המשוררת חגית זוהרה מנדרובסקי הוציאה בשנה האחרונה לאור אנתולוגיה שערכה העוסקת בזקנה. בראיון היא משתפת על היצירה בכלל, על השירה שלה שיצאה בספר ב-2020 ועל ההירתמות למלאכת עריכת ספר הכולל את קולותיהם של משוררות ומשוררים שונים, דווקא על נושא הזקנה שלעתים מודחק מן השיח.

---

ספרי לנו עלייך.

שמי המלא הוא חגית זוהרה מנדרובסקי. נולדתי וגדלתי בעיר קריית-ים להורים ניצולי שואה שגדלו בפולין במשפחות חרדיות. לאחר ששרדו את המלחמה, הם עלו ארצה. הם תמיד נותרו עם זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת, אך בחרו באורח חיים חילוני משום שהרגישו, לאחר מה שהם עברו בזמן השואה, פחות מחוברים להלכה ולקיום המצוות.

אך למרות שהתחנכתי בחינוך החילוני, תמיד חשתי מחוברת מאוד לאמונה באלוהים ולתפילות. עם תום שירותי הצבאי כחובשת, בחרתי להצטרף לקהילה הרפורמית הצעירה בחיפה, ולימים הפכתי להיות חברה פעילה בקהילה הקונסרבטיבית ליד ביתי כיום בקרית ביאליק 'חמדת ימים'.

מילדות אהבתי לכתוב שירים וסיפורים אך תקופה ארוכה בבגרותי, נמנעתי מן הכתיבה. כיום אני עוסקת בכתיבה ועריכה של סיפורי חיים לכדי ספרים, ואני מנחה שתי סדנאות כתיבה יוצרת למבוגרים ולבני הגיל השלישי.

מתי התחלת לעסוק בכתיבה בצורה מקצועית?

במשך שנים עסקתי בטיפול ברפואת גופנפש (עיסוי רפואי, רפלקסולוגיה ושיטת אלבאום) בתקופה זו חזר אלי יצר הכתיבה והתקבלתי למגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה. במשך מספר שנים כתבתי תסריטים עלילתיים וסדרות אך היה לי קשה מאוד להתקדם איתם לשלב ההפקה. כשילדיי היו קטנים עשיתי הסבה מקצועית להדרכה במחלקות סיעודיות בבתי אבות ובדיור מוגן. ריכזתי את התרבות והפנאי ונהניתי מאוד מעבודה זו שהעניקה לי סיפוק רב.

למה החלטת לעסוק דווקא בנושא הזיקנה?

היה לי חשוב להביא את עולם הזיקנה לקדמת הבמה ולהראות שתקופת החיים הזו היא חשובה ביותר, הן לאדם המבוגר והן לצעירים הכותבים על הסבים והסבתות שלהם. סבי וסבתי מצד אבי נספו בשואה וסבי מצד אמי נשלח לחזית הרוסית להילחם בגרמנים והוכרז כנעדר. נולדתי בת זקונים חמישית לבית בו סבתי חיה עמנו אך כבר הייתה דמנטית, ולמרות זאת הקשר שלי איתה היה חזק ועמוק ביותר. לדעתי החיבור הבין דורי הזה מאוד משמעותי וחיוני להבנת השורשים שלנו ולגישור בין הדורות. לצערי, גם הוריי נפטרו יחסית צעירים. לכן, בתחושה שלי, להזדקן זו זכות.

בתקופת הקורונה והסגרים הבנתי שזקנים רבים נותרו בודדים ומנותקים ממשפחותיהם ומקשר אנושי. לכן, למרות שנתקלתי בהתנגדויות וקשיים רבים להוציא את הספר לאור, הייתי נחושה לעשות זאת, ולמזלי מצאתי את הוצאת 'דרור לנפש' הפועלת תחת עמותת 'דרור ישראל', שמפעילה מעגלי זיקנה – תכנית חברתית שמיועדת לבני הגHל השלישי. שיתוף הפעולה איתם היה מבורך ומוצלח. היה לנו חשוב מאוד להביא מגוון של שירים המתארים את הזיקנה מזוויות התבוננות שונות וגם מרקעים ותרבויות שונות. אחרי הכל, אנחנו חיים בארץ שיש בה הכל מהכל.

מה למדת מעריכת האנתולוגיה?

דברים רבים. הדבר הראשון שלמדתי הוא לחלץ מתוכי עוד ועוד מנות של סבלנות ואורך רוח. זה היה תהליך ארוך ודרש הרבה אמונה, התמדה ונחישות. למדתי לא לוותר. היה קל מאוד להרים ידיים כשעוד ועוד הוצאות סברו שאין מקום לספר כזה. נתקלתי גם ב'גילנות'. כלומר, פוביה מהזיקנה.

דבר נוסף שפיתחתי היה לסגל לעצמי פן מקצועי יותר. למדתי לשים גבולות יותר ויותר ברורים, עוד ועוד לדייק את עצמי מול המשוררים.ות ולהתעלות מעל הקושי האישי שלי מול האנשים, למשל כשאני צריכה לדחות שירים מסוימים שפחות התאימו לתמהיל השירים הכולל. היה לי ממש קשה עם זה, וכעורכת הבנתי שעלי להיות יותר ברורה ומובהקת בבחירות שלי ממקום 'קר' ומחושב. הבנתי שהאנתולוגיה חשובה לי, ושאין לי שליטה על האופן בו משוררים.ות יחוו את דחיית שיריהם.

ועוד דבר שלמדתי היה ענווה. עשיתי לא מעט טעויות ולמדתי לסלוח לעצמי. מעבר לכך, גם בחרתי כעורכת לא לשלב את השירים שלי על הזיקנה. שירים שכתבתי כמשוררת. היה לי חשוב מאוד לעשות הפרדה בין חגית המשוררת לחגית העורכת. 

תובנה מקצועית יותר הגיעה אחרי כשלוש שנים שעבדתי לחלוטין לבד על העריכה. החלטתי לשחרר ולעבוד בתוך צוות עם נשות מקצוע מהוצאת דרור לנפש ומעמותת דרור ישראל. בדיעבד, אני סבורה כי בלעדיהן לא הייתי מצליחה. כולי הודיה למפגש הגורלי הזה איתן ולשיתוף הפעולה הכל-כך משמעותי ויצירתי שהוליד ספר מרגש.

והיו גם מסקנות מדברים שצריך להימנע מהם בפעם הבאה – דבר שלא אחזור עליו הוא שילוב שירים כה רבים בספר. לדעתי מספיק כחמישים שירים ועדיף שלא יהיו מתוך ספר שכבר יצא אלא שירים שטרם פורסמו לפני כן. מאחר ולקח הרבה זמן לאסופה לצאת לאור, היו שירים שנשלחו לי לפני שיצאו בספר ואז אחרי שכבר יצאו לאור, הייתי חייבת להסתנכרן עם גרסת העריכה החדשה ולקבל אישור זכויות מההוצאה. זה מאוד סירבל את התהליך. 

תוכלי אולי לספר לנו על שני שירים שנגעו בך במיוחד?

יש שירים רבים שנחקקו בי, השיר שהכי דיבר אלי מבחינת השלב הגופני בו אני נמצאת בחיי הוא שירה של דפנה פלדמן, 'היום שאחרי'. זה שיר נפלא שיש בו מידה של קלילות לצד הקושי עליו הוא מדבר:

היום שאחרי / דפנה פלדמן 

יֵשׁ דְּאָגָה שֶׁאוֹתִי מַטְרִידָה
כְּכָל שֶׁאֲנִי מִזְדַּקֶּנֶת,
מָה אֶעֱשֶׂה בַּיּוֹם בּוֹ אֲגַלֶּה
שֶׁאֵינֶנִּי יוֹתֵר מְדַמֶּמֶת.

זֶה לֹא הַקֶּמֶט, שְׂעָרָהּ לְבָנָה
מִגַּלֵּי חֹם אֵינֶנִּי חוֹשֶׁשֶׁת.
אַךְ בְּאֵיזֶה תֶּרוּץ אֲנִי אֶשְׁתַּמֵּשׁ
לְהַמְשִׁיךְ וְלִהְיוֹת הַמִּפְלֶצֶת.

בְּקָרוֹב לֹא אֶהְיֶה לִפְנֵי אוֹ בִּזְמַן
אוֹ לִקְרַאת אוֹ בַּזְּמַן הַקָּרוֹב,
וְאוֹתָהּ הַלִּילִית שֶׁהָיְתָה שֻׁתַּפְתִּי
תֵּאָלֵץ באחת לַעֲזֹב.

אֶקְבַּע לִי זְמַנִּים עַל פִּי כּוֹכָבִים
בְּתֵאוּם עִם זָנִית הַחַמָּה
בָּהֶם אוּכַל לִהְיוֹת מְכַשֵּׁפָה
אֲפִלּוּ שֶׁאֵין לִי סִבָּה.

מתוך 'שבשבתא', 'כתב' 2022

שיר נוסף שנחקק בי, יותר במובן הנפשי, הוא שירה מכמיר הלב של סיגל זהבי:

ביקור בבית הסיעודי / סיגל זהבי

"מָה אִבַּדְתְּ?", שָׁאֲלָה כְּמוֹ תָּמִיד.
עֵינֶיהָ, שֶׁכְּבָר לֹא שְׁמוּרוֹת לָהּ,
הִתְפַּזְּרוּ בַּחֲלַל הַחֶדֶר. קוֹלָהּ מָעַד.

הָאֲדָמָה, אֵיךְ יָכֹלְתִּי לָדַעַת
אִם תִּשָּׂא אוֹתִי, כְּשֶׁהֵשַׁבְתִּי:
"אֶת אִמָּא שֶׁלִּי".

מתוך 'אפור ואבוד ומופלא', פרדס 2020

איך עריכת האנתולוגיה השפיעה עלייך?

מבחינה מקצועית אני חשה שהשתפרתי והחכמתי מאוד. מבחינה רגשית בהחלט הבשלתי והתבגרתי תוך כדי התהליך. מעבר לכך, גיליתי שעל אף אהבתי הגדולה של שירה אני נמשכת יותר ויותר לכתיבת פרוזה וממואר, יש לי צורך ביריעה רחבה יותר לבטא את עצמי ויותר אומץ והעזה לגעת במקומות כואבים איתם אני מתהלכת מגיל צעיר בשל התמודדויות מורכבות וקשות שעברתי. בימים אלה אני עובדת על כמה פרויקטים של כתיבה בסגנונות שונים ופחות חשוב לי הפרסום וההוצאה לאור אלא יותר יצירת קול ייחודי ומשמעותי משלי. התמדה בכתיבה והסכמה להשתהות בתוך ההנאה והעונג שמעניקה הכתיבה וגם הכאב שלפעמים עולה מתוכה.

אילו תגובות את מקבלת מאז צאת האנתולוגיה הזו?

מאז שהספר יצא לאור אני מקבלת תגובות חמות ומרגשות ביותר מאנשי ונשות מקצוע מהתחום הטיפולי וגם מתחום הספרות. רואיינתי לערוץ החברתי 98 בטלוויזיה וגם לתכנית 60+ ברדיו כאן 11. פנו אלי מספר כתבים מהעיתונות ובינתיים נכתבה עלי כתבה מאוד מפרגנת באתר 'דבר'. הספר כבר נמכר בחנויות ברחבי הארץ כמו 'אדרבא' בירושלים, 'רידינג ספרים' בתל אביב 'ויודן ספרים' בחיפה. ניתן גם לרכוש אותו דרך אתר הוצאת 'דרור לנפש' וחנות הספרים המקוונת 'רובינזון ספרים'.

איזה ספרים את אוהבת לקרוא?

אני אוהבת ונהנית מאוד מספרי שירה. לאחרונה קראתי את 'שירים על סף' מאת עמיחי חסון שממש אהבתי. גם 'בזווית האין' של חירות לוביץ', 'שם ושם' מאת יוני יחיאלי הם ספרים חשובים עבורי. לאחרונה אני מתעמקת מאוד בספריו של המשורר ארז ביטון. הוא, למעשה, הראשון שהכיר בי כמשוררת כשפרסם שיר שלי בצעירותי בכתב העת דאז 'אפיריון' . ספרו 'תפרים' הוא אחד החזקים והמשובחים ביותר שקראתי והוא נוגע מאוד ללבי.

מה מעסיק אותך בכתיבה שלך?

בספריי שלי עסקתי הרבה בהתבוננות בוגרת ומפוכחת בעברי מתוך רצון כן וכמיהה לרפא את הפצעים שמלווים אותי מילדותי ונעוריי. אני חשה כי אם לא הייתי כותבת על הבית בו גדלתי ועל הדברים שעברתי מתוך חווייתי האישית, לא הייתי מצליחה לסגור מעגל ולהניח למה שהיה ולשהות באמת בהווה. היום, ברוך השם, חיי טובים ומלאים. אני בזוגיות נפלאה ויציבה כבר יותר מעשרים שנה ואמא גאה לשני בנים נפלאים בני 14 ו-10.

אני עוסקת היום בכתיבת סיפורי חיים של אנשים מבוגרים ומנחה סדנאות כתיבה. חוץ מזה אני גם כותבת סיפורים קצרים שלפעמים אני מקריאה בערבי סדנאות הבית בישוב יודפת בהנחיית אילנה זידמן. סיפורים קצרים שלי התפרסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות. יש תסריט וספר שאני עובדת עליהם, אבל הכתיבה למרחקים ארוכים מאוד קשה לי. לפעמים אני נכנסת לקטעים שכבר כתבתי ומאוד מתרגשת כי שוכחת מפעם לפעם מה כתבתי שם. כשאני מנחה סדנאות כתיבה לאנשים מבוגרים זה עוזר לי לשחרר גם את מחסומי הכתיבה שלי. אני אוהבת מאוד לכתוב סיפורי חיים של אנשים מבוגרים ולהנחות כתיבה יוצרת. הרגעים האלה שבהם אנשים מגיעים למפגש הכתיבה ואומרים שהיה להם יום או שבוע קשה ואז לאחר תרגילי הכתיבה נובעים מהם זיכרונות או סיפורים ושירים, הם רגעים מפתיעים ומרגשים ביותר. העבודה הזו מעניקה לי שמחה וסיפוק רב.

מה מרתק אותך בעיסוק היומיומי שלך בכתיבה?

אני לומדת בכל פעם מחדש את התחומים השונים בהם אני מתמקצעת ומביאה את כלי הכתיבה שלי אליהם. לדוגמה, יש הבדל גדול בין לכתוב סיפורים קצרים ושירים לבין לכתוב ספר ותסריט לאורך זמן. בכלל, כתיבת פרוזה וכתיבת תסריט שונה מאוד. בתסריט צריך לבנות את הדמויות, צריך ליצור סינופסיס וטריטמנט לפני שנכנסים ממש פנימה לפירוט של העלילה עצמה, הלוקיישנים והדיאלוגים בין הדמויות. יש הרבה תכנון והתזמון מאוד חשוב. גם בניית ספר הוא אתגר גדול אבל יש אפשרות כל פעם לכתוב עוד קטעים ואז לראות איך הם משתלבים ואיפה למקם אותם. בשני המקרים זה כמו בניית בית או פאזל. עבורי, זה אתגר מרתק. אני חשה מחוייבות לאתגר ואני משקיעה מאמצים עם כוחות שונים שיש בי, כדי להגיע אל התוצאה. במהלך התהליך לפעמים אני רואה את התמונה הגדולה מראש ולפעמים אני מתמודדת כל פעם עם חלק אחר ואז מנסה להבין איך לשלב בין החלקים כדי ליצור סיפור שלם. ההתמודדות הזו היא בראש ובראשונה עם עצמי. זה מעלה לא מעט קונפליקטים ביני לביני ואני גדלה עם התהליך של הכתיבה ובזכותו.

האם יש לך המלצות לכותבות.ים צעירים?

ההמלצה שלי לכותבים וכותבות צעירים.ות היא תמיד להיות כנים עם עצמכם. למצוא את הקול הכי אמיתי בתוככם ולכתוב באמת על הדברים שבנפשכם. פחות להתעסק עם מה 'מודרני' ועם 'מה הולך היום'. אופנה היא דבר חולף. האמת הפנימית עמוקה ונחרטת לעד.

שירים של חגית זוהרה מנדרובסקי במגזין גלויה:

• צום אהבתנו
• עפיפוני רמזים
• עוברת אורח
• נעטפת
• להיות לך
• בכפיפה אחת
• מצור
• נקעה נפשי
• ויהי בוקר, סגר שני
• יהא הגוף
• תפילה

שירים מתוך האנתולוגיה על הזקנה:

• נטישה מאת שלומי חתוכה
• איש חורפי מאת גילי חיימוביץ׳
• כי זה כל האדם מאת אלי אליהו
• בַּבּוֹנָג מאת רוני כרם פז
• השלמה מאת מנחם מ׳ פאלק
• שלכת מאת חוה ניסימוב
• משורר זקן מאת גיורא פישר
• כשעצוב לי והריבה של סבא מאת שלומית כהן אסיף
• חמדת הזמן מאת תומר קליין
• הלכה לחפש מאת אילנה צמחוני