ראיון במדור גלוית עיניים עם המשורר ומיזם המיזם ״יוצרים זיכרון״ – מרטין הרשקוביץ. בראיון, משתף הרשקוביץ על התפתחות היצירה שלו כדור שני לשואה, על העיסוק בזיכרון ובעבר, ועל התובנות והחוויות שהעניקה לו הכתיבה.

מרטין הרשקוביץ נולד בארה"ב בשנת 1955 להורים ילידי סלובקיה, אמו שורדת שואה. בשנת 1986 עלה מרטין, אשתו פרל ושני בניו הקטנים לארץ. נולדה להם בת ב-1997. מרטין החל פעילות בתחום דור שני בשנת 2000 במסגרת קבוצה מקוונת של דור שני, במסגרתו הוא החל לפרסם שירה בתחום החוויה של להיות דור שני. בהמשך הקים מיזם שנקרא ״יוצרים זיכרון״. ״יוצרים זיכרון״ הוא מיזם המבקש לגעת בחומרי השואה באמצעות יצירה אישית. סדנאות המיזם מאפשרות מפגש עם תימות השואה ויצירה על פיהן. רשימת פרסומים קודמת: ספר שיריו, ״שנות דור״, יצא ביולי 2023 בספרי ניב. ספר של שיריו באנגלית Son of the Shoah פורסם בהוצאת מקפרלנד ב-2025.

האם היה רגע מכונן שבו השירה הפכה מאפשרות לצורך קיומי?

בתחילת שנות התשעים הייתי במקום לא טוב בחיים וחיפשתי שינוי. התחלתי לקרוא על בני הדור השני. הזדהיתי עם הבעיות הנפשיות שהיו אצלם. אז התחלתי להשתתף בקבוצות של דור שני. כשהייתי בקבוצה אינטרנטית לדור שני, נהגתי להביע את הרגשות שלי באמצעות שירה. השירה נראתה לי כאמצעי הכי נכון  להביע את הרגשות והפכה להיות הדרך שלי לעיבוד הטראומה שירשתי מההורים. לפני זה, ההבעה הספרותית לא הייתה חלק אינטגרלי מהחיים שלי.

אילו רגעים, מפגשים או חוויות עיצבו את דרכך הספרותית?

אחרי שנתיים של כתיבת שירה בקבוצה של דור שני, ראיתי שיש כנס בשיקגו שאחד מהמושבים היה בנושא שירה. אז הכנתי מצגת עם מבחר השירים שלי והרקע מאחוריהם ושלחתי הצעה להרצאה. ההרצאה שלי התקבלה, ואז התחלתי להבין שאולי יש תועלת לשירים שלי בעולם הרחב. אני עדיין מתקשה להתייחס לעצמי כמי שיש לו דרך ספרותית. בסה"כ כתבתי מספר שירים.  

איזה טקסט (שירי או אחר) שינה את אופן הבנתך את מעשה הכתיבה?

הטקסט שהוציא אותי למסע הספרותי שלי ליצירת זיכרון הוא הספר "נושא החותם" מאת דינה ורדי. ההורים שלי בחרו לא לדבר בכלל על השואה.

מי הן הדמויות (ספרותיות או אחרות) שליוו את התפתחותך כיוצר.ת (עם קשר ישיר או על ידי הישענות רעיונית)?

אני לא מרבה לקרוא שירה. תהליך כתיבת שירה עבורי הוא תהליך רגשי לגמרי – לא שכלתני ואפילו לא אומנותי. יש לי רגש שאני רוצה לבטא ואני מוצא שאני מסוגל לבטא אותו דרך השירה. ההשפעות שלי הן רוברט פרוסט ומרי אוליבר באנגלית, ובעברית, יהודה עמיחי. הושפעתי מהישירות שלהם והשפה הפשוטה שלהם. מהם למדתי שאני לא צריך להתנצל על שפה שהיא לא ציורית או לירית.

מה מייחד את שפתך השירית?

מה שמייחד את השירה שלי הוא שילוב של שפת היום יום עם רעיונות עמוקים ושפה גבוהה. אם אין לי משהו עמוק או חשוב להגיד, אז אני לא כותב שיר. אין לי  שירי אהבה (אם כי יש לי המון שירים של אי-אהבה) או שירי טבע. 

מה מזין את הכתיבה שלך?

יש לי בעצם שתי מטרות בכתיבה שלי – מטרה אישית ומטרה ציבורית. במישור האישי, הכתיבה שלי הוא המסע שלי לריפוי. ההורים שלי החליטו להרוג את העבר, כפי שמופיע בשיר שלי "תמונות". הבנתי מהספר של ורדי שאני צריך למצוא דרך אל העבר, אל הזיכרון. השירה היא הדרך שלי להתחבר לעבר, לבטא את הטראומה ולעבד אותה. אני אוהב לצטט את רחל נעמי רמן: "כל אובדן גדול מחייב אותנו לבחור בחיים מחדש. ואנו חייבים להתאבל כדי להמשיך הלאה. הטראומה שלא התאבלנו עליה – תפריד בינינו לבין החיים. כשלא מתאבלים, חלק מאיתנו נשאר תקוע בעבר כמו אשת לוט שבגלל שהיא הסתכלה אחורה, הפכה לנציב מלח." אז ברמה האישית, השירה היא הדרך שלי לעיבוד הטראומה. אם כי זהו מסע שהתחלתי ולא סיימתי, כפי שאפשר להתרשם מהשיר "בלי געגוע".

מהן דרכי ההתמודדות שלך עם תקופות של שתיקה יצירתית?

אין לי דחף להיות משורר. יש לי דחף ברמה האישית לבטא רגשות ובכך, לעבד את הטראומה. ברמה הציבורית, אני פועל כדי לחולל שינוי באיך אנחנו מתייחסים לטראומה ובשפה שאנחנו משתמשים בה. כך, שאני פחות רגיש לתקופות שאני כן כותב או לא כותב, כי עבורי היצירה איננה מטרה אלא אמצעי. בדרך כלל, אני כותב כשמשהו מעלה בי רגשות עזות או כשאני נמצא בסדנא ומבקשים ממני לכתוב. חבל שאני לא מסוגל לכתוב בשוטף, כי היצירה היא חוויה מעצימה עבורי. לכן אני מכריח את עצמי להשתתף בסדנאות. בין השנים 2006, בה הפסקתי לכתוב באנגלית לקבוצה ובין שנת 2021, שבה החלטתי שאני אלך לסדנת כתיבת כדרך להמשיך את מסע הריפוי שלי, לא כתבתי שירה. במשך חמש-עשרה שנה לא כתבתי כמעט כלום עד שהתחלתי להשתתף בסדנאות כתיבה ועשיתי את המעבר לכתיבה בעברית.

אילו נושאים, שאלות או מתחים מניעים את השירה שלך?

מה שמניע את שיריי יותר מהכל הוא היחס לזיכרון הטראומטי ובאיזו שפה אנחנו משתמשים כדי לזכור את הטראומות שלנו. כאב, אפילו כאב גדול, יכול לחלוף אם מחליטים להתאבל ולעבד אותו במקום להתחפר בתוכו. אפילו טראומה גדולה כמו השואה לא חייבת לעצור את החיים. מוסדות לזכר השואה פועלים כדי להנציח את הטראומה, כאילו רק באמצעות הדגשת הטראומה והכאב אפשר להנחיל את המשמעות הנוראה של אירוע בסדר גודל כמו השואה. אבל גם זיכרון תוך כדי עיבוד הטראומה הוא גם זיכרון ראוי. ואפשר לומר ראוי יותר כי הזיכרון הופך להיות חלק אינטגרלי מעולמו הפנימי של האדם. זיכרון שואה ראוי הוא כשמתאבלים. וכמעט אף אחד לא מתאבל ביום הזיכרון לשואה. באמצעות האבל, הזיכרון הופך לחלק מהזהות שלנו. הוא מגביר את החוסן שלנו, לא את החרדה.

התורה מאמינה בעיבוד הטראומה: שתי הטראומות הגדולות שהיו לנו כעם היהודי הם: שנאת עשיו ליעקב ושעבוד מצרים. אבל יש ציווי אלוהי לעבד את הטראומה ולשחרר אותה – "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ". עשיו הוא כבר לא האויב שלך, אלא חוזר להיות אח. המצרים הם לא הנוגשים שעינו אתכם וטבעו את התינוקות שלנו בנילוס, אלא המארחים שלכם, שאירחו אותנו בארצם. התורה לא מצווה אותנו לשכוח – חייבים כל יום לזכור את יציאת מצרים, חייבים לזכור כל יום את השורשים שלנו כעם, אבל לא באמצעות שנאה לעשיו ולמצרים. 

זוכרים את יציאת מצרים, ובד בבד חייבים לשחרר את הטראומה שבתהליכים האלו ורק לשמר את החיובי. בדיוק את זה אני מנסה לעשות עם זיכרון השואה, לדבר על החוסן והחיוניות של הנרצחים ולא להתמקד בחרדה ובהרס. המשפחה שלי חיו בשואה במשך כמעט אלפיים ימים. לרובם, אושוויץ היה סך הכל יום אחד מתוך האלפיים. אז לזכור את השואה באמצעות זיכרון של החצי יום שהיו באושוויץ הוא מבחינתי עיוות של הזיכרון כפי שאני כותב בשיר "מחוזות".

איזה מקום מוקדש לזיכרונות בשירה שלך? מה מקום השכחה ביצירתך?

השירה שלי עוסקת הרבה בזיכרונות ונלחמת נגד הנטייה לשכוח. עמיחי בשיר שלו "שהר הזיכרון יזכור במקומי" גם נלחם נגד הנטייה לשכוח, לתת לבניין ולרחוב לזכור במקומו, אבל, ככל שמתקדם השיר, מבינים שזיכרון מוסדי וארגוני הוא לא פתרון לזיכרון טראומטי. הבן אדם חייב לגשת לזיכרון הטראומטי ולהתמודד איתה אם הוא רוצה לתקן את השבר.

בחירה אידיאולוגית להשקיע בהם בכתיבתך?

לחולל שינוי בדרך בה אנו זוכרים את השואה. יד ושם עוסק בעיקר בצד הדידקטי, ההיסטורי והפוליטי של השואה, ומעט מאוד בהיבטים האישיים והרגשיים של השואה. לא שאין מקום להיסטוריה, אבל אם רוצים לדאוג להמשך הזיכרון, חייבים לגעת ללב. האינטימיות נוצרת בסיפור האישי, אבל האינטימיות הגדולה יותר, המשמעותית יותר, מתאפשרת באמצעות האמנות. באמנות האמן לוקח את החוויה האישית ועושה לה טרנספורמציה. רק זיכרונות אישיים יכולים לעבור מדור לדור. 

איזו תובנה מהמסע שלך בכתיבה היית רוצה לחלוק עם כותבים.ות בתחילת דרכם?

להעז, להעז, להעז. השירה מאפשרת לך לומר דברים שלא היית יכול להגיד בשום צורה אחרת. כמו הכעס שלי עם אלוהים, שהוא איפשר את הרצח של המשפחה שלי, או שהוא החליט שאני איוולד להורים פוסט-טראומטיים שלא יכלו ליצור קשר נורמטיבי עם הילדים שלהם. אני מאמין שהשירה שלי והפעילות הציבורית שלי ממלאות תפקיד בעולם. אבל השורש שלהן הוא בהרבה כאב ושבר. אני כועס עליו שהוא משתמש באמצעי שנקרא "שבר" כדי להביא תיקון לעולם. "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב". כל החיים שלי היה לי רע, לפעמים רע מאוד, ואני מתקשה להאמין שה' אוהב כשהוא גורם לי כל הרבה כאב בעולם. אני מכבד אותו ומאמין שדרך השבר, הוא מנסה להביא לתיקון, אבל קשה לי לאהוב אותו. השירה מאפשרת לי לבטא את הכעס שלי כלפיו.

מה בחייך מחוץ לשירה עשוי להפתיע את קוראיך?

כמה אני ביישן ומופנם בחיים האישיים בתוך החברה. הדחף לחולל שינוי באיך אנחנו מתייחסים לזיכרון הטראומטי ממריץ אותי ואני הופך לאדם שמוכן להסתכן ולייזום.

מה החוויה שלך מקריאת שירים בפני קהל – מה מאתגר ומה מספק?

כשאני מתחבר לזיכרון השואה וקורא שירים כמו "שמות" ו"סוכריות מנטה", אני מרגיש את עצמי מתאבל – כמו להגיד קדיש על המתים בגלל שהשירים שלי הם מאוד אישיים. אני מרגיש שאני שם את עצמי על המאזניים בפני הקהל – האם מרטי שווה או לא שווה.

אילו פרויקטים בעבודה אצלך כעת? לאן פניך מועדות?

העשייה הציבורית שלי בלחולל שינוי בשפה בה אנחנו זוכרים את השואה מתרחבת לכל סוגי הטראומות. ספציפית אליכם, אני שותף אתכם בפרוייקטים בנושא הטרדות מיניות, חרמות, יתמות. בנוסף, גם עם גורמים אחרים עם השכול והטראומה כמו "אומן פוגש עדות", הקתדרה ללימודי אתיופיה במכללת אונו, "ובחרת בחיים", "ביום השמיני", תנועת תרבות, "רגל בקבר", "הרבנות הישראלית", הגדות לפסח על זיכרון של טראומה (שיזמתי אחת מול בית המדרש לרבנות של שכטר ואחת מול בית הלל). התקווה שלי היא שכל הפרוייקטים הפרטניים האלו יתגבשו לשלם אחד גדול בתחום הזיכרון. המודל שלי הוא זיכרון השואה, זיכרון שמעבד את הזיכרון הטראומטי במקום להתחפר בתוך הטראומה ולהעצים אותה.

האם יש קשר בין פעילות שלך לבין הזיכרון המתהווה ל-7.10 והמלחמה?

בהחלט – יש כיום מאבק בין המסרים המגמתיים של הממשלה לבין המסרים של משפחות החטופים והשכול. ראינו את זה בבירור סביב ימי הזיכרון. זהו אותו המאבק מול הפוליטיזציה של זיכרון השואה. לצערי, חוסר היכולת של דור השורדים אחרי השואה לגבש נרטיב של זיכרון רגשי ואישי הפקירה את זירת זיכרון השואה לגורמים ממלכתיים לגבש נרטיב שואה לטובת המדינה בהקמה. זיכרון השואה גויס לצרכי התקומה. במסגרתו, הופק סיפור פשטני הדוחק את העבר מפני ההווה ומתרכז בלקח הלאומי – ארץ ישראל היא הפתרון היחיד למצוקותיו של העם היהודי. כל היצירה שלי וכל המיזם "יוצרים זיכרון" מיועד לקחת בחזרה את נרטיב השואה מן הגורמים הממלכתיים לטובת משפחות השורדים, העם. אני שואף לסייע ליצירת נרטיב שואה אישי, רגשי וחמלתי במקום הנרטיב הממלכתי שעושה שימוש מגמתי בשואה וקורבנותיה. אני רואה את המאבק שלי מצטרף למאבק שלהם כפי שאני כותב בשיר שלי "ההר עדיין לא זוכר".

לכל שיריו של מרטין הרשקוביץ במגזין גלויה, היכנסו >>