בבואך אל בית הטבילה תרצי בוודאי להבין מהן הדרישות ההלכתיות המגדירות את המבנה כמקווה כשר. הסבר מפורט על הקריטריונים ההלכתיים ועל מה שקורה מעבר לקירות הנראים לעינייך בביקורך במקום.
המקווה הוא אחד המקומות המשמעותיים בחייה של אישה דתיה הטובלת בו בקביעות עם נישואיה, וכל עוד היא נשואה היא תשוב לטבול בו עד לסוף שנות הפוריות שלה.
אישה המגיעה אל המקווה מבקשת בו את טבילתה על מנת לסיים את תקופת ההרחקה בחיי הזוגיות, במסגרת הלכות נידה. במילה "מקווה" אנחנו נוהגות להתייחס אל המקום בו אנו הולכות לטבול, שכולל את דלפק הקבלה, חדרי ההתארגנות ובור הטבילה – אך המקווה הוא קודם כל בור הטבילה ורק אחר כך זהו כינוי לכל מבנה בית הטבילה.
במילה "טבילה" אנחנו נוהגות להתייחס לכניסת הגוף בבת אחת אל בור הטבילה והחשבת מעשה זה כתקף מבחינה הלכתית. לא זהה השימוש של טבילה סתמית ויומיומית במקווה מים כל שהוא, לשכשוך, רחצה והנאה לבין מה שמוגדר כ"טבילה" וכ"מקווה" בשפה ההלכתית.
בין רחצה לטבילה
מהו הדבר שהופך טבילה לכשרה, להלכה? כולנו מתרחצים דרך קבע, לשם צרכים שונים על הציר שבין רחצה היגיינית לרחצת פנאי: ניקיון, בריאות, שעשוע ועוד. אך הרחצה ההלכתית לצרכי טהרה עומדת בפני עצמה, ומוגדרת הלכתית על פי הכללים שקבעו חכמים והיא מחייבת נשים, בעוד שטבילת גברים הינה מנהג.
כיצד נקבע מהו מקווה? בדיוק כפי שהדברים נקבעים בדרך כלל בהלכה: תשתית מתוך מילים מן התורה, המשך דברי המשנה, דיונים בגמרא ואז שרשרת של מחשבות בנושא לאורך הדורות מתוך המחוייבות לטקסטים הכתובים והדעות השונות ומתוך מה שאפשר ללמוד שהתרחש למעשה בחיי ההלכה.
במציאות שבה הנגישות שלנו לרחצת הגוף גבוהה יותר משהייתה שאי פעם בהיסטוריה – חשוב להבדיל ולהסביר מדוע טבילה להלכה מתרחשת במקווה טהרה שעומד בקריטריונים הלכתיים ורחצה ביתית איננה נחשבת ככזו. כלומר, לא כל רחצה במים נחשבת טבילה, ולא בכל מקור מים ניתן לטבול לטהרה. כיצד רוחצים לשם טהרה?
רחצה לשם טהרה
מקור חובת הטבילה לשם טהרה מופיע בתורה (ויקרא טו, ו: "וְרָחַץ בַּמַּיִם"), ומוסב על כל בעלי הטומאה המתוארים ברצף הפסוקים העוסקים בנושא, ואין הדבר מתייחס לאשה נידה בלבד. חכמים פירשו שהרחיצה המוזכרת בתורה אינה רחיצת גוף 'רגילה'. הם דייקו בלשון הפסוק "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" (ויקרא יא, לו), ומכאן הבחינו בין שני סוגים של מקורות מים כשרים לטבילה המזוהים כ"מים חיים": מעיין (נביעת מים) ובור (אגן שמצטברים בו מי גשמים). חכמים הגדירו כי מעיין מטהר כשהוא זורם ("מים זוחלין") ובכל כמות מים, ואילו מקווה מים שאינם נובעים (בור) מטהר רק אם המים עומדים, ורק כשכמות המים בו מספיקה לטבילת כל הגוף בבת אחת, ברגע אחד (ובמידות נפח: ארבעים סאה) כמימוש של המילים בפסוק "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ" (ויקרא טו, טז):
"דתניא [ששנינו בברייתא]: […] "את כל בשרו" – מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן – אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים: מי מקוה ארבעים סאה" (חגיגה יא ע"א).
להלכה, גם במעיין יש צורך בכמות מים של ארבעים סאה. הפוסקים המודרניים נחלקו בשאלת 'תרגום' המידות והמשקלות של חכמים למושגי המדידה של ימינו. ומקובל לזהות את הכמות של ארבעים סאה בתור מקבליה לבערך 332 ליטר (ולדעת החזון אי"ש כ-573 ליטר). המטרה היא שכמות המים תספיק לקיום טבילה נינוחה של כל הגוף ובמקביל לא תאיים מצד עומקם, כתיאור מן הגמרא: "אמר ריש לקיש האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן האיש נראה כעודר ומוסק זיתים אשה נראת כאורגת וכמניקה את בנה." (נידה, סז ע"א)
לאור הבחנה זו בין מקור מים טבעי ("מעין") למקור מים מלאכותי שנבנה בידי בני אנוש ("בור"), נתאר הלכה-למעשה כיצד בימינו מוגדרים אגני הטבילה השונים. מה הופך מקווה בנוי לכשר לטבילה, וכן מה הופך מקור מים טבעי לכשר לטבילה.
גשם גשם משמים
מקווה כשר הוא מקום שבו נמצא אוֹצָר (מלשון אצירה, אגירה) מי גשמים או מי תהום שלא נאספו לתוכו בידי אדם. מים שנשאבו והובאו למקווה בכלים פוסלים אותו: "אילו אמר מקווה מים יהיה טהור, יכול אפילו מילא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחילה יהיה טהור? תלמוד לומר מעיין. מה מעיין בידי שמים אף מקווה בידי שמים" (ספרא, שמיני, פרשה ט'). פסול מים שאובים תקף גם בכלים שהונחו תחת השמיים בידי אדם, במטרה שיתמלאו במי גשמים, שכן גם באלו ישנה "תפיסת ידי אדם". הפוסקים נחלקו אם פסול מים שאובים הוא מן התורה, ולרוב השיטות (רמב"ם, רשב"א ועוד) הוא מדרבנן בלבד.
כיצד מתמודדים עם איסור מים שאובים?
פסילת מים שאובים אינה נובעת מפסילה טוטאלית של אותם מים שאולי עברו מתישהו שאיבה – אלא לדרך הזרמתם. כלומר, מים שנשאבו אך נשפכו למקווה באופן עקיף ולא מתוך כלים – כשרים. לכן אם האדם אינו שופך את מי הגשמים שנאספו כאילו מאליהם אל הכלי אלא 'שובר את הכלים' והמים זולגים לתוך המקווה, המים יהיו כשרים.
מים שאובים אינם פוסלים מקווה שיש בו כבר ארבעים סאה כשרים. כלומר, אפשר להוסיף למקווה כשר מים שאובים רבים, אבל לא להתחיל את התהליך במילוי המקווה במים שאובים ואז להוסיף מי גשמים. חכמים תיקנו שניתן להכניס מים שאובים למקווה באופן כשר על ידי 'המשכה'. זוהי בעצם פעולה שהיא למעשה הזרמה של מים למקווה באופן לא ישיר, למשל על ידי שפיכתם על הקרקע בסמוך למקווה, משם הם נשפכים לתוך בור הטבילה.
במקוואות של ימינו, נעשה שימוש בהמשכה בכדי להכניס את מי הגשמים שנקווים אל תוך אוֹצָר מי הגשמים (שנמצא בתוך המבנה הסגור של המקווה). אך אוצר מי הגשמים לא משמש כבור הטבילה. בשל חשיבות התברואה יש צורך להחליף בתדירות גבוהה את המים שבהם נשים טובלות. כלומר, אם המקווה יעמוד בדרישות ההלכתיות הוא לא בהכרח יעמוד בדרישות התברואה. המים שלו יהוו 'מים עומדים' ובכך עשויים לסכן את הטובלות, גם אם יש הכנסת כלור. כלומר, צלילות המים ומצב החיידקים בהם אינם משליכים על מעמד ההלכתי של בור הטבילה ולכן, ככל שהתברואה מתעדכנת כך יחס האחזקה של המקוואות צריך להתעדכן ואם פגשת במקווה באתר ארכיאולוגי, הרי ברור שהיום תנאי הסניטריה הנדרשים בבית הטבילה שונים לגמרי מן העבר.
על מנת לדאוג לכמות מים נאותה, להלכה, בבור הטבילה יש להתמודד עם העובדה שהאוצר לא יכול להכיל את כל כמות המים הנדרשת למשך חודשי השנה כולה. כלומר, הגשמים שיורדים לאורך השנה אינם מספקים כמות שמאפשרת לשמור על סטנדרט החלפת המים הרצוי, ולמלא בכל פעם מקווה שלם במי גשמים בלבד. כאמור, חכמים פסקו כי כאשר יש ארבעים סאה כשרים במקווה, כל תוספת של מים שאובים אינה פוסלת אותו. אי לכך, במבני המקוואות מצויים שני בורות: אוצר מי הגשמים (ובו מים כשרים) ובור הטבילה (אותו ממלאים באמצעות ברז מים רגיל, המזרים "מים שאובים"). המים שבשני הבורות מתערבים זה בזה וכך עומד לרשות הטובלות בור טבילה כשר מחד, ומאידך עומד בסטנדרטים התברואתיים הנדרשים. בהלכות מקוואות מספר שיטות לעירוב המים השאובים עם המים הכשרים, באופן שמכשיר אותם לטבילה.
שני הבורות – האוצר ובור הטבילה – נבנים זה בסמוך לזה, כאשר אוצר מי הגשמים מוסתר מאחורי קיר ולא ניתן לראות אותו כאשר מגיעות לטבול בבור הטבילה. אולי הבחנת בטבילתך פתחים שיש באחד מקירות בור הטבילה – אחד בגובה מעל פני המים ושני, בתוך המים. אלו פתחי צינור שמסייעים להלכה לשמור על הגדרת בור הטבילה ככשר. כלומר, החיבור בין האוצר לבור הטבילה נעשה באמצעות מה שנראה כצינור בקיר המפריד ביניהם ונכון לזהותו כתעלה, בין אם הוא ממוקם 'בתוך המים' ובין אם מעליהם. ישנן שתי שיטות להלכה – השקה וזריעה – ולמעשה נהוג כיום במקוואות להשתמש בשתי הצורות.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
שיטה ראשונה: השקה
השיטה המכונה "השקה" יוצרת חיבור, קישור בין שני בורות טבילה כשרק אחד מהם נראה לעיני הטובלת והשני (האוצר) נמצא מעבר לקיר. החיבור, נעשה כאמור עם צינור שמונח בתוך הקיר המחבר בין שני מאגרי המים. קוטר הצינור הנדרש הוא כשפופרת הנוד (כ-6 ס"מ), ועליו להיות ממוקם גבוה מארבעים הסאה באוצר הטבילה ומתחת לגובה המים בבור הטבילה, כך שכל חלל הצינור יהיה מלא במים.
את אוצר מי הגשמים ממלאים בארבעים סאה של מי גשמים. את בור הטבילה ממלאים באותה כמות, על-ידי ברז מים רגיל כאמור. בשעת מילוי בור הטבילה סותמים את החור על ידי פקק. כאשר מילוי הבור מסתיים, פותחים את החור המחבר בין הבורות ואז נוצרת דיפוזיה, שהיא-היא ההשקה: המים בשני המאגרים 'מתחברים' אלה לאלה, ונחשבים לכלי אחד כך שההשקה מכשירה להלכה את המים שהוזרמו לבור הטבילה כמי-מקווה שניתן לטבול בהם.
שיטה שנייה: זריעה
השיטה המכונה "זריעה" יוצרת מצב שבו המים בבור הטבילה מקבלים מים מאוצר מי הגשמים המעורבבים עם מי ברז שנמשכו על גבי מצע המזוהה להלכה כ'קרקע' (לדוגמא: בטון קל) וביחד קיבלו דין שהם חלק מן האוצר. לאחר ש'נזרעו' מי הברז במי האומר, הם נוצקים אל תוך הבור על גבי תעלה המחברת בין האוצר לבין בור הטבילה (ראו איור להלן). כלומר, כשמקיימים זריעה בעצם פותחים ברז מים לתוך אוצר מי גשמים שבו ארבעים סאה. זה מתרחש כאמור, מעבר לקיר של בור הטבילה. בבור הטבילה אפשר לראות שיש מים שנשפכים לתוכו. כיצד? המים באוצר מתגדשים ונשפכים אל בור הטבילה שכך מתמלא לא ישירות מן הברז, אלא ממי האוצר המעורבבים עם מי הברז. להלכה, כל מה שנוזל מן האוצר מזוהה כמי גשמים ובכך גם מי הברז שנזרעו – כשרים לטבילה.
בקצרה: זהו לא מילוי מברז באופן ישיר לבור הטבילה אלא שהמים מוזרמים באופן שמזהה אותם להלכה, כחלק מן האוצר.
כדי לקיים זריעה, יש לוודא לפני מילוי בור הטבילה שהוא יבש לגמרי ורק לאחר מכן יש למלאו. הצורך בייבוש בור הטבילה הינו בשל חשש שנותרו בו כשלושה לוגין מים שאינם בגדר 'מים חיים' ובאם יוותרו בבור הטבילה שאינו ריק לגמרי, הרי שמילויו לא יביא להגדרה הלכתית כמקווה כשר.
כאמור, כיום נהוג להשתמש בשתי הצורות למילוי בור הטבילה ובמקוואות המוסדרים ניתן לראות שני צינורות בגבהים שונים המעידים גם על השקה וגם על זריעה. הדבר נובע מחשש שמא השקה לבדה לא מועילה ולכן בשילוב זריעה – סומכים על המים הנמצאים בבור הטבילה, ככשרים.
על 'זחילת מים', כלור ותברואה
על מי המקווה להיות למעשה בגדר מים עומדים באופן תמידי. כל זרימה או סירקולציה מכניסה אותם לגדר הפסול של 'מים זוחלין'. לכן, למשל, יש בעיה להכשיר בריכת שחייה למקווה: המערכות החשמליות לסינון וניקוי המים יוצרות תחלופה מתמדת, שמביאה לידי פְּסוּל זוֹחֲלִין במים. מלבד הפתח לאוצר ההשקה או הזריעה בור הטבילה אטום באופן מוחלט, כך שלא נכנסים או יוצאים ממנו מים כלל ואסור שיהיה חלחול אגבי ממנו. המים שישנם בבור הטבילה צריכים להיוותר שם רק באופן של השקה וזריעה ומלבד זה אין מים שיכולים להיכנס או לצאת.
כדי לנקות את מי הטבילה בצורה שתשמור על תברואה מחד, ולא תגרום לפסילתו בשל 'זחילת' המים החוצה מאידך, שמים במים ריכוז גבוה של כלור. הדבר מייצר אצל חלק מהנשים רגישות ותגובות שונות כגון שיעול, צריבה בעיניים וצורך להתקלח מיד אחרי הטבילה (במיוחד בקרב בעלות עור יבש). יש נשים שיחושו שמי המקווה מלאים בכלור ברמה גבוהה יותר מאשר בבריכות השחיה. זאת בשל רמת כלור גבוהה יותר במקוואות שנועדה לפצות על היעדר מערכת סינון ותחלופה זהה בריכות השחיה, נוכח ההגדרות ההלכתיות.
ישנם מקוואות עם מסננים והם אינם מהווים רוב מספרי של המקוואות הקיימים, אך אמורים לסייע בשמירה על התברואה כיאות במימי המקווה ומאפשרים החלפת מים באופן תכוף פחות.
מקווה חב"ד
בחב"ד נהוגה שיטת טבילה שונה במעט, של כלי נקוב. בונים מקווה שמתמלא במי גשמים ובתוכו עוד מקווה שבתוכו אנחנו טובלות. מה שמכשיר את הבור לטבילה, זה שהוא נמצא בתוך בור של מי גשמים ויש פח שדרכו המים עוברים מהבור החיצוני לפנימי. בעת שהיה בחדר הטבילה לא ניתן להבחין בהבדל בין מקווה רגיל למקווה חב"ד בעין חיצונית ואת המעמד הייחודי הזה יש לברר מראש. נשים המשויכות לחב"ד יודעות שהגדרות המקווה לדידה של החסידות הן בגדר 'הידור מצוה' ולכן בשבת אם אין להן אפשרות לטבול במקווה חב"ד הן תטבולנה במקווה רגיל ואין שאלה בדבר כשרות טבילתן.
* מאמר זה מבוסס על המאמר "'מים חיים': לשאלת טבילת נשים עם מוגבלות" כפי שפורסם בשו"ת 4 (אב תשע"ד) בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. המאמר עבר התאמה על-ידי צוות מגזין גלויה.
המדריכה לטובלת היא סדרת מאמרים מתעדכנת בנושאי שאלות נפוצות על טבילה, כולל הנחיות מעשיות. לחצי לקריאת כל הפוסטים בסדרת המדריכה לטובלת >>
לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
- האם טבילה באמבטיה ביתית כשרה להלכה? – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- טבילת נשים עם מוגבלות (דיון מקוצר) – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
- על חוויית הטבילה – מונולוגים מתוך הספר "כל אחת לגופה" בעריכת אלה קנר
- מונולוגים מהמקווה, על בתים של טהרה – אלה קנר
- כל כך מתחשק לטבול בכנרת: טבילה בטבע – הרבנית שרה סגל-כץ
- לצאת חוצץ כנגד החמרות בדיני חציצה בעת הטבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
- מקווה בימי קורונה – מעשיות ואחריות – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- לא תבואי שישי שבת? טבילה ביום שישי כשאין מקווה קרוב – הרבנית שרה סגל-כץ
