ההתפתחות של עולם לימוד התורה לנשים הניבה פירות ראויים וחשובים. אולם מתוך בחינת המקורות ההלכתיים לאשורם נראה כי ייתכן שהיא אמורה להוביל לשלב חדש, משמעותי עוד יותר, של פסיקת הלכה נשית. מלכה פיוטרקובסקי סוקרת את המקורות ההלכתיים בעניין, ומסבירה עד כמה עולם התורה כולו זקוק לנשים “דוברות הלכה”
נשים כדוברות הלכה – תקציר המאמר
- על פי דברי התוספות דבורה לא ישבה על כס המשפט, אלא הייתה “מלמדת להם הדינים”, משמע: מלמדת את הדינים וההלכות שעל פיהם פועלים הדיינים בבית הדין. מכאן שאישה יכולה להיות “מורת הלכה” גם לדיינים העוסקים בדינים סבוכים
- בעידן שבו הנשים נושאות בתפקידים ציבוריים ושותפות פעילות בעמדות הנהגה ובקבלת החלטות משמעותיות, יש לאפשר להן לתרום את תרומתן הייחודית למשימה החשובה העומדת בפנינו: יצירת גישה הלכתית מחודשת המתפרטת להכרעות הלכתיות מעשיות, שבכוחן להתמודד עם האתגרים שבפתחנו
- מניסיוני ומניסיון חברותיי להעיד שההפריה ההדדית הנוצרת מסיעור המוחות המשותף של רבנים גדולי תורה ו”נשות הלכה”, מניבה שיח משמעותי, היוצר לעתים הכרעות הלכתיות חדשניות שבכוחן לתת מענה לציבור שומר המצוות
- בכינוי “דוברות הלכה” לנשים שיוכשרו כפוסקות, אני מכוונת למשמעות הכפולה של ביטוי זה – הן לשליטה במכמני השפה ההלכתית, הנובעת מלימוד תחומי ידע מקיפים, דרכי פסיקה והבנת עבודתו של איש ההלכה בהתמודדות עם המציאות; שליטה המאפשרת שימוש מושכל ורגיש ב”שפת ההלכה”, הן להסברה ולהנגשת ההלכה למי שאינם מצויים בעמקי רזיה
זיכני הקב”ה להיות שותפה לאורך שנים לתהליך החשוב והמרתק של כניסת הנשים לעולמה של תורה. לאחר כארבעה עשורים שבהם נשים זוכות ללמוד את תחומי התורה שבכתב ושבעל פה, המציאות מלמדת כי ישנן נשים שצוברות ידע רב ומיומנויות לימוד נדרשות, שיוכלו להגיע לרמה למדנית גבוהה ולעסוק בפסיקת ההלכה – צו השעה, לעניות דעתי, ועל כך ארחיב בהמשך.
בחלק הראשון של המאמר אבקש להתמקד בניתוח המקורות ההלכתיים המתמקדים בשאלה, האם מבחינה הלכתית אישה יכולה לשמש פוסקת הלכה. אתאר את הדעות ההלכתיות השונות, המתבססות על מקורות מימי הביניים ועד ימינו.
נקודת המוצא במאמר היא כי אין איסור על נשים ללמוד תורה,[1] ובדורות האחרונים, מסוף המאה התשעה-עשרה ואילך, פוסקי הלכה מרכזיים אף מעודדים את העניין.[2] חשוב להדגיש כי העידוד ללימוד תורה של נשים נובע מהכרת המציאות, שבה המסורת היהודית איננה עוברת בפשטות מאב לבן ומאם לבתה, ולכן יש לפתח ולחזק בלבותיהם של כל יהודי ויהודייה אמונה בקב”ה ונאמנות לקיום מצוותיו.
בחלק השני של המאמר, לאחר שיוכח כי אין מניעה שנשים ילמדו את “שפת ההלכה” ויעסקו בפסיקת הלכה, אתאר את החשיבות שאני רואה בכך עבור ציבור שומרי המצוות וכן עבור אלו שאינם שומרי מצוות, במדינת ישראל.
דבורה – שופטת או פוסקת הלכה?
במשנה, מסכת נדה (פרק ו, משנה ד), נקבע : “כל הכשר לדון [לשמש דיין] – כשר להעיד”. בעלי התוספות (תוספות, בבלי נדה נ, ע”א) מקשים על קביעה זו: הרי דבורה הנביאה כיהנה כשופטת, כפי שמפורש בפסוקים: “וּדְבוֹרָה […] הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא […] וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט“; וכידוע, אישה פסולה לעדות, כפי שמפורש במסכת שבועות (ל, ע”א) – כיצד אפוא מתיישבות עובדות אלה עם הכלל כי כל הכשר לדון כשר להעיד ?! הרי לנו אישה ששימשה כדיינת אך פסולה להעיד על פי ההלכה.
בעלי התוספות מציעים שלוש דרכים שונות ליישוב הסתירה בין “תקדים דבורה” לכלל “כל הכשר לדון כשר להעיד”:
ויש לומר דהכי קאמר [שכך אמר (במשנה)] : כל איש הכשר לדון – כשר להעיד. אי נמי [או גם], נהי ד[הגם ש]בנידונין הוי אשה בכלל, מכל מקום, בדיינים אין אשה בכלל, ודבורה היתה דנה ע”פ הדיבור. אי נמי [או גם], לא היתה דנה, אלא מלמדת להם הדינים. ובירושלמי פוסל אשה לדון…
בשל קוצר היריעה נתמקד רק בתשובה השלישית של בעלי התוספות, הרלוונטית לנושא דיוננו. דבורה לא ישבה על כס המשפט, אלא הייתה “מלמדת להם הדינים”, משמע : מלמדת את הדינים וההלכות שעל פיהם פועלים הדיינים בבית הדין.[3] לפי הסבר זה נשים אינן כשרות לדון.[4] אולם אישה יכולה להיות “מורת הלכה”, ובמסגרת תפקידה היא מלמדת גם דיינים – העוסקים לעתים בדינים סבוכים ומורכבים – כיצד עליהם להכריע את הדין על פי ההלכה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
אישה כפוסקת הלכה
אם כן, למדנו מדבורה הנביאה שאישה יכולה להגיע מבחינה לימודית למעמד של מורת הלכה, ולתפקד כפוסקת. בדרך זו מכריע בעל ספר החינוך. במצווה פג’, האוסרת על דיינים לקחת שוחד, הוא כותב: “ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, שהם דנים“. אולם במצווה קנח’ הוא כותב: “שלא להכנס שתוי במקדש, וכן שלא להורות”. כלומר: “שלא לדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שכור”. איסור זה נוהג, לדבריו, “בזכרים ונקבות, ומניעת ההוראה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראויה להורות“.
בהתבסס על הכתוב בספר החינוך, פוסק החיד”א (ברכי יוסף לחושן משפט, סימן ז, סעיף יב): “אף דאשה פסולה לדון, מכל מקום, אשה חכמה יכולה להורות הוראה“. ר’ אברהם צבי הירש אייזנשטט, בעל החיבור “פתחי תשובה” על השולחן ערוך, ראה לנכון להפנות את המעיין בפסק השו”ע האוסר על נשים לכהן כדייניות לפסיקת החיד”א הנ”ל.
הדיון על מרת בילה פלק
מול הגישה ההלכתית שהצגנו, ולפיה “אשה חכמה יכולה להורות הוראה”, היו פוסקים שהתנגדו לקבל דבר הלכה מאישה. בתור מקרה מבחן ניקח את יחסם של אחרונים לחידושה ההלכתי של מרת בילה, אשת ר’ יהושע ולק (פלק).[5] אחד המתנגדים הוא ר’ אברהם אבלי גומבינר, בעל החיבור “מגן אברהם” (מג”א) על השולחן ערוך.
בפתח הדברים נצטט מעט מהדברים שמביא ר’ יוסף יוזפא פלק, בנו של ר’ יהושע פלק על אמו, בהקדמתו לספר “דרישה ופרישה” של אביו (הוצאת המאור,יורה דעה א,ירושלים תשס”ז):
הגבירה הצנועה והחסידה והישרה, הלא היא אמי מורתי הרבנית מרת בילה […] והיתה לו [לבעלה] ולתלמידיו לעזר שיתעסקו בתורה […] ואחר התפילה לא שמה נפשה לשום דבר לבטלה, רק מחיל אל חיל עוסקת בתורה: פרשה של ימי השבוע, עם פירוש רש”י ושאר מפרשים […] היתה אוזרת כגבר חלציה, במשא ומתן הדבר תורה […] ובפרט בדיני נשים ובהלכות נידה, היתה בקיאה כמעט כאחד מבעלי ההוראה.
לאחר דברי השבח עומד הבן על חידושה של אמו ביחס להדלקת נרות בערב יום טוב, ומציין כי בניגוד למקובל, שהנשים מדליקות נרות ביום טוב כדרכן בערב שבת, משמע: מדליקות, שמות ידיהן על עיניהן, מברכות ורק אז פוקחות עיניהן – אמו הייתה מקפידה לברך על הדלקת הנרות ורק לאחר מכן להעביר אליהם אש, כדי שברכתה תהיה “עובר לעשייתה”, מה שלא ניתן לעשות בערב שבת משום קבלת שבת בהדלקה. הבן מציין שאת דרכה הנחילה אמו אף לכלתה – אשתו. והוא מוסיף הערה מעניינת:
"וחיפשתי אחרי זה בפוסקים, ונראה לעניות דעתי שהדין עמה […] וכהנה וכהנה נתנה תמיד דעתה ולבה לידע טעמי התורה".
בנה של מרת בילה הכריע על סמך לימוד המקורות, שקביעתה של אמו נכונה מבחינה הלכתית ויש להקפיד לעשות כפי שהורתה, אף שחכמים לא הבדילו בין אופן הדלקת נרות של שבת לאופן הדלקת נרות של יום טוב. אולם כאמור, חלקו הפוסקים האם יש לקבל חידוש זה.
כותב המג”א לאחר שהזכיר את המנהג (או”ח רסג, ס”ק יב): “אבל אין חכמה לאשה וכו’".
דלא חלקו חכמים…”.
המג”א רומז בציטוטו לתגובת התנא ר’ אליעזר בן הורקנוס לאישה ששאלה אותו שאלה בנוגע לעונשים השונים שניתנו על חטא העגל (ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה ד). ר’ אליעזר השיב לה כך: “אין חכמתה של אשה אלא בפילכה“. לבנו, שהעיר לו על תגובתו הבוטה, הסביר: יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים!
חשוב להעיר: המקבילה לסיפור זה בתלמוד הבבלי מתחילה במילים: “שאלה אשה חכמה את ר’ אליעזר…” (בבלי יומא סו, ע”ב).
נוסף לכך יש לציין שהן בתלמוד הבבלי, הן בירושלמי מתוארות תשובותיהם של חכמים לשאלתה של האישה (בירושלמי התשובה מצוטטת מפי ר’ אליעזר עצמו), כך שחכמים ראו כנראה חשיבות בבירור השאלה שהיא העלתה.
זאת ועוד, במחלוקת התנאים בשאלה האם מותר לנשים ללמוד תורה, חולק בן עזאי (משנה סוטה פרק ג, משנה ד) על גישתו של ר’ אליעזר בן הורקנוס (“אין חכמה לאשה…), שאליה רומז המג”א בדבריו, וקובע כי חייב אדם ללמד את בתו תורה.[6]
מכל שנכתב עולה כי מסקנתו של המגן אברהם, כי טעם “אין חכמה לאישה” מצדיק את ההימנעות מללכת בדרכה של מרת בילה ביחס לאופן הדלקת נרות יום טוב – עומדת על קרקע רעועה. ברוח זו כתב ר’ שם טוב גאגין, רבה הספרדי הראשי של אנגליה בראשית המאה העשרים, בחיבורו “כתר שם טוב” (עמ’ קעז, בהערה): “ואיך כתב המגן אברהם: אין חכמה לאשה וגו’, כי זהו בנשים בעלמא, אבל לא בנשים חכמניות, ובנות צלופחד יוכיחו”.
לסיום ניתוח דברי המג”א נעיר שאף שחכמים לא חילקו בין הדלקת נרות שבת לזו של נרות יום טוב, חידושה של מרת בילה נועד לשבח את דרך קיום מצוות הדלקת הנרות ביום טוב, כך שהברכה תהיה לפני ההדלקה, ומדוע שנדחה חידוש הלכתי מעשי מבורך שכזה?!
אכן, היו פוסקים שחלקו על המג”א ופסקו שיש לקבל את חידושה של מרת בילה ולנהוג על פיו. אציין שלושה מהם:
א. הנודע ביהודה – ר’ יחזקאל לנדא, בעל החיבור “דגול מרבבה” לשו”ע (או”ח, סימן רסג), כותב כי לדעתו הדין עם מרת בילא, “והיא אשה אשר נשאה לבה בחכמה”. ניתן להסיק מדבריו כי “אשה אשר נשאה לבה בחכמה” המחדשת בהלכה, יש לבחון את חידושה, באופן ענייני, משום שאין כל פסול בכך שאישה למדנית תעסוק בפסיקת הלכה.
ב. החיד”א, בספרו “ספר שם הגדולים” (חלק “גדולים”, קונטרס אחרון, מערכת ר, אות ו), מצטט גדולי תורה שהביעו את הערכתם לנשים למדניות, ובתוכם את דברי בנה של מרת בילה. במקום אחר (“מחזיק ברכה” לחלק או”ח, סימן רסג, סעיף ד) הוא אף פוסק כמוה במפורש.
ג. החפץ חיים – ר’ ישראל מאיר הכהן מראדין, מסכם את הדין ב”משנה ברורה” (סימן רסג, סעיף קטן כז) : “[יש מי שאומר שבשבת מברך] אחר ההדלקה – סבירא ליה דאם תברך, הוי כאלו קבלה לשבת בפירוש, ושוב אסורה להדליק. ואם כן, ביום טוב דלא שייך זה, לכולי עלמא תברך ואחר כך תדליק. ודעת המגן אברהם, דלא פלוג, אבל הרבה אחרונים סברי להו כמו שכתבתי מתחלה [כחידושה של מרת בילה]”.
המתנגד השני לקבלת דבר הלכה מנשים הוא הרב אפרים זלמן מרגליות, אחיו של הרב חיים מרדכי מרגליות, בעל החיבור “שערי תשובה”. בשולחן ערוך נפסק כי מצה הנפוחה באמציעתה, אסורה (שו”ע, או”ח, סימן תסא, סעיף ה). ביחס להלכה זו מביא הרב מרגליות (ס”ק יז) את מנהג ה”בית יעקב” (סימן סח) :
"כשאירע שאלה מענין נפיחה לפניו, היה מצוה לבני ביתו להורות הוראה זו, ולראות אם אין הנפיחה נראית משני עבריהם כו’, ע”ש".
על כך מעיר הרב מרגליות, ומבהיר את תוכנה המדויק של הוראת ה”בית יעקב” לבני ביתו. הוא סובר שלא ייתכן כי בעל ה”בית יעקב” הורה שיראו את המצה הנפוחה לנשים והן תפסוקנה אם המצה כשרה או לא. תפקידן היחיד הוא לקבוע מחמת מה המצה נפוחה, מחמת “האוּר” [האש], או מחמת “החימוץ”, ועל סמך חוות דעתן – כמבינות בבישול ואפייה – פוסק ההלכה יכריע את דין המצה. הרב מרגליות מתאר שמקובל בקרב פוסקי ההלכה להיוועץ עם נשים. למשל, נוהגים לשאול אותן שאלות על כשרותם של עופות. הנשים מתבקשות לבחון את מבנה העוף ולתת חוות דעת לפוסק, על סמך היכרותן עם עופות רבים העוברים תחת ידיהן, אך לא לקבוע בנוגע לכשרותו – זהו תפקיד הפוסק, הנעשה על בסיס חוות דעתן.
בסוף דבריו מחלק הרב מרגליות חלוקה תמוהה: “וסומכין עליהם בענין, אבל לא בהוראה“. הרי אם הפוסק סומך על הנשים “בעניין”, כלומר, במקרה שלנו, מקבל את חוות דעתן אשר לסיבת נפיחות המצה – הרי שקביעתן של הנשים היא זו שהכריעה את ההלכה! שהרי אם האישה סבורה כי המצה התנפחה מחמת האור, משמע שהמצה כשרה, ואם היא מכריעה שהמצה התנפחה מחמת החימוץ, היא הכריעה למעשה שהמצה הנה חמץ?! לכן לא ברורה הבחנתו של הרב מרגליות.
דווקא מדברים אלו, שכוונתם הייתה להוכיח כי לא ייתכן שה”בית יעקב” מסר את יכולת ההכרעה ההלכתית לנשים, נמצאנו למדים שישנם תחומים מעשיים-הלכתיים, שבהם חכמים סברו שנשים מצויות יותר מגברים, ולכן במהלך הדורות קיבלו פוסקי ההלכה את הכרעתן.
נשים פוסקות הלכה – דעות הפוסקים מהמאה העשרים
חרף ההתנגדויות המועטות לקבל הלכה מנשים, במאה העשרים פסעו פוסקי הלכה גדולי תורה בשביל שסללו בעל ספר החינוך והחיד”א, וקבעו שנשים רשאיות לפסוק ולהורות הלכה. די שאזכיר את פסיקותיהם של ארבעה מהם:
א. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל נשאל על השתתפות נשים בבחירות למוסדות הציבור. בהתייחסו לשאלה ההלכתית בדבר כהונת אישה במשרה ציבורית,[7] הוא כותב בנוגע לדבורה ולדברי התוספות (שו”ת משפטי עוזיאל, כרך ד [חושן משפט], סימן ו) :
שהיו זקוקים להוראותיה המשפטיות, ופסלותה של האשה לפי תירוץ זה, הוא רק לקבל הטענות והעדויות, אבל, היא כשרה להיות שופטת במובן של מורה הוראה ומחוקק.
ב. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בחיבורו “תחוקה לישראל על פי התורה” (כרך א, עמ’ 109), מפנה את המעיין לדברי בעל ה”פתחי תשובה”, שציטט את פסק החיד”א, וכותב: “והרי קיימא לן שאשה ראויה להורות הוראה”.
ג. הרב אליהו בקשי דורון כותב בחיבורו “בניין אב” (סימן סה)[viii] כי נשים יכולות לשמש “כמורי הוראה וללמד תורה ופסקיה, תפקידים שהסמכות בהם נקבעת, לפי כישורי המועמדים והסמכות יונקת מכישוריהם“.[9]
ד. הרב פרופ’ דניאל שפרבר כותב במאמרו:
“המורם מכל זה שע”פ התוספות בנדה, בעל ספר החינוך, החיד”א בברכי יוסף, וכמה מן הפוסקים שבדורות האחרונים, ‘שאישה חכמה’ בעלת יראת שמים שלמדה תורה הרבה והלכה, בצורה שיטתית מעמיקה ומקיפה מפי תלמידי חכמים מובהקים, ונבחנה על ידם ו/או על ידי מורה הוראה בעל ניסיון, ועשתה ותעשה שימוש אצל תלמידי חכמים הלכה למעשה, ראויה היא בהחלט להיות מוכתרת בכתר תורה ולהיחשב כחכמה הראויה לענות על שאלות בהלכה, ולפסוק הלכה למעשה, באותם תחומי הלכה שנבחנה עליהם ונמצאה בקיאה בהם, וה’ ישמור עליה שלא תצא כל תקלה מתחת ידיה”. [10]
יש להעיר שתי הערות על שני התנאים שמציב הרב שפרבר – יראת שמיים ושימוש תלמידי חכמים:
א. לעניות דעתי, אין ספק שהציפייה מאשת הלכה היא שתהיה לה מוטיבציה פנימית להגדיל תורה ולהאדירה בדרך של קידוש שם שמיים. אולם נשאלת השאלה: האם ניתן לשלול ממישהי את העיסוק בכך, בטענה שהיא לא ניחנה ביראת השמיים הרצויה? האם וכיצד אפשר לאמוד יראת שמיים של יהודי כלשהו, גבר או אישה? לעניות דעתי, קשה להגדיר מהי יראת שמיים, אולם כל הגדרה השואפת להיות מדויקת, חייבת לכלול תיאור של תהליך פנימי המתחולל במעמקי לבו ונפשו של האדם, אשר לזולתו אין ולא צריכה להיות דרך לעקוב אחריו או לאמוד אותו.
ייתכן אפוא שהרב שפרבר מתאר תנאי זה כדי שהדבר ייבחן באופן פנימי, כן וישר אך ורק על ידי האישה עצמה. נראה שאין זה סביר כי אישה המקפידה בקיום מצוות תיפסל מלשמש מורת הלכה משום שגורם חיצוני ימצא כי יראת השמיים שלה לקויה.
ב. שימוש תלמידי חכמים הנו תנאי מהותי בהכשרתו של מורה הוראה. חז”ל ביטאו זאת (בבלי ברכות מז, ע”ב) בתארם את עם הארץ כאדם ש”כרסו מלאה ש”ס ופוסקים”, משמע: למד כמויות נכבדות של ידע, אך לא עסק בשימוש תלמידי חכמים. כלומר, הוא לא התחקה אחר דרכו המעשית של אדם שתורתו הנה תורת חיים, ולא נחשף ליישום ההלכה על ידי גדול התורה, במהלך חיי היום-יום.
בזאת יובן מדוע שימושם של מורי הוראה הנו חלק שלא ניתן לוותר עליו בהכשרתן של נשים תלמידות חכמים, השואפות לשמש פוסקות הלכה. אולם קיים קושי לקיים זאת בפועל. לכן, מטעמים מובנים, בבוא העת יהיה צורך לעגן את שימוש תלמידי החכמים על ידי הנשים הלומדות, בדרכים הראויות לכך.
לסיכום, מכל שנכתב נמצאנו למדים שלאור דברי התוספות המתארים את דבורה הנביאה כ”מלמדת להם הדינים”, רוב פוסקי ההלכה, מימי הביניים ועד ימינו אנו, הכריעו שמבחינה הלכתית אין כל מניעה שאישה תשמש פוסקת הלכה בפועל. זאת, כמובן, לאחר שתעבור את כל הליך ההכשרה הנדרש ממורה הוראה, על כל מרכיביו.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
הסרט הדוקומנטרי "שעשני אישה" מאת יעקב פרידלנד עוסק בפמיניזם אורתודוקסי.
הסרט יצא בשנת 2000 ומעניין לבחון בו התרחשויות מן העבר הרלוונטיות לתהליכים בהווה.
האפשרות המעשית בימינו – דוברות הלכה
כמעט מאה שנה חלפו מהמהפכה שחוללה שרה שנירר בהקימה את רשת “בית יעקב” ובקבלה היתר מגדולי הפוסקים בדורה, ובראשם החפץ חיים, ללמד את בנות ישראל תורה, וכשלושים שנה עברו מאז קמו המדרשות הראשונות לנשים בארץ ללימודי תורה, תלמוד והלכה. כיום ישנן נשים רבות בארץ ובעולם שרכשו ורוכשות את המיומנות הבסיסית בלימוד תלמוד והלכה, ומתוכן מספר לא קטן של נשים מתמסרות ללימוד תורה לאורך שנים – התמסרות שהקנתה להן הישגים מרשימים, הזוכים להערכתם של תלמידי חכמים. לכן, מפאת חשיבות הדבר בעיניי, הגיעה העת לעבור לשלב הבא: הכשרת נשים לפסיקת הלכה – הכשרת “דוברות הלכה”.
בעידן שבו הנשים נושאות בתפקידים ציבוריים ושותפות פעילות בעמדות הנהגה ובקבלת החלטות משמעותיות, יש לאפשר להן לתרום את תרומתן הייחודית למשימה החשובה העומדת לפנינו: יצירת גישה הלכתית מחודשת, המתפרטת להכרעות הלכתיות מעשיות, שבכוחן להתמודד עם האתגרים שמעמידה לפתחנו המציאות המתהווה (סוגיות כמו אופן השימוש הראוי בטכנולוגיה מתפתחת, ניצול התקדמות מדע הרפואה, שינויים במעמד האישה וכדומה).
על פי תפיסתי, כאישה שומרת מצוות המחויבת לתהליכי הפסיקה האורתודוקסית, את עיצוב דרכי החיים המודרניים על פי ההלכה יש לעשות באמצעות הכלים העומדים לרשותו של איש ההלכה, משמע: על פי כללי הפסיקה, שנמסרו למשה בסיני ופותחו בידי חז”ל. אשר על כן, יש להכשיר נשים בעלות רקע למדני, שתקננה ידע רחב ועמוק ב”ים התלמוד”, “ראשונים”, “אחרונים”, שותי”ם ופסקי הלכה, כך שהכשרתן תכלול שליטה בתחומי ידע הלכתיים (איסור והיתר, ממונות וכדומה), אך לא פחות מכך, גם הבנה עמוקה של דרכי הפסיקה שאנשי ההלכה משתמשים בהן. תרומתן של נשים הפועלות זה שנים בצמתים רגישים הדורשים ידע הלכתי ניכר, כמו הטוענות הרבניות ויועצות ההלכה בדיני טהרת המשפחה – לא תסולא בפז, ותעיד כאלף עדים מלאכתן המבורכת על חשיבות מעורבותן בתהליכי הפסיקה ויישומה בפועל.
נוסף לכך, בעשור האחרון נוצרות קבוצות שונות, שבהן שותפים רבנים-תלמידי חכמים ונשים העוסקות בתורה, שמטרתן חשיבה על אודות סוגיות הלכתיות שיש לתת את הדעת עליהן לאור מציאות חיינו המתחדשת, כגון התהוות דרכי הזוגיות, השינויים במעמד האישה המשפיעים על מבנה המשפחה, מציאת פתרונות הלכתיים לבעיית העגינות ומסורבות הגט, יחס ההלכה לתרומת איברים לאור התפתחות הרפואה, מעמדה וּמקומה של האישה בבית הכנסת, מחויבותו של החריג – המוגבל, בקיום מצוות, ועוד סוגיות רבות.
מניסיוני, ומניסיון חברותיי השותפות בקבוצות מעין אלה, ניתן להעיד שההפריה ההדדית הנוצרת מסיעור המוחות המשותף של רבנים גדולי תורה ו”נשות הלכה”, מניבה שיח משמעותי, היוצר לעיתים הכרעות הלכתיות חדשניות שבכוחן לתת מענה לציבור שומר המצוות.
מעבר לכך, מעורבות נשית ב”שיח ההלכתי” חשובה בעיניי גם ביחס לאלה שאינם מגדירים עצמם שומרי מצוות, משום שבתחומים מסוימים, כמו קביעת המעמד האישי, אפשרות נישואין, דרכי גירושין ועוד, חוק המדינה הוא חוק ההלכה, ומחייב גם את מי שאינם מכירים בסמכותה. “מפגש” זה של אזרחי המדינה שאינם שומרי מצוות עם ההלכה, מתרחש בדרך כלל ב”צמתים רגישים” בחייהם: חתונה, גירושין, פטירת בן משפחה ועוד. כאשר “מפגש” זה לא עולה יפה, עלולה להיווצר פגיעה קשה ברגשותיו של מי שהכפיפוהו להלכה, וכתוצאה מכך – מיאוס כל דבר המזוהה עם התורה, המצוות והערכים היהודיים, כפי שהם באים לידי ביטוי על ידי “הממסד הדתי”.
לעניות דעתי, מעורבותן של נשים “דוברות הלכה” יכולה לתרום רבות בשני תחומים:
א. מעורבות הנשים באה לידי ביטוי ביחס אישי ותומך מצד “אשת התורה” המלווה את האדם ב”צומת” רגיש זה בחייו ומסביר את הנושא ההלכתי העומד בבסיס מצבו מסוים של הנזקק לשירותי הדת. מניסיוני, רגישות גבוהה לזולת, היוצרת דרכי גישה נעימות וְחיוביות כלפי מי שאיננו חלק מ”העולם הדתי” והיחס החם והחיובי אליו – בכוחם להפחית באופן משמעותי את ההתמרמרות והכעס שחש האדם לנוכח הלכות מסוימות המחייבות אותו כאזרח המדינה, שקשה לו לקבל את השלכותיהן על חייו הפרטיים.
ב. שותפות של נשים בקבוצות חשיבה דוגמת אלו שהוזכרו קודם, המתמקדות בהתמודדות עם סוגיות אקטואליות, עשויה להניב פירות רצויים. לדוגמה, החשיבה המשותפת על אודות אופן הליך הגיור הנכון מבחינה הלכתית, המתחשב בנתונים המאפיינים את תקופתנו.
בכינוי “דוברות הלכה” לנשים שיוכשרו כפוסקות, אני מכוונת למשמעות הכפולה של ביטוי זה – הן לשליטה במכמני השפה ההלכתית, הנובעת מלימוד תחומי ידע מקיפים, דרכי פסיקה והבנת עבודתו של איש ההלכה בהתמודדות עם המציאות; שליטה המאפשרת שימוש מושכל ורגיש ב”שפת ההלכה”, הן להסברה ולהנגשה של ההלכה למי שאינו מצוי בעמקי רזיה.
לכאבי, במציאות שאנו חיים בה קורה לעתים קרובות מדי שההלכה מוצגת באור שלילי על ידי גורמים שונים. שותפותן של נשים במערך ההסברה של נושאים הלכתיים שנויים במחלוקת, בייחוד בנוגע לסוגיות שניתן למצוא להן פתרונות מעשיים – חיונית וחשובה. הנשים שעברו את מסלול ההכשרה (הארוך, קרוב לוודאי) ישמשו לא רק שותפות לתהליכי פסיקת ההלכה, אלא גם “דוברות הלכה”, המסבירות ומנגישות אותה הן לציבור שומרי המצוות, הן לאזרחי המדינה שאינם כאלה, כפי שהוסבר.
לסיכום, נראה שהציבור בכללו, על גוניו השונים, עשוי להיתרם רבות ממעורבותן של נשים בשיח ההלכתי; מעורבות שמקורה ברצון עמוק ועז “לעסוק בדברי תורה” לשם שמיים, ומטרתה המעשית היא החתירה המתמדת ל”תיקון עולם” בכל תחומי החיים.
כמחווה של הכרת תודה עמוקה למי שמשמשת עד ימינו מודל וסמל לעוז רוח, כושר למידה ומנהיגות מופת, אסיים בדברי המדרש (אליהו רבה [איש שלום], פרשה י), המתאר את דבורה כמי ששרתה עליה רוח הקודש, בזכות מעשיה:
וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה וגו’ (שופטים ד, ד), וכי מה טיבה של דבורה שהיא שפטה את ישראל ומתנבאת עליהם? הלא פנחס בן אלעזר עומד, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה – כך רוח הקודש שורה עליו. אמרו: דבורה… עליה… ועל העושה כמעשיה הוא אומר: “חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וגו’ (משלי יד, א).
יהי רצון שיתקיימו דברי סיום המדרש גם בנשים החכמות בנות דורנו, החפצות בתורת חיים.
לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- מנהג יפה הוא לנשים שלנו: פסיקת הלכה על פי נשים בימי הביניים – ליאורה אליאס בר לבב
- אומנות בניית המשפחה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
- בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
- יש לך שאלה – הרבנית שלומית פיאמנטה
- ארבעה סוגי שאלות הלכתיות – אלישב רבינוביץ׳
- לעלות בקודש: נשים בשמחת התורה – במנייני נשים ובקהילות משתפות – צוות גלויה
***
[1] על השתלשלות ההלכה בדין לימוד תורה של נשים, ראה במאמרי “עיון בסוגיית נשים תלמוד תורה”, בתוך : לילך רוזנברג-פרידמן (עורכת) , מאמונה למעשה, ירושלים תשס”ו, עמ’ 129-89.
[2] החפץ חיים מתאר את מציאות החיים היהודיים בתקופתו, השונה מהותית, לדבריו, מהמציאות שבה הייתה מקובלת התפיסה ההלכתית המסורתית של “המלמד את בתו תורה, כאילו למדה תפלות” (ליקוטי הלכות למסכת סוטה, דף כא): “נראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שקבלת האבות היתה חזקה מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו בו אבותיו […] היינו יכולים לומר שלא תלמד הבת תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. כעת בעוונותינו הרבים קבלת האבות נתרופפה מאוד מאוד וגם מצוי שאינה במקום האבות כלל. בפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמד אותן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז”ל, כגון מסכת אבות וספר ‘מנורת המאור’ כדי שתאומת אצלן עִנְייַן אמונתנו הקדושה. אם לא כן, עלול שיסורו לגמרי מדרך ה’ ויעברו על כל יסודי הדת חס וחלילה” .
[3] יש להעיר שהצעה זו ליישוב הסתירה נראית כסותרת לכאורה את לשון הפסוקים, שבהם מודגש כי דבורה עסקה בדיינות בפועל : “הִיא שֹׁפְטָה… “. הרשב”א בחידושיו למסכת בבא קמא (טו, ע”ט) מקבל גם הוא את דרך ההסבר הזו.
[4] כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט, הלכות דיינים, סימן ז, סעיף ד). ועיינו בנושאי הכלים על אתר. אולם במהלך הדורות נחלקו הפוסקים בדין זה, אך אין כאן המקום להרחיב בכך.
[5] ר’ יהושע ולק (פלק) ב”ר אלכסנדר הכהן (כ”ץ) 1614-1555, פולין. תלמיד המהרש”ל והרמ”א. התפרסם מאוד בעקבות שני חיבוריו, “פרישה” ו”דרישה”, על ארבעת חלקי הטור. להרחבה על דמותה של מרת בילה, אשת ר’ יהושע פלק, ראו אשכנזי, דור דור ומנהגיו, תל אביב 1987, עמ’ 215-204; י”ל הכהן מיימון, סיני נ’ (תשכ”ב), עמ’ שע”א-שע”ב; בתיה ברומברג, “נשים מחדשות דינים בהלכה”, סיני נט (תשכ”ו), עמ’ רמח-רנ.
[6]בהקשר זה יש להזכיר את הערכתם של חכמים כלפי ברוריה, אשת רבי מאיר. הם לא נמנעו מלאמץ את דרכה ההלכתית בטענה ש”אין חכמה לאישה”. כמו כן, אימצו חכמים תקדימים הלכתיים שיצרה שפחתו של רבי יהודה הנשיא. לדוגמה, על כך שנידתה אדם שהכה את בנו הגדול, והוא התקשה למצוא מי שיתיר אותו מנידויו, כתב הרא”ש (בחידושיו למסכת מו”ק, יז, ע”א): “כשהמנדה הוא ידוע והוא חשוב – ימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו … והשפחה היה בה חכמה יתירה ויראת חטא, ולא רצו לשקול עצמם כנגדה – עד שנזקקו לו גדולי הדור והתירו לו”. התקדים ההלכתי שיצרה השפחה הפך להלכה מחייבת. עיינו ברמב”ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכה ט, ובנושאי כליו.
[7] מאמר זה מתמקד בבירור האפשרות ההלכתית העקרונית, שאישה תשמש כפוסקת הלכה. אולם יש להדגיש שהדיון באפשרות שהאישה תמונה על ידי הרבנות הראשית לישראל לשמש “רב – מורה הוראה”, מחייב להידרש גם לשאלה ההלכתית של מינוי אישה לתפקיד ציבורי, שאלה שעסקו בה פוסקים שונים, דוגמת הרב עוזיאל בתשובה שהוזכרה, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, יורה דעה – חלק ב, סימן מה), ועוד. להרחבה ניתן לעיין במקורות המצוינים בספרו של הרב פרופ’ דניאל שפרבר, דרכה של הלכה, תשס”ז , עמ’ 40, הערה 49.
מתוך היכרות עם עולם לימוד התורה הנשי הקיים, יש לא מעט נשים המסוגלות להגיע לרמה למדנית גבוהה, וכן קיימות קבוצות חשיבה המורכבות מרבנים ונשות הלכה. אשר על כן, תפילתי היא שכשהציבור ייווכח במציאות זו, סמכותן של הנשים תתקבל כפועל יוצא מכישוריהן, והן לא תזדקקנה למינוי רשמי (כדבריו של הרב בקשי דורון המצוטטים בעמוד זה).
אולם, אף אם נגיע לשלב שבו יהיה צורך לדון בשאלת מינוי רשמי של אישה כפוסקת הלכה – חשוב להדגיש שגם אז לא תהיה סיבה לפסול מינוי כזה בטענה ההלכתית שאישה איננה יכולה לשמש בתפקיד של שררה, כפי שהוכיח זאת הרב פרופ’ דניאל שפרבר במאמרו “האם אשה יכולה להיות פוסקת הלכה?” , שפורסם באתר “קולך”, 12.07.2009.
[8] וראו גם במאמרו “סמכות והנהגה לנשים וגרים”, תורה שבע”פ כ (תשל”ט), עמ’ עב.
[9] חשוב להדגיש שהרב בקשי דורון לא עסוק כלל בשאלת המינוי הרשמי של אישה לשמש פוסקת הלכה, משום שבעיניו, כמובא בגוף המאמר, הכישורים הם בסיס הסמכות ביחס לתפקיד זה, ולא המינוי.
[10] ראו הערה 7 למקור המאמר. כך מובא הדין בספר “הלכה פסוקה” (מכון הרי פישל, סימן ז, אות ט): מותרת האישה לשבת אצל הדיינים להורות להם הדינים במשפטים הבאים לפניהם שהיא בקיאה בהם ורשאה להורות הלכות איסור והיתר.
הקטע פורסם במקור בכתב העת דעות של נאמני תורה ועבודה, מתוך גליון בנושא קול אשה