דווקא מרחבים שאנחנו תופסים כבטוחים יכולים להציב לפעמים אתגר מבלבל – דווקא בהם הגבולות מיטשטשים, ותחומים אפורים מאפשרים פגיעה. המושג שטבעה יונינה פלנברג – "שערי פגיעה" – נועד לתת שם לתופעות האלה, ולהזהיר אותנו מהמקומות שנדמים מוגנים – ודווקא בשל כך עשויים להיות מסוכנים.

An English version appears immediately after the Hebrew text.

---

״כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לַחֶסֶד״ כתב נתן זך, ואכן ברור לנו שתמיד, בקרב כל אחת ואחד, יש צורך בחמלה וברכות, במחילה ובקרבת-לב. את הדברים שכתב זך הוא טמן בשיר בו יש דמות מובילה וסמכותית, המציעה משענת למישהי שעליה לתת בו אמון. מתוך כך, כאמור בשיר, היא תזכה לקבל חכמת חיים ולהיווכח באפשרות לקיום טוב יותר: ״בּוֹאִי וְאֶרְאֶה לָךְ מָקוֹם / שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם״.

השורה השניה בשירו של זך ממשיכה את השורה הראשונה ומקבילה לה: ״כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע״. כריכתה של השורה השניה לראשונה מבטאת את הרעיון שאת החסד חשים באמצעות מגע. אך האם בהכרח כך ניתן החסד? והאמנם הוא צריך להגיע מצד הדמות החזקה והמובילה בשיר? 

במובנים מסויימים, השיר יכול להיקרא לא בהקשרי זוגיות, חברות ומשפחתיות, אלא דווקא כנוגע ליחסים שבין מדריך למודרכת, טקסט שנמצא בתוך מסגרת של חניכה או טיפול – וכך, משמעותו של השיר תשתנה לחלוטין. כך, כשאנו בוחנים את השיר למפרע באמצעות סולם הערכים של ימינו, אנו צריכים לתהות האם העולם הנרקם בו ומערכת היחסים שבשיר הם תקינים  או לא. מכיוון שהשיר עומד כיצירה עצמאית, נציע כאן תשומת לב בעת הקריאה בו לגבולות הנוכחים במסגרת יחסי עבודה, לימודים, טיפול, ובמרחבים נוספים. נכון שכולנו זקוקים למרחב בטוח כדי לצמוח, להתפתח ולממש את עצמנו, ושכולנו היינו רוצים הבטחה ניצחת כי יש מקום שבו כל המאוויים הללו מתקיימים. אבל מה קורה, כשבדרך למקום הזה הגבולות נפרצים? האם נצליח לראות ולזהות את נקודות הסכנה והפגיעה לפני שיהיה מאוחר מדי? מה קורה כשמי שמתארים לנו ׳מהם החיים׳ הם אלו הפורצים את גבולותינו? אנו נפגעים אישית, אבל גם למדים ש״רַק עָלַי אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵר… רַק עָלַי עוֹד לֹא שָׂמוּ שֶׁלֶט / מִסָּבִיב אֵין לִי כָּל גָּדֵר״, כבשירה של נעמי שמר. על אודות אותם שערים, גבולות, מצבי סף של מעבר בין מרחבי חיים בטוחים לחצייתם נדון כאן.

להיכנס בשער, להיזהר משעת הכניסה בשער

לפני שנים מספר רעשה וגעשה הרשת בזכות מטופלת אמיצה בשם קים אריאל ארד, אשר חשפה כי הפסיכולוג שטיפל בה תקף אותה ופגע בה מינית. לאחר מאבק משפטי הורשע אותו פסיכולוג, אולם המשמעויות של המקרה הזה רחבות בהרבה מהאירוע הפרטי. המרחב הטיפולי הוא מרחב רגיש במיוחד, בו אדם אחד בוחר לבטוח במטפלת או במטפל, נותן בהם אמון יקר, וחולק עימם את תחושותיו ומחשבותיו בכדי לצמוח באמצעות הטיפול מאירועי העבר ומצוקות ההווה. 

דווקא בשל הרגישות הרבה, נוצרו קודים של חוק ואתיקה המחייבים את המטפלים. אולם למרבה הצער אין בהם די, ואותו מרחב מקודש של טיפול, של שמירת סודותיו ופרטיותו של האדם וכינון יחסי אמון בין דמות המטפל והמטופל, הוא הוא אותו מרחב שיוצר הזדמנויות לניצול לרעה של יחסים אלה למימוש דחפיו ויצריו של המטפל או המטפלת.

טיפול פסיכולוגי הוא דוגמה אחת מיני רבות למרחבים בהם מִתאר היחסים מאפשר פגיעה. דוגמה נוספת היא למשל מורה לנהיגה שמנצל את השהות הממושכת של צעירים ברכבו, נערים ונערות התלויים בו כדי לקבל רשיון נהיגה, על מנת לפגוע בהם מינית. כמה אירוני שדווקא מי שאמון על הכשרת צעירות וצעירים לנהוג ולשמור על חייהם ועל חיי אחרים מפני סכנות הכביש, ולציית לתמרורי ״עצור״ הוא זה שפוגע ומטה את מסלול חייהם של חלקם, בזמן שהוא מתעלם מצווים מוסריים ברורים.

האירוניה הזו משקפת כפילות במציאות עצמה: בכל חברה באשר היא ישנם מרחבים המכילים באופן מובנה את האפשרות לקבל סעד ותמיכה, חינוך או הדרכה,אך שאוצרים בחובם גם סכנה. סכנה זו מגיעה מצד חלק מאותן דמויות מדריכות וטיפוליות, שרובן המכריע מבקשות להיטיב, אך מיעוטן עושי להשתמש במתאר היחסים וביחסי הכוחות כדי לפגוע. מרחב חברתי העלול להעניק לפוגע הזדמנות לפגוע, או להקל עליו לעשות זאת, מכונה״שער פגיעה״. את הכינוי העניקה לשדה הישראלי יונינה פלנברג, שליוותה במשך שנים ארוכות קהילות מגוונות במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב.

״שער הפגיעה״ מכיל בתוכו תמיד כפילות: השער נוצר כאשר אנו רוצים להכניס או להעביר דרכו ערכים חיוביים: לתמוך, להדריך, לסייע או ללמד. אך מרגע שהשער נפתח, אנו מגלים שעלולים להיכנס דרכו גם דברים להם לא כיוונו. פתיחת השער מכריחה אותנו לעמוד בפתח, ולשים לב מהם הדברים שעוברים דרכו. 

דווקא ברגעי חולשה וצורך אנו החשופים ביותר לניצול. דוגמה לכך היא, למשל, מצב של אבלות. בסיטואציה רגישה כזו, באופן טבעי אנשים מבקשים לעתים מזומנות את התמיכה והסיוע שרב או דמות תורנית אחרת יכולים להציע. אותו 'שער' דרכו נכנסת הדמות כדי לתמוך באבלים, מאפשר לה לשהות בבית האבלים בזמנים הרגישים של טרום הלוויה ואחריה, ולהתקרב אל הנוכחים, פיזית ורגשית. דווקא מתוך כך נוצרת הזדמנות קלה יותר לחציית גבולות ולפגיעה חלילה, דרך אותו השער שנועד לסייע ולתמוך במשפחה האבלה. הפוגע כמובן אינו זה שמחולל את האבל, אלא משיש אבלות הוא עשוי לנצלה לחציית גבולות, ניצול ופגיעה.

מצבי חירום גורמים להתפוררות או להיחלשות של מסגרות חברתיות הגילות שבדרך כלל מגנות על אנשים. דוגמה לכך היא השהות של עקורים ומפונים מרחבי הארץ בבתי מלון בשלבים שונים של המלחמה. השהות מחוץ לסדר החיים השגרתי, בצד העובדה שההורים עסוקים בהסתגלות למצב החדש ובבעיבוד הטראומה, יוצרות יחד סיכון משמעותי יותר לפגיעה. בנוסף על כך, המרחב במלונות פרוץ, וכל דמות, מיטיבה או מפוקפקת, יכולה להיכנס דרך השערים הפיזיים והמטפוריים  וליצור קשר עם הילדים במלון. כך בעצם מעמיק הסיכון לפגיעה.

השהות ללא תאריך קצה ידוע במלונות היא מציאות חריגה ויוצאת דופן בכל קנה מידה, אולם בכל ארגון, חברה או קהילה, ישנם מגוון פתחים כאלה, בעלי מאפיינים שונים, שחשוב לאתר ולזהות, ובשלב הבא, ליצור מסגרת של שפה וכלים על מנת להקשות את הכניסה של פגיעות וסכנות דרך השערים הללו, שמהווים פתח חשוב לתמיכה ולאיכויות חברתיות חשובות.

שערי פגיעה ודמויות סמכות

בדוגמאות של טיפול או של שיעורי נהיגה, רכיב משמעותי התורם לאפשרות לפגוע הוא פער הכוחות שבין המטפל למטופל או בין מורה ותלמידה. פער כזה, של בעל סמכות וכוח מול מי שזקוק לו, נפוץ בכל חברה ובשלל צורות. אמנם אין פרופיל אחד לפוגעים, ועם זאת, כל מי שמקבל מהחברה קרדיט של הערכה וכבוד, או אמצעים לשלוט ולהשפיע על אנשים התלויים בו, עלול להיות בעמדת סיכון לנצל את האשראי החברתי דווקא בכדי לפגוע. יש להכיר בכך שעצם קיומה של עמימות מניבה מצב של סכנה – אי הבהירות, מעבר בין איזורים ברורים והימצאות בשלב המעבר, כל אלו מהווים שער שמאפשר חציית גבולות ופגיעה. 

דווקא דמויות סמכות תורניות, למשל, או מדריכים נערצים, נמצאים בצומת רגיש מבחינה חברתית. החברה מעודדת אנשים ונשים במצבי מצוקה לפנות אליהם, להיוועץ בהם ולקבל מהם סיוע. ואף שבמרבית המקרים מדובר כנראה בדמויות מיטיבות שמעוניינות לעזור ולתמוך, למרבה הצער, לעיתים נמצאים שם גם מי שיודעים לנצל את תפקידם לרעה. לפוגעים יש לא אחת יכולת לזהות מרחבים כאלה, וגם כריזמה והאישיות ממגנטת העוזרת להם לאייש את העמדות הללו. אולי לכך בין היתר כיוונו חז״ל כשטבעו את הביטוי: ״כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו״ (סוכה נב.). כלומר, זו לא אמירה קטגורית שלכאורה מעניקה לגיטימציה להתנהגות נטולת רסן על ידי בעלי כוח בחברה. אולי הכוונה היא להכיר באפשרויות הפעולה ולכן, גם באפשרויות הפגיעה, ככל שיש מעמד חזק יותר. כלומר, ככל שלאדם פוטנציאל גדול יותר להיטיב, מבחינת ה״הון״ והמיצוב החברתי שלו, כך יש לו גם היכולת והזדמנויות לעשות את ההיפך. חלק מן האחריות המוטלת על האדם עצמו, אם כך, היא למצוא את הדרך להישמר מאותו היצר, ואף אם הגיעה לידו הזדמנות פעם ראשונה ושנייה ולא ניצל אותה, עליו ליצור סייגים בעצמו, כדי שלא יגיע לידי ניסיון גם בפעם השלישית. הרי כבר למדנו במסכת אבות ש״אל תאמין בעצמך עד יום מותך״ (אבות, ב,ד).

לעיתים, דמות הסמכות יכולה לחצות גבולות אסורים גם אם היא אינה מעוניינת לפגוע בצורה מפורשת. עצם המעמד עשוי ליצור סיטואציות רגישות במיוחד, בהן יש סכנה לפגיעה, גם אם היא אינה מכוונת ומובהקת. לאנשים המחזיקים באחריות קהילתית ורוחנית לא תמיד קל לראות כיצד פעולה או אמירה מסוימת עשויה להתפרש אצל הצד השני, בשל פערי היחסים והכוחות.לכן, על אנשים אלה להפקיד ולהיות מודעים ורגישים ביותר למעמדם ולאופן שבו הם שומרים על גבולות ברורים ובריאים בינם ובין האנשים הזקוקים להם.

מאידך, גם איזורים שאנו לא נוטים לחשוב עליהם כמכילים מרות, כגון פנייה לדמויות תורניות, רבניות או רוחניות כדי לקבל ליווי ותמיכה, הם איזורים חברתיים בהם הדמות המדוברת נהנית מהון חברתי או קהילתי של הערכה ואמון, שהפונים אליה נמצאים תחת השפעתו – זו בדיוק הסיבה שהם פונים דווקא לדמות זו. למרבה הצער, גם כאן, השער לקבלת תמיכה וליווי, שהם חיוביים ורצויים במהותם, הוא גם השער המאפשר לדמויות האלה לפגוע, חלילה.

דווקא סביב תפקידים של חינוך, הוראה, הנחייה והדרכה רוחנית, הלכתית או חינוכית, ישנה ציפייה חברתית, או מעין הנחה סמויה, כי הדמויות הנושאות בתפקידים אלה יחזיקו בסט ערכים מסוים, נוכח ופעיל. חוסר ההלימה בין הציפייה הזו לפגיעה, מהווה גם היא חלק משער הפגיעה, בשני מובנים. הראשון: לנפגע או הנפגעת קשה להתמודד עם הפער בין הציפייה והמציאות. לעיתים הפרשנות הראשונית שתינתן למעשי הפגיעה תהיה מחשבות כגון ״אולי לא הבנתי״, ״אולי ההתנהגות הזו נובעת מראייה רוחנית או תובנות של הדמות, שאני איני מגיע אליהן״, ולמעשה תהיה נטייה ראשונית לנסות לסגור את הפער ולצייר את המציאות כאילו היא תואמת את הערכים המצופים. במובן השני, הפער הזההוא חלק משער הפגיעה בשל התגובה החברתית כלפי הנפגעים, כאשר הם מעזים לשתף בדבר הפגיעה. הקושי ליישב את המציאות הקשה עם ההנחות המוקדמות שלנו לגבי הערכים של הדמויות האוחזות בתפקידי סמכות רוחנית או קהילתית, מקשה על מתן אמון ותמיכה מתאימה לנפגעים. 

לכן, כשמדובר בדמויות בעלות סמכות קהילתית, חינוכית או רוחנית, חלק מהמודעות לשער הפגיעה תכלול בחינה של הנחות המוצא שלנו לגבי התפיסות הערכיות של הדמות, ובדיקה האם אכן התנהגותה ואמירותיה משקפות ערכים אלה. למשל, מול ראש מכינה נרצה לבדוק שהנחות המוצא הערכיות, נניח ביחס לנושא הגבולות הנדרשים, משותפות לו ולנו.

התמודדות עם שערי פגיעה ותגובות שאחרי

הדוגמאות האלה אולי עוזרות לנו להתקרב למושג של שער הפגיעה, אך אחד הקשיים הגדולים בכתיבה עליו הוא העמימות האינהרנטית שהוא מכיל: שער הפגיעה מעיקרו נוצר מכוונות טובות, והפגיעה לא חייבת להתרחש בהכרח בשל כוונת זדון. שער הפגיעה הוא מושג עדין יותר, שמכוון לתפוס מצבים 'אפורים' ומורכבים יותר, ופגיעות שהן אינן בוטות וברורות. שער הפגיעה נועד לסייע להכיר מרחבים בהם הגבולות אינם חדים, ומצבים  בהם ההגדרות החברתיות אינן קשיחות. במרחבים ובמצבים כאלה הסיכון לחציית הגבולות גדול יותר, ולכן יש לזהות אותם ולשים לב לרגישיות שהם מזמנים. 

חיוני לציין כי גם אם אנו מכירים את שערי הפגיעה, עלינו להתמיד ולעמוד על המשמר. לכל פוגע יש דפוסים משלו, וישנה התאמה שלהם למציאות המשתנה, כך שתתאפשר פגיעה. הכרות עם שערי הפגיעה היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. ההבנה שיש מצבים מסוימים שפותחים באופן מיוחד הזדמנויות בפני פוגעים היא חשובה, ובמקביל, חשוב להתבונן בתשומת לב במציאות בכל הקשר ובכל שלב. למשל, דמות שמגיעה באופן קבוע לגן ילדים לא בהכרח תנצל את ה״הזדמנות״ דווקא במרחב המוכר, שמכיל מבוגרים נוספים. ייתכן שמצב ההכרות הראשונית ינוצל כדי לפגוע בילדים במרחב אחר, שמור פחות,  כדוגמת איזורים מעט יותר נסתרים בסביבת בית הכנסת. לכן, אין תחליף למודעות תמידית ולהשגחה פקוחת עיניים. במקביל לכך, יש כמובן לזכור שרוב בני האדם אינם מבקשים לפגוע, וראוי לתת בהם מידה של אמון.

חלק גדול מהקושי בהתמודדות עם פגיעות המתרחשות במרחבים האלה הוא קושי הדיווח והטיפול לאחר הפגיעה. פעמים רבות, דווקא ערכים גדולים וחשובים הם שמאפשרים את הפגיעה, והם גם החסמים מפני הדיווח עליה – נערה שנפגעה בשעת פעילות התנדבותית למשל, עשויה להימנע מדיווח, כיוון שהוא עלול להכתים את הפעילות כולה. בנוסף, כאשר הדמות הפוגעת היא דמות בעלת תדמית חיובית, ולעיתים דמות שאף עומדות לה זכויות אמיתיות בקרב הקהילה והחברה בה היא פועל, קיים חשש לפגוע במפעלים המיטיבים של אותה דמות. 

במצבים כאלה, דיווח על פגיעה מינית עשוי להיתפס כפגיעה בלכידות החברתית, ובבחירה להעמיד את האינטרס האישי של הנפגעת על פני טובת הכלל. לכן, יש להגיד בקול ברור: אין פעילות, חשובה ככל שתהיה, המצדיקה פגיעות מיניות. השתיקה רק תוביל לעוד פגיעות, ולעוד כאב וסבל בקרב קורבנות נוספים.
למודעות התמידית ולעירנות לשערי פגיעה אין תחליף. נכון שהחוק מכיר ומתייחס למצבים מסוימים בהם קיים פונטציאל לפגיעה, ובכך מנסה לסגור את שער הפגיעה, אך החוק, מטבעו, לעולם לא יוכל להקיף את המציאות, ולנעול את השער לחלוטין. החוק אמנם מעניק משנה תוקף למודעות המתמדת, ומסייע בידינו להתמודד עם פוגעים, אך הוא לא מהווה בשום אופן תחליף לאחריות ולמודעות האישית והקהילתית.

שיח המוגנות: תהליכים ברוכים וחיוניים

המונח ״מוגנות״, (מאנגלית: Safeguarding ולעתים Safety), משמעו בדיוק כל מה שכרוך ביצירת סביבה מיטיבה המצמצמת את הסיכון לפגיעה, ובנוסף, מטפלת באופן יעיל בכל המעגלים הנוגעים בדבר כאשר חלילה פגיעה מתרחשת. המונח שימש בתחום התרבות הארגונית ביחס לסיכונים לפגיעות מסוגים שונים, בעיקר בילדים ובמבוגרים מאוכלוסיות החשופות באופן מיוחד לפגיעה, אולם עם הזמן השימוש בו התרחב למרחבי הקהילה, החינוך והחברה, ובמקרים רבים הפך ממוקד יותר ביצירת תשתית לצמצום וטיפול בפגיעות מיניות. בהתאמה, קהילות וארגונים רבים עוסקים במוגנות, ממנים אחראי מוגנות ופועלים כדי להטמיע תפיסות של מוגנות בחלקתם.
התהליכים האלה ברוכים וחיוניים, אך יש לוודא שמדובר בתהליכים ארוכי טווח. נקיטת אחריות חינוכית וקהילתית, יצירת שפה ותרבות שמיטיבה לנסח את האסור והמותר, שמסייעת להבחין באיזורי הסיכון ומציעה מנגנוני מניעה, התמודדות וטיפול יעילים, אינם מתרחשים בן לילה, בפרט כשאלה עומדים מול עיוורון רב שנים ומול התנגדויות מגוונות. השינוי אמנם לא יקרה מהר, אך בתהליך חינוכי ארוך טווח נוכל לפתח שפה חדשה, שתפקח את העיניים לשערי הפגיעה ולסכנות הטמונות בהם. חינוך נכון ורגיש בתחומים האלה נדרש כדי לשנות את העיוורון רב השנים האופף אותם. 

חשש רווח העולה מול העיסוק בתכנים אלה, הוא התחושה שכביכול ישנו עיסוק יתר בנושא והחשש שדווקא העיסוק בנושא יעיר ויעורר את הדחף לפגוע, או פשוט ייצור לחץ ואי נעימות. חרף החשש, ישנו תיקוף מחקרי להבנה כי דווקא מוגנות, מודעות ושיח מסייעים בזיהוי וטיפול מועיל יותר וביצירת אטמוספירה ואקלים חברתי מיטיבים.

כדי לאפשר יצירה של מרחב חברתי, חינוכי, קהילתי או ארגוני מוגן, יש הכרח לעסוק ולבנות בד בבד שיח העוסק במיניות בריאה. אמנם אלימות מינית היא שימוש המנצל את מרחב המיניות כמרחב להפעלת אלימות, ואין הרבה מעבר לכך בינה לבין מיניות, אולם דווקא משום כך יש צורך להגדיר ולהציב ברורות את האלטרנטיבה המינית הבריאה: לא להסתפק ב״סור מרע״ אלא להבהיר ולכונן את ה״עשה טוב״. הדבר נכון גם כדי לחדד מתי הגבולות נחצים, אבל בראש ובראשונה כדי להתייחס למיניות המצויה במרחבי החיים כך שנוכל להפוך אותה ברוכה יותר, לנכש ולנקות ממנה היבטים שליליים של הפעלת כוח, ולכונן אותה כמרחב בטוח יותר המעניק משמעות ותוקף לרצון ההדדי. אף שיש כאן מבט הבוחן את העבר ואת הקיים, מבט של התפכחות ולעיתים גם של ביקורת כלפי דפוסים מבוססים, המוקד בו צריך להיות גם יצירת מגמות שינוי ותקווה.

Establishing Safe Spaces in our Lives: On Sexual, Emotional, and Spiritual Protection as a Social Responsibility

It is the very spaces that we perceive as safe that can at times pose a confusing challenge – it is precisely in these spaces where boundaries can blur, and grey areas may allow for abuse. The term coined by Yonina Flanberg – "gateways of sexual abuse" – is intended to name this phenomena, and to warn us that places that may seem protected can be precisely the places that can be dangerous.

"We are all in need of kindness" wrote Nathan Zach, and indeed it is clear to us that always, for each and every one of us, there is a need for compassion and gentleness, for forgiveness and closeness. Zach embedded these words in a poem that features a leading, authoritative figure, who is offering support to someone who is meant to trust him. From this, as stated in the poem, she will gain wisdom of life and realize the possibility of a better existence: "Come and I will show you a place / where it is still possible to breathe."

The second line of Zach's poem continues the first line and parallels it: "We all need touch." The linking of the second line to the first expresses the idea that kindness is felt through touch. But is touch a necessary expression of kindness? And must it come from the strong and leading figure in the poem?

In some respects, Zach's poem may be read not in the context of relationships, friendships, and family, but rather as touching on the relationship between a mentor and a mentee, a text set in the context of mentorship or therapy – and thus, the meaning of the poem transforms completely. By doing so, when we examine the poem retrospectively through the value system of our time, we must wonder whether the world woven into it and the relationship in the poem are proper or not. Since the poem stands as an independent work, we will give attention when reading it to the boundaries present in the framework of relationships that exist in our places of work and study, in the therapy room, and in other spaces. It is true that we all need a safe space to grow, develop, and fulfill our potential, and that we all desire a triumphant promise that there is a place where all these desires will be fulfilled.

But what happens when, on the way to this place, boundaries are breached? Will we be able to see and identify the points of danger and abuse before it is too late? What happens when those who delineate for us 'what life is' are precisely the ones breaching our boundaries? We are personally harmed, but we also learn, as Naomi Shemer wrote, that "Only me no one guards… only on me has no sign yet been hung / Around me I have no fence at all." We will explore here those gateways, boundaries, and grey situations where safe living spaces can be crossed.

Entering The Gate, Being Careful at the Moment of Entering the Gate

Several years ago, the internet was abuzz due to a brave patient named Kim Ariel Arad who revealed that the psychologist who treated her had assaulted and sexually abused her. After a legal battle, the psychologist was convicted, but the implications of this case are far broader than the private incident. The therapeutic space is a particularly sensitive space, where one person chooses to trust a therapist, places their precious trust in him or her, and shares their feelings and thoughts with them in order,  through the therapy,  to grow from past events and present distress.

Precisely because of this great sensitivity, codes of law and ethics have been created that bind therapists. Unfortunately, however, they are not sufficient, and this very sacred space of therapy, where a person's secrets and privacy are guarded, and the establishment of a trusting relationship between the therapist and the patient, this is precisely the space that creates opportunities for the abuse of these relationships to fulfill the therapist's urges and desires.

The therapy is one of many examples of spaces where the relationship dynamic allows for abuse. Another example is, for instance, a driving instructor who can exploit the prolonged presence of young people in their car–boys and girls dependent on them to get a driving license–in order to sexually abuse them. How ironic that the very person entrusted with training young people to drive and protect their lives and the lives of others from road hazards, and even to obey "stop" signs, is the one who abuses and deviates the course of some of their lives, while ignoring clear moral imperatives.

This irony reflects a duality in reality itself: in every society, there are spaces that by definition hold the possibility of receiving aid and support, education or guidance, but which also harbor danger. This danger comes from some of those guiding and therapeutic figures, the vast majority of whom seek to do good, but a minority of whom may use the relationship dynamic and power dynamics to cause harm. A social space that may provide an abuser with an opportunity to abuse, or make it easier for them to do so, is called a "gateway of sexual abuse." This term was coined for the Israeli field by Yonina Flanberg, who for many years accompanied diverse communities at the Assistance Center for Victims of Sexual Assault in Tel Aviv.

The "gateway of sexual abuse" always contains a duality: the gate is created when we wish to introduce or pass through it positive values: to support, to guide, to assist, or to teach. But once the gate is opened, we find that things we did not intend can also  enter. The very opening of the gate demands of us to stand at the entrance, and pay careful attention to what passes through it.

It is precisely in moments of weakness and need that we are most vulnerable to exploitation. An example of this is, for instance, a state of mourning. In such a sensitive situation, people naturally seek the support and assistance that a rabbi or another religious figure can offer. That 'gate' through which the figure enters to support the mourners allows them to be in the mourners' home during the sensitive times before and after the funeral, and to get close to those present, physically and emotionally. It is precisely from this that an opportunity arises for boundary crossing and, God forbid, abuse, through the very gate intended to assist and support the grieving family. The perpetrator, of course, is not the one who causes the mourning, but once the mourning exists, they may exploit it in order to cross boundaries and to abuse.

Emergency situations cause the disintegration or weakening of social frameworks that generally protect people. An example of this is the stay of displaced persons and evacuees from across the country in hotels at various stages of the war. This period outside the routine of life, alongside the fact that parents in such a situation are busy adapting to it and processing the trauma, together create a significantly higher risk of abuse. In addition, the space in hotels is open to the public, and anyone, benevolent or questionable, can enter through the physical and metaphorical gateways and establish contact with the children in the hotel. Thus, the risk of abuse actually deepens.

An indefinite stay in a hotel is an unusual and exceptional reality by any standard, but in every organization, company, or community, there are a variety of such openings, with different characteristics, that are important to locate and identify, and then, in the next stage, to create a framework of language and tools to make it difficult for abuse and danger to enter through their gates.

Gateways of Sexual Abuse and Authority Figures

In the examples of therapy or driving lessons, a significant component contributing to the possibility of abuse is the power imbalance between the therapist and the patient or between the teacher and the student. This gap, between someone with authority and power and someone in need of support or guidance, is common in every society and in various forms. Although there is no single profile for perpetrators, anyone who receives the social credit of appreciation and respect, or the means to control and influence people dependent on them, may be at risk of exploiting that social credit precisely to abuse. It must be recognized that the very existence of ambiguity creates a dangerous situation – lack of clarity, transition from a clear realm to an unclear one, and the very being in a transitional stage, all constitute a gateway that allows for boundary crossing and abuse.

It is precisely religious authority figures, for example, or revered mentors, who are at a sensitive social crossroads. Society encourages people in distress to turn to these figures, to consult with them, and to receive their assistance. And although in the majority of cases these are likely to be benevolent figures who desire to help and support, unfortunately, sometimes, there are also those who know how to abuse their position. Perpetrators often have the ability to identify such unclear spaces, as well as the charisma and magnetic personality that leads them to fulfill these positions in the first place. Perhaps this is what the Sages (Chazal) were referring to, among other things, when they coined the expression: "The greater a person is than their fellow, the greater their evil inclination" (Sukkah 52a). That is, this is not a categorical statement that supposedly legitimizes unrestrained behavior by those in power in society. Perhaps the intention is to recognize possibilities of abuse, the stronger one's status is. In other words, the greater a person's potential to do good, in terms of their "capital" and social standing, the greater their ability and opportunities to do exactly the opposite. Part of the responsibility placed on the individual, then, is to find a way to guard against that inclination, and even if an opportunity arose once or twice and they did not exploit it, they must create self-imposed restrictions so that they do not face temptation the third time. After all, we have already learned in Pirkei Avot that "Do not trust yourself until the day of your death" (Avot 2:4).

Sometimes, an authority figure can cross forbidden boundaries even if they do not explicitly intend to abuse. Their very status can create particularly sensitive situations where there is a danger of abuse, even if it is not intentional and explicit. It is not always easy for people with communal and spiritual responsibility to see how a particular action or statement might be interpreted by the other party, due to the power and relationship imbalances. Therefore, these individuals must be extremely careful, aware, and sensitive to their status and to how they maintain clear and healthy boundaries between themselves and the people who depend on them.

On the other hand, even areas where we do not tend to think of as holding authority, such as turning to religious, rabbinic, or spiritual figures for guidance and support, are social areas where the figure in question enjoys the social or communal capital of appreciation and trust, and those who turn to them are under their influence–this is precisely why they’ve turned to this particular figure. Unfortunately, here too, the gate for receiving support and guidance, which are inherently positive and desirable, is also the gate that can allow these figures to abuse, heaven forbid.

It is precisely in roles of education, teaching, spiritual, halachic, or educational guidance and instruction, there is a societal expectation, or a kind of implicit assumption, that the figures holding these roles will possess a certain, present, and active set of values. The discrepancy between this expectation and the abuse perpetrated also constitutes part of the gateway of sexual abuse, in two senses. The first: it is difficult for the victim to cope with the gap between expectation and reality. Sometimes the initial interpretation given to the acts of abuse will be thoughts such as "Maybe I didn't understand," or "Maybe this behavior stems from a spiritual vision or insights of the figure that I don't reach," and in fact, there will be an initial tendency to try to close the gap and portray reality as if it conforms to the expected values. In the second sense, this same gap is part of the gateway of sexual abuse due to the societal reaction towards victims when they dare to share what happened to them. The difficulty in reconciling the harsh reality with our preconceived notions about the values of figures holding spiritual or communal authority makes it difficult to provide appropriate trust and support to victims.

Therefore, when dealing with figures of communal, educational, or spiritual authority, part of the awareness of the gateway of sexual abuse should include examining our initial assumptions about the figure's value perceptions, and checking whether their behavior and statements indeed reflect these values. For example, when considering a pre-military academy head, we would want to check that the initial value assumptions, say regarding the necessary boundaries, are shared by him and us.

Coping with Gateways of Sexual Abuse and Reactions Following Abuse

 These examples may help us approach the concept of the gateways of sexual abuse, but one of the greatest difficulties in writing about it is the inherent ambiguity it contains: the gateway of sexual abuse is essentially created with good intentions, and the abuse does not necessarily have to occur due to malicious intent. The gateway of sexual abuse is a more delicate concept, aimed at capturing more 'grey' and complex situations, and abuses that are not blatant and clear. The gateway of sexual abuse is intended to help recognize areas where boundaries are not sharp, and situations where social definitions are not rigid. In such areas and situations, the risk of crossing boundaries is greater, and therefore they must be identified and attention paid to the sensitivities they evoke.

It is crucial to note that even if we recognize the gateways of sexual abuse, we must persevere and remain vigilant. Every perpetrator has their own patterns, and they adapt them to changing realities so that abuse can occur. Familiarity with the gateways of sexual abuse is a necessary, but insufficient, condition. The understanding that there are certain situations that particularly open opportunities for perpetrators is important, and at the same time, it is also important to study the reality surrounding one carefully, in every context and at every stage. For example, a figure who comes regularly to a kindergarten will not necessarily exploit the "opportunity" there in the familiar space that contains other adults. However, it is possible that the initial acquaintance situation will be exploited to abuse children in another, less secure space, such as slightly more hidden areas in the vicinity of the synagogue. Therefore, there is no substitute for constant awareness and vigilant supervision. Alongside this, it should of course be remembered that most people do not seek to abuse, and it is appropriate to give them a measure of trust.

A large part of the difficulty in dealing with abuse that occurs in these areas is the difficulty of reporting, and the treatment that follows the abuse. Often, it is actually worthy and important values that enable the abuse, and they are also the barriers to reporting it – a girl who was abused during a volunteer activity, for example, may avoid reporting because it could tarnish the entire activity. In addition, when the perpetrator is a figure with a positive image, and sometimes a figure who even has real merits in the community and society in which they function, there is a fear of harming the beneficial endeavors of that figure.

In such situations, reporting sexual abuse may be perceived as harming social cohesion, and as choosing to prioritize the victim's personal interest over the common good. Therefore, it must be stated unequivocally: no activity, however important, justifies sexual abuse. Silence will only lead to more abuse, and to more pain and suffering among additional victims.

There is no substitute for constant awareness and vigilance regarding gatewaysof sexual abuse. It is true that the law recognizes and addresses certain situations where there is potential for abuse, and thereby tries to close the gateway, but the law, by its nature, can never encompass reality and completely lock the gate. The law indeed gives added validity to constant awareness and helps us deal with perpetrators, but it is by no means a substitute for personal and communal responsibility and awareness.

A Discourse of Safeguarding: Blessed and Essential Processes

The term "safeguarding"  means all that is involved in creating a beneficial environment that reduces the risk of abuse, and in addition, effectively deals with all relevant circles when, God forbid, abuse occurs. The term was used in the field of organizational culture in relation to risks of various types of abuse, especially to children and adults from populations particularly exposed to abuse, but over time its use expanded to communal, educational, and social spheres, and in many cases became more focused on creating an infrastructure for reducing and treating sexual abuse. Accordingly, many communities and organizations deal with safeguarding, appoint safeguarding officers, and work to instill concepts of safeguarding in their domain.

These processes are welcome and essential, but it must be ensured that they are long-term processes. Taking educational and communal responsibility and creating a language and culture that articulates what is forbidden and what is permitted that helps identify risk areas and offers effective prevention, coping, and treatment mechanisms–all of this does not happen overnight, especially following many years of blindness and when facing a myriad of resistance. The change may not happen quickly, but through a long-term educational process, we can develop a new language that will open our eyes to the gateways of sexual abuse and the dangers inherent in them. Proper and sensitive education in these areas is required to change the long-standing blindness that surrounds them.

A common concern that arises when dealing with this content is the feeling that there is excessive focus on the topic and the fear that focusing on it will awaken and arouse the urge to abuse, or simply create pressure and discomfort. Despite this concern, there is research that validates the understanding that safeguarding, awareness, and dialogue aid in more effective identification in and treatment, and in the creation of a beneficial atmosphere and social climate.

To enable the creation of safe social, educational, communal, or organizational spaces, it is essential to simultaneously engage in and build a discourse on healthy sexuality. Although sexual violence is the use that exploits the space of sexuality as a space for the exercise of violence, and there is not much in common beyond that between it and sexuality, precisely for this reason there is a need to clearly define and establish the healthy sexual alternative: not to be content with "turn away from evil", but to clarify and establish "do good." This is also true to clarify when boundaries are crossed, but first and foremost, to address the sexuality that exists in the spaces of our lives so that we can make it more blessed, weed out and cleanse it of negative aspects of exercising power, and establish it as a safe space that gives meaning and validity to mutual desire. Although there is a perspective here that examines the past and the present, a perspective of disillusionment and sometimes also of criticism towards established patterns, the focus should also be on creating trends of change and hope.

קריאה והאזנה לראיונות עם יונינה פלנברג

• ראיון במדור גלוית עיניים במגזין גלויה
• על פגיעה בתוך קהילה
• דינמיקות במרחבים רוחניים שמאפשרות פגיעות מיניות