שיר ישן-חדש: גם שיר בן כמעט 100 שנים מחדש לנו כיום את דמותה של דינה | Old-New Poem

The English version follows below after the Hebrew

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

דינה | שולמית קלוגאי

השיר התפרסם במגזין נשים, 1941

וְאַחַר כַּךְ, אָחוֹת? הוֹסַפְתְ לִחְיוֹת כְּקֶדֶם?
הֵיכָן? אֵינֵךְ עוֹנָה, וְאֵין עוֹד קוֹסְמוֹת בְּעֵין-דּוֹר.
הֲשַׁבְתְ לְבֵית אִמֵּךְ? חָזַרְתְּ אֶל אוֹהָלַיִךְ?
הַאִם יָלַדְתְּ מָרָה, לִשְׁכֶם וְלַחֲמוֹר?

וְעֲזוּבָה, כְּלוּאָה בּאָהֲלֵי אַחַיִךְ,
הַאִם קָבַלְתְּ, מָרַדְתְּ, קִלַלְתְּ מְרִי גוֹרָלֵךְ?
הַאִם קוֹנַנְתְּ לֵילוֹת עַל הֶרֶס נְעוּרַיִךְ
וְהֶחֱרַשּׁתְּ בּיוֹם עַד תֹם, עַד גְּמַר סִבְלֵךְ?

אֵין מְגַלֶּה הַסֶּפֶר הַקָּטָן לִי
וְנֶאֶלְמוּ לָעַד בְּעֵין-דוֹר בַּעֲלוֹת-הָאוֹב.
עֲפַר דוֹרוֹת חוֹלְפִים כִּסָּה עִקְבוֹת חַיַּיִךְ,
הִסְתִּיר אֶת סוֹף אוֹנֵךְ, דִּינָה בַת יַעֲקֹב.

אחת מהשאיפות הלא-מוצהרות של ספרי, Going Out with Knots, היא להפנות זרקור על משוררים נשכחים, ובמיוחד על משוררות נשכחות. משוררת אחת שכזו היא שולמית קלוגאי, שנולדה בשנת 1891 בעיר פולטבה, אוקראינה, שם גדלה יחד עם המשוררת רחל בלושטיין. קלוגאי למדה בסורבון בפריז ולאחר מכן באוניברסיטת פיטסבורג. בשנת 1910 היגרה לפלשתינה, אשר הייתה אז תחת שלטון עות'מאני. בפלשתינה עבדה בתור מורה ולימדה בגימנסיה העברית בירושלים, ומאוחר יותר בבית הספר הריאלי הנחשב בחיפה. אחיה היה נשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי. סיפור חייה שוזר מקורות יהודיים מזרח־אירופאים, עלייה ארצה בראשית תקופת הציונות, לעשורים הראשונים של התרבות הספרותית בפלשתינה, ועד להקמתה של המדינה על מוסדותיה.

באופן משונה וראוי לציון, למרות שעבודתה של קלוגאי כלולה באסופות וכן מצוינת בעבודות אקדמאיות על כתיבתה של האישה העברית – לרבות ספרי הראשון, ותגנוב רחל את התרפים – בקאנון הרחב היא זוכה למקום זניח יחסית. סביר כי הסיבה לכך היא שהספרות העברית המודרנית המוקדמת העלתה על נס קולות גבריים, וכותבות מהמין הנשי נדחקו לשוליים. עבור קוראים וחוקרים בני-זמננו כדוגמתי, קלוגאי, אשר הקדישה אוסף שלם של שירים לנשים מקראיות ועתיקות, היא דוגמה מוקדמת וראויה לציון של תביעת בעלות מחודשת כלפי הקול הנשי, בהכניסה תחושות אישיות של כאב, ערגה וניכור אל דיאלוג עם הזיכרון הקולקטיבי, מוטיבים תנ"כיים, זהות ציונית, ומודרניות ספרותית.

לא עולה בדעתי דוגמה יותר טובה לכך מאשר שירה של קלוגאי "דינה", אשר שואל במישרין את כל השאלות העולות מסיפורה של דינה בספר בראשית פרק ל"ד, ושלא זכו למענה. במילים אחרות, בהתמקדו בתוצאות ביקורה של דינה אצל בנות הארץ, השיר חושף את כל הדרכים שבהם כושל המחבר המקראי בתיאור סיפורה של דינה ונקודת מבטה.

אחרי "צאתה", מונח שהרבנים נוהגים לקרוא כהתנהגות זנותית תוך האשמת קורבן, דינה נראית ונלקחת; שכם שוכב איתה, מתאהב בה, ומחזר אחריה, ומנוהל עליה משא ומתן. באופן לא מכוון, מהלך האירועים מספק קודם כל צידוק למילתם, ולאחר מכן לרציחתם של כל גברי שכם בידי שמעון, לוי, ושכירי החרב שלהם, תוך בזיזת רכושם וצאנם, ולקיחת כל נשותיהם וילדיהם בשבי. לאורך כל הפרק, דינה אינה אומרת אף מילה אחת. המילה "אחותנו" היא שחותמת את הפרק, אך מן הסתם אינה נאמרת על ידי דינה אלא על ידי שמעון ולוי, אשר זוכים ל"מילה האחרונה" החשובה בפרק – דבר המשתיק לא רק את דינה עצמה, אלא גם את אבי המשפחה, אשר שמו שונה בבראשית ל"ב פסוק כ"ט ל"ישראל" אך בפרק זה הוא ככל הנראה "שונמך" חזרה אל השם יעקב.

השיר "דינה" מאת קלוגאי מעניק נופך דרמטי לדממה הרועמת סביב גורלה של דינה, על ידי סדרה של שאלות נוקבות אשר חושפות כמה מהסוגיות הפרשניות האופפות את הסיפור המקראי. ראשית כל: מה באמת קרה בסיפור? דורות רבים של פרשנים שאלו מה למעשה התרחש בין דינה לבין שכם: האם היא נאנסה, או שמא נכנסה עם שכם לזוגיות מונוגמית בהסכמה, למורת רוחם של אחיה הקנאיים לכבוד, עצמאות, ואף עליונות שבטם? לאור חוסר הבהירות הזו, מה עלה בגורלה של דינה, בתם היחידה של לאה ויעקב, בתום הסיפור? האם עלה בידה להמשיך את חייה כפי שהיו קודם לכן? האם היא הרתה בעקבות המפגש עם שכם? ואם כן, האם הייתה זו חוויה מרה? האם חשה נטושה וכלואה באוהלי אחיה, דבר המעיד כי לא הייתה זו הבחירה שלה שיעשו שמעון ולוי מה שעשו?

האזכור החוזר ונשנה לבעלות האוב בעין דור רומז לאפיזודה בספר שמואל ב' פרק כ"ח שבה פוגש המלך שאול בבעלת אוב על מנת לזמן את רוחו של הנביא המנוח שמואל ולהיוועץ עמו. ברמה הבסיסית ביותר, קלוגאי משקפת את העובדה כי לא קיימת דרך לדעת מה דינה חשה, חשבה, ואמרה, אלא באמצעות הדמיון. יתרה מכך: המפגש של שאול עם בעלת האוב בעין דור (יצוין במאמר מוסגר כי זהו מקור שמה של אנדורה, המכשפה–האם בסדרת הטלוויזיה האהובה מעשי כשפים, Bewitched) נחשב כחטא נגד חוקי התורה, האוסרים על העלאה באוב. בכך שקלוגאי מאזכרת צורה אסורה ומדוכאת זאת של נבואת נשים, היא מרמזת על חתירה תחת חוקי התורה מחד גיסא, ומאידך גיסא על רצון לשאוב בשנית מן התנ"ך צורה של סמכות וראייה נשית אשר סובלת מדיכוי. את הכוונה הזו מדגישה המשוררת בשימוש במונח "סוֹף אוֹנֵךְ" בסוף השיר – ביטוי אשר מזכיר לקורא את מותה הטראגי של רחל באותה הפרשה (בראשית ל"ה, פסוק י"ח). ברגעיה האחרונים, רחל, אשר מתה בשעת לידתה, מכנה את בנה "בן אוני" – "און" אשר מתפרש הן ככוח והן כצער. באמצעות שיר זה והמילים החותמות אותו, קלוגאי מצליחה לבסס מחדש את כוחה האבוד וייסוריה העלומים לא רק של השושלת המייסדת של עם ישראל – אלא גם, בראייה רחבה יותר, של נשות ספר בראשית, על הקישור הספציפי בין דינה לרחל. לאור זאת, השיר ממחיש את תקוותן של נשים ציוניות צעירות שלידתן המחודשת בארץ ישראל תהיה גם לידה פמיניסטית מחודשת, ותהיה תיקון של עוולות היסטוריים.

Dinah | Shulamit Kalugai

from Nashim, 1941

And afterward sister, did you continue to live as before?
Where? You don’t reply. And the Ein Dor oracles are no more.
Did you return to your mother’s home? To your tent?
Did you give birth, bitterly, to Shechem and Hamor?

And abandoned, captive in your brothers’ tents
Did you complain, rebel, curse your bitter fate?
Did you lament by night, your ruined youth
And sit silent to the end, till suffering could abate?

The little book doesn’t tell me.
And the Ein Dor oracles have vanished from their source
The dust of past generations has covered forever your life’s
footsteps, Dinah, Jacob’s daughter, and hidden your final force.

One of the implicit goals of the Shir ḥadash has been to bring attention to forgotten poets, especially female ones. One such forgotten poets is Shulamit Kalugai, who was born in 1891 in Poltava Ukraine, where she grew up with the poet Rachel Bluwstein. She studied at the Sorbonne in Paris and at University of Pittsburgh. In 1910 she immigrated to Ottoman Palestine / early Pre-State Israel. She worked as a teacher, teaching at the Hebrew Gymnasia in Jerusalem and later at the prestigious Reali School, Haifa. Her brother was Yitzhak Ben-Zvi (second President of Israel). Her life story thus bridged Eastern European Jewish origins, early Zionist-era aliyah, the early decades of Hebrew-language literary culture in Palestine/Israel, and the practical establishment of the State.

Perplexingly, while Kalugai is included in anthologies and scholarly works on Hebrew women’s writing, including my first book, And Rachel Stole the Idols, her work remains relatively under-recognized in the broader canon — likely because early Hebrew literature prioritized male voices, and because many early women writers were marginalized or overlooked.

For modern readers and scholars like me, Kalugai, who wrote an entire collection of poems dedicated to biblical and ancient women, represents an important early example of a reclaiming the female voice: bringing personal pain, longing, alienation into dialogue with collective memory, biblical motifs, Zionist identity, and literary modernity.

I can think of no better example of this than Kalugai’s poem, “Dinah,” which asks, directly, all the unanswered questions of the Dinah story in Genesis 34. Or, to put it differently, it exposes all the ways in which the biblical account of the aftermath of Dinah’s going out to see (or visit) the daughters of the land in Genesis 34:1 fails to depict her story and point of view. 

After Dinah’s “going out,” which the rabbis largely read as a strumpet-like or “asking for it” behavior,¹ she is seen, taken, lain with, loved and courted by Shechem, negotiated over, unwittingly providing the pretext for the entire male population of Shechem to be circumcised and then killed by Shimon and Levi and his forces, and for all the women, children livestock and property to be plundered or taken captive. Not once in the entire chapter does Dinah utter a word. The word “Ahoteinu” – our sister—caps the chapter, but it is uttered—obviously– not by Dinah, but by Shimon and Levi, thereby granting them the important “last word” of the episode, silencing not just Dinah but the familial patriarch who, in Genesis 32:29 had been renamed Israel, but in this chapter is seemingly demoted once again, to Jacob.

Kalugai’s “Dinah” dramatizes, as if, the thundering silence surrounding the fate of Dinah herself, by asking a series of pointed questions that expose some of the exegetical quandaries surrounding this biblical episode, beginning with what actually happened in the story. Interpreters have longed debated over what actually transpired between Dinah and Shechem: Was she raped, or did she enter into a voluntary exogamous relationship with Shechem that her brothers, anxious for their honor, for clan independence and even superiority, could not abide?² Given this interpretive indeterminacy, what was the fate of Dinah, Leah and Jacob’s only daughter, at the end of this story? Was she able to resume her life as before? Did she become pregnant because of her liason with Shechem, and if so, was this a bitter experience? Did she feel herself abandoned and imprisoned in her brothers’ tents, indicative that it was not her choice for Shimon and Levi to have done what they did? The repeated reference to the oracles or mediums of Ein Dor recall the episode in 1 Samuel 28, where King Saul consults a (female) medium or oracle as a means of summoning and consulting the spirit of the deceased prophet Samuel. On the most basic level, Kalugai is reflecting the fact that there is no extant way, other than through re-imagining such as in this poem, to find out what Dinah might have thought, felt and said. More than that: Saul’s consulting the witch of Endor (incidentally, this is the source for the name of Endora, the witch-mother on the beloved TV show Bewitched!) was considered a sin against the Torah laws of necromancy. Kalugai’s invocation of that forbidden and repressed form of female prophecy suggests on the one hand, a secular subversion of biblical law, and on the other hand, a desire to retrieve from the Bible some repressed form of female authority and perspective. This notion is made clear in the use, at the end of the poem of the term “sof onekh,” an expression that brings to mind Rachel’s tragic death in childbirth in this same parashah (Genesis 35:18), and her calling of her son “Ben Oni” just as she expired, a name which is alternatively glossed as “Son of my Strength or Force” and “Son of my Sorrow.”³ What Kalugai accomplishes through this poem and its final words is not just a reclamation of the lost power and the untold sorrows of this particular member of Israel’s founding family, but of the women of Genesis, more broadly speaking—hence the linking of Dinah to Rachel, specifically. As such, it speaks to the expectation of many young female Zionists that their rebirth in the Land of Israel would be a feminist rebirth and form of historical redress, as well. 

1.  See, for example, Genesis Rabbah 45:5, where Dina’s going out is seen as emblematic of the feminine vice of gadabout-ness. See also Rashi on Genesis 34:1, where he links Dinah, identified there as daughter of Leah, to her mother’s going out to greet Jacob (and sleep with) in Genesis 30:16, after selling the mandrakes her son Reuben collected for her to Rachel.  ↩︎
2.  For more on that view see Tikva Frymer Kensky, “The Dinah Affair,” in Reading the Women of  the Bible (Schocken, 2004). ↩︎
3.  For this latter reading, see Rashi on Genesis 35:18, who quotes from Genesis Rabbah 82:9. ↩︎