסיבות החברתיות להיווצרות חרם ודחיה חברתית? מה גורם לכל כך הרבה ילדים ובני נוער להתעלל  בחבריהם? באיזה 'רווחים' חברתיים או פסיכולוגיים זוכים המחרימים? אלו חייבים להיות רווחים משמעותיים, לאור השכיחות הגבוהה של התופעה. התייחסות רצינית לשאלות אלה נראית לי חשובה, כיוון שללא הבנה מעמיקה של הגורמים להתנהגות החברתית הזאת, נגזר עלינו לעולם לטפל בסימפטומים, ולא בשורשי המחלה.

חזרתי, אם כן, אל האתר של עמותת 'כנפי דרור' וחיפשתי בו מחקרים שמתייחסים לשאלות האלה. מצאתי בו, לצד חומרי הדרכה להורים, מורים ומחנכים, גם מחקרים אקדמיים שיורדים לשורש הבעיה. ראש וראשון להם הוא עבודת הדוקטורט שהגיש ערן חכים למחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.² כדי להציג מספר נקודות חשובות שלמדתי ממחקרו של חכים (ומהניסיון האישי שלי), אני מבקש לקשור אותם בקשר פרשני־דרשני לחלק הראשון של סיפורי יוסף ואחיו בספר בראשית, החלק שעוסק בדחיה שממנה סבל יוסף בבית אביו, ושהובילה בסופו של דבר להשלכתו אל הבור ולמכירתו לעבדות במצרים. 

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים: ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם:" לכאורה, אהבת האב גורמת לשנאת האחים, אבל אולי ניתן לקרוא זאת אחרת – האב חש, במודע או שלא במודע, שבנו הצעיר והאהוב סובל מדחייה והדרה בקרב אחיו, ומנסה לעזור לו באמצעות העדפה מתקנת. אבל העדפה זו רק מחמירה את המצב וגורמת לאחים לשנוא את יוסף עוד יותר.

המחשבה של עולם המבוגרים שיש להם השפעה על הדינמיקה החברתית שבין הילדים לבין עצמם היא לעתים יומרה חסרת כיסוי. במחקרו, ציטט ערן חכים את רנדל קולינס, מהסוציולוגים החשובים בימינו, אשר הגדיר את בית הספר כ"מוסד המהווה קירוב למוסד טוטאלי": מוסד שהחיים בו מאופיינים במפגשים חוזרים ונשנים עם אותם ילדים, אשר נאלצים לקחת חלק באינטראקציות ויחסי כפיפות למורים. למבנה הזה יש השפעה ניכרת על היררכיית הסטטוס במוסד וזו מאופיינת, בין השאר, בכך שהממוקמים בתחתית ההיררכיה "אינם רק בעמדה נמוכה אלא גם בעמדה בזויה. בהתאם לכך, אחרים נמנעים מהם ולעתים קרובות מתעמרים ומתעללים בהם". ניתן ללמוד מכך שההתעללות של הילדים באחד מחבריהם נובעת מהצורך שלהם להשיג סוג כלשהו של שליטה בתוך מוסד שמפעיל עליהם שליטה כמעט טוטאלית. במציאות שכזאת, כל ניסיון של המבוגרים האחראיים להתערב באינטראקציות שבין הילדים רק יגרמו להם להסתיר את מערכות היחסים האלו טוב יותר, ואולי גם יחמירו את הדחיה וההתעללות. 

לדוגמה, אימא שמאלצת את בנות הכיתה שלא הזמינו את הבת שלה למסיבה, להזמין אותה בכל זאת, עלולה לפגוע עוד יותר במעמד של הבת בקבוצת השוות לה, כיוון שעצם הידיעה של האם על כך שבתה לא הוזמנה עשויה להיחשב כ'הלשנה' לרשויות – "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם."

רמז לכך שיעקב איננו מבין את המצב לאשורו, ניתן למצוא בהמשך הסיפור: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם, לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם…" אפשר שיעקב מנסה ליצור סיטואציה שבה התעניינותו של יוסף בשלום אחיו תרפא את היחסים העכורים ביניהם, אבל ברור שהוא לא מבין דבר. אילו הבין את עצמת השנאה של האחים אל יוסף, לא היה שולח אותו כך אל גוב האריות.

"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו, הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא, וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו." את המילים "איש אל אחיו" ניתן להסביר בפשטות כאמירה של כולם אל כולם – עשיית יד אחת של כל האחים נגד יוסף. אבל פרשנות מדרשית מוכרת נוטה לייחס את הדברים האלו לשני אחים בלבד, שמעון ולוי: 

"שמעון ולוי אחים" (בראשית מט 5), וכולם אינן אחים? אלא אחים הן בעצה… והם נטלו עצה על יוסף ובקשו להרגו, שנאמר: "ויאמרו איש אל אחיו וגו', ועתה לכו ונהרגהו". ומי הם? אם תאמר ראובן, הוי ראובן ביקש להצילו שנאמר "וישמע ראובן ויצילהו", ואם יהודה, הרי כבר נאמר: "ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרג את אחינו", ואם תאמר בני השפחות, והרי כבר נאמר: "והוא נער את בני בלהה…" אלא מי הם "ויאמרו איש אל אחיו" זה שמעון ולוי, דכתיב בהו "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם".

(מדרש בראשית רבה, ויחי, פרשה צז)³ 

נראה שפרשנות זו נובעת מהנטייה הטבעית שלנו לחפש את 'האשם – הבריון' בכל מקרה של פגיעה בחלש. חכים הסביר שרוב המחקר שעסק בתופעות של חרם והדרה חברתית בקרב ילדים, התמקד עד כה בשלושת התפקידים החברתיים שממלאים המשתתפים באינטראקציות האלה – הבריון, הקורבן, והבריון שהוא גם קורבן. אלא שחלוקת תפקידים זו נראית לחכים לא משקפת מספיק את המציאות. הוא תאר מחקר-צפיה מתמשך בכיתת בית ספר יסודי שבה סבלה אחת הילדות דחייה קשה מצד כל תלמידי הכיתה כולם, ללא יד מכוות או מארגנת. דחיה שנראה כאילו צמחה מעצמה, באופן אורגני, בתוך המבנה החברתי של הכיתה. תצפית זו הביאה את חכים להגדיר מציאות חברתית של בריונות ללא בריון, שבה הקורבן סובל דחיה מתמשכת, עלבונות ואף התעללות פזית מצד כל חבריו לכיתה, בלי שיוכל למצוא לו מזור ומנוח אצל אף אחד מקרב קבוצת השווים לו. מציאות שבה מתלווה בדידות גדולה לתחושות הפגיעה והעלבון. נראה אם כן שדווקא הפירוש הפשוט למילים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו…" – כולם כאיש אחד, הוא המתאר נכון יותר את היחסים בבית יעקב.

במסגרת סקירת המרכיבים החברתיים של תופעות החרם והדחיה החברתית, מן הראוי לעסוק גם בחלקו של הקורבן – הנפגע: "יוֹסֵף, בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת־בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם." האם יוסף צמא כל כך לתשומת לב שהוא מעדיף לקבל תשומת לב שלילית על פני בדידות והדרה? האם הוא חש אחריות אמיתית כלפי אביו האוהב או כלפי בני השפחות שמעמדם נמוך מזה של בני לאה? כך או כך, משהו בהתנהגות של יוסף מזמין את הכעס ודחיה של אחיו, שבסופו של דבר מוליד שנאה.

"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ־נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי,  וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם־נִצָּבָה, וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.  וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ? אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ? וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל־חֲלֹמֹתָיו וְעַל־דְּבָרָיו.  וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי…" אני קורא את הדברים האלה ומרגיש צורך לצעוק אל יוסף, שתוק! שמור את החלומות המוזרים שלך לעצמך. איזה חוסר טקט וחוסר רגישות צריך אדם, כדי לא להבין שגאוותנות חסרת הקשר וחסרת בסיס שכזאת תביא עליו רק סבל ובדידות? "וַיִּגְעַר־בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה?" "…הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה, לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו."

הבחירה במושא החרם והנידוי החברתי איננה שרירותית, היא נובעת מהתנהגות משונה או ממראה חריג. לא פעם מדובר בילד שמתקשה בהבנת סיטואציות חברתיות, שאיננו מבין עד הסוף את מארג היחסים בין חבריו לכיתה. לא פעם הוא יגיד את דעתו המתחכמת במצבים שילדים אחרים מבינים שעדיף לשתוק בהם. לעתים מדובר בילד חכמולוג שאוהב להתגאות בידיעות ובתובנות שלו. לעתים הוא פשוט נראה מוזר או מתנהג באופן יוצא דופן. 

איזה תובנות מעשיות יכולים אנו להסיק מלימוד זה? ראשית, חשוב לזהות מי הם הילדים או הילדות שעלולים להיות מוחרמים ומנודים, מי הם השונים והמוזרים בכיתה. עליהם כדאי לפקוח עין ולשים לב לקשרים שיש או אין להם עם הילדים האחרים. אותם אפשר לקחת מידי פעם לשיחה שקטה בארבע עיניים, לברר מה שלומם, לתווך להם את המציאות החברתית בכיתה, להפנות את תשומת ליבם לדברים לא ראויים שאמרו, או להתנהגות שלהם, שעלולה להכעיס את חבריהם לכיתה. 

שנית, לא להסתפק בחיפוש הבריון התורן או מלכת הכיתה המתנשאת, לא תמיד יש כאלה. לעתים מזומנות מדובר ב'בריונות ללא בריון' שתלמידי הכיתה יסתירו אותה מהמורים ככל יכולתם. לעתים ניתן לזהות מצבים כאלה על ידי זיהוי הקורבן שישב לבד בהפסקות, שלא ישתתף במשחקים החברתיים, שיקרא ספרים וילמד הרבה לבדו, שיהיה מאוד שקט בכיתה.

מסקנה מעשית נוספת שניתן להסיק מהבנת הגורמים לתופעות החרם והנידוי, נוגעת לעצמאותם של הילדים במערכת. ככל שהילדים יקבלו יותר יכולת השפעה על המתנהל בבית הספר, ככל שתהייה להם יותר שליטה על חייהם בכיתה, כך תפחת המוטיבציה שלהם לפגוע ולהתעלל בתלמיד החלש והשונה.

ולבסוף, חשוב להבין את המגבלות של 'המבוגרים האחראים' בטיפול בנושאים האלה. המורים, ובמידה מסוימת גם ההורים, הם הגורמים הממשטרים במערכת הכפויה שבה חיים הילדים. התערבות שלהם באינטראקציות החברתיות של התלמידים נתפסות כלא לגיטימיות, ועלולות להחמיר את המצב עוד יותר. חשוב להיעזר באלו שאינם חלק מהמערכת הרשמית – מדריכי נוער, חברים למשחק מכיתות בוגרות יותר, אחים מבוגרים, אנשי חינוך לא-פורמאלי, וכדו'. לאלו יש סיכוי רב יותר להגיע אל הילדים הפוגעים והנפגעים ולהניע שינוי.

1. בעריכת אורית רז, שרה סגל-כץ, ועדיאל שושני. ↩︎
2. אקולוגיה של חרם חברתי בבתי ספר בישראל, תל אביב, תשע"ז. ↩︎
3. למסורת דרשנית זו יש מקורות קדומים עוד יותר. למשל בספר החיצוני 'צוואות השבטים' שהתחבר ככל הנראה במאה השנייה לפסה"נ. בספר זה מיוחס הרצון להרוג את יוסף לשמעון לבדו, בעוד שקנאותו של לוי נקשרת בו להריגת אנשי שכם. ↩︎