"חשוב להפריד בין הרובד המחייב, השייך לשפה המשפטית, בה יש שיפוט וקביעות חדות, לבין הרובד הממליץ והמכוון, בו נכון לשוחח" – חננאל רוס צולל לרבדים השונים והאינטימיים של חיי זוגיות הלכתיים בין איש ואישה, ומפריד בין שפת החוק ההלכתי לבין השפה הרגשית של בני הזוג.
בספרייה האהובה עלי יש עמדות מחשבים שנועדו לשירות הסטודנטים. לכל מסך מחשב מוצמד פתק האומר כי עמדת המחשב אינה נשמרת למי שנוטש את חפציו על יד המחשב והולך ליותר מרבע שעה. כל פעם שאני רואה את הפתק הזה, עולה בי תהייה – כמה אנשים מגיעים לעמדה שברור שמישהו השאיר בה את חפציו מתוך כוונה לחזור, מזיזים אם החפצים ומשתלטים על המחשב. אפילו אם אנשים כאלה בהחלט קיימים, אין לי ספק שרבים אינם משתמשים בהיתר החוקי המנוסח בפתק, והולכים לחפש להם מקום ישיבה אחר.
זו בעיני עדות לכך שחוק – צודק והגיוני ככל שיהיה – לא פותר את הוויכוחים והתחושות הלא נעימות שצפויות להתעורר בגללו. החוק עומד לצד מי שהתיישב לעבוד על המחשב העזוב, ובכל זאת סביר שהוא יספוג מִרמור ותסכול מצד הסטודנט שאת חפציו הזיז. הממד הרגשי והבינאישי ממשיך להתקיים גם אם יש חוק שפוסק מה מותר או אסור לעשות.
נקודה זו קשורה לכך שבדיונים רבים שנוגעים לזוגיות ולמערכות יחסים, לא מועיל להתייחס אל ההלכה הפסוקה. ההלכה היא מערכת משפט שמגדירה זכויות וחובות. למשל מצוות 'עונה' מחייבת את הגבר לספק את זכויותיה המיניות של אשתו ונקבעו לה הגדרות משפטיות שונות. הבעייתיות של השפה המשפטית יכולה לעלות מתוך ההשוואה בין אישה שבאה לבן זוגה, פותחת לפניו את ספר השולחן ערוך, ואומרת לו שלפי מה שכתוב הוא חייב לקיים איתה הערב יחסי אישות; לבין אישה שניגשת אליו, אומרת לו שהיא אוהבת אותו, חושקת בו ורוצה שיבוא איתה למיטה בערב.
הבדל משמעותי בין המקרים הוא הנימוק של הרצון לקיים יחסי אישות: במקרה הראשון החוק הכתוב והמחייב (והוא אכן מחייב) משמש כאמצעי כפייה המכפיף את הגבר לרצון ולזכות המוקנית לאשתו, ובמקרה השני האישה מביעה את משאלתה ותחושותיה, כחלק מהזמנתה למיטה.
אנשים רבים אינם אוהבים שכופים עליהם דברים מכוחה של הצדקה חיצונית. גם כאשר מדובר על דברים שהיו רוצים בהם בעצמם, נימת הכפייה עשויה לפגום בהיענות שלהם לצו. מלבד זאת, השימוש בחוק חיצוני, שאינו קשור באופן ישיר למערכת היחסים שמחברת בין בני זוג, מחדירה אליה גורם שלישי שפעמים רבות לא יתקבל בברכה. משום כך, גם במקרים שבהם אפשר לגייס את החוק, ההתחייבות והצדק, כדאי לחשוב פעמיים האם לא עדיף להתייחס למערכת היחסים עצמה ולרצונות האישיים שלה ושלו.
ליצור מסגרת מארגנת
ההלכה, כמו כל מערכת משפט, מנסה גם להיות מסגרת שתנחה את ההתנהגות החיובית וגם להסדיר ולהבהיר כיצד נכון להתמודד עם חוסר הסכמות. ההלכה משרטטת מסגרת שבעזרתה ייתכן שכלל לא יתרחשו התנגשויות. למשל, בני זוג שמודעים לחשיבות שההלכה מייחסת לליל הטבילה של האישה, לא יקבעו פעילויות אחרות לאותו ערב, הוא לא יצא למשחק כדורגל עם חבריו וגם היא לא תעלה על דעתה להקדיש את הערב ללימוד כתבי הרב קוק.
העובדה שההלכה מסמנת את ערב הטבילה כזמן זוגי, יכולה למנוע את היווצרות ההתנגשויות בין רצונות זוגיים לרצונות פרטיים. אם נשוב אל סיפור הספרייה, אילו היו הספרניות מחליטות לפנות בעצמן את התיקים והמעילים שסטודנטים השאירו כדי לשמור על מקומם, היה באפשרותן לשנות את הנורמה שעל פיה משאירים חפצים כשומרי-מקום. מסגרת חוקית יכולה לעבוד אם משתמשים בה נכון.
לצד קביעת המסגרת, עיקר הגוף ההלכתי מתייחס לחיכוכים ולעימותים המתרחשים כאשר המסגרת אינה נשמרת. כך למשל דיני שכנים אינם מתייחסים לשכנים טובים, ששמחים לארח זה את זה ולתת כוס שמן ושתי ביצים כי המכולת נסגרה. ההלכה מדברת על השכנים שלא מסתדרים, שמתכתשים ורבים, כי במקרים האלה יש צורך בהתערבות חיצונית.
כך גם בזוגיות, יש מקרים שבהחלט נכון להיעזר בהנחיות הברורות שההלכה קובעת, והחוקים הללו יביאו לא רק צדק אלא גם יסללו את הדרך לקרבה ולשמחה. חלקים נרחבים מההלכה מתאימים למצבים לא אידאליים, מצבים של דיעבד, שבהם צורת ההתמודדות הטובה היא לגשת לחוקים, להתחייבויות ולחוזים. כשיש בלגן, ההלכה יכולה לספק כלים לעשיית סדר ולהגעה לפשרות, אבל אם אין בלגן בכל הנוגע לשאיפות ולתחושות של בני הזוג היא תשמח להיות מיותרת ולהסתפק בהיותה מסגרת.
בלבול השפות
חשוב להבחין בכך שההלכה עוסקת בעיקר בשני מצבים, באחד שבו היא מהווה מסגרת שאינה קובעת את מרבית מה שמתרחש בתוכה, ובשני שבו נוצרה בעיה וההלכה נדרשת להתערב. משום כך, במצבים בהם נשמרת המסגרת, השיח ההלכתי, המדבר על מצוות וחובות, איסורים והיתרים, אינו צפוי להיות מועיל במיוחד.
דוגמה ספרותית לבלבול בין השפה המשפטית שמדברת על חובות וזכויות לבין השיח הזוגי, בו עיקר הדגש הוא על רצונות ובקשות, מופיעה בספר ההלכה 'אבוא ביתך' (חלק א). את הספר חיברו הרבנים דוד ואברהם סתיו, שלצד בקיאותם וגדלותם התורנית ניצבת גם תבונה רגשית ובינאישית רבה. הם הקדישו פרק בן 20 עמודים כדי לברר את המקום של 'רצון האישה בחיי האישות' ואת השאלה 'האם האישה חייבת להיענות לרצון בעלה?'. בעזרת מקורות וכלים הלכתיים הם דנים בנושא ומגיעים למסקנות שונות. כקורא חשתי שהדיון על החובה שיש או אין לאישה מחמיץ את המקרה השכיח, בו אין צורך להגיע לדיבור המנוכר על חובות.
אפשר לדבר על כך שבזוגיות טובה נכון ששני בני הזוג ישתדלו להיענות לבקשות ההדדיות, ולא משנה האם הן לקבל מסאז', לטאטא קצת יותר בהקפדה, ללמוד חברותא או להקדיש יותר מקום ליחסי האישות. במקרים שבהם אחד מבני הזוג חש שהשני מתרשל מעט, שוכח את הסיכומים או 'מייבש' את התשוקות, חשוב לשוחח על כך, להביע את התחושות שזה מעלה ולהגיע להסכמה מחודשת. אולם זה לא מה שקרה בדיון על 'רצון האישה בחיי האישות', שנותר בגבולות האסור והמותר, החובה והפטור. הניסיון לפענח את הזוגיות בעזרת הכלים ההלכתיים נידון לכישלון מפני שלא זו מטרת ההלכה הפסוקה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
דוגמה מעשית להבדל בין זכות לרצון, מופיעה במצוות עונה. אחת מזכויות האישה היא שאישהּ יהיה איתה בליל הטבילה והם יקיימו יחסי אישות. משום שזו זכות שנמסרה לאישה, לכאורה אם היא איננה מעוניינת באותו לילה ביחסי אישות, מותר לה למחול על זכותה ולוותר עליה. בסוגיה יש אמנם גורמים נוספים שהפוסקים דנו בהם, אבל ברור שבמקרים שאין סיבות אחרות שמחייבות את הזוג לקיים יחסי אישות, זו אכן הזכות של האישה והיא רשאית לומר שהיא אינה רוצה בה. זוהי דוגמה לנקודה שאיננה ברורה מאליה ורבים מסתבכים בה, למשל במצבים שבהם האישה מעדיפה להקדיש זמן להתרגלות למגע ולגוף, שנמנעו ממנה בשבועיים הקודמים לטבילה. במצב שבו מותר לאישה לעזוב את שיח הזכויות והחובות, ההחלטה מה יקרה בליל הטבילה תלויה בבני הזוג, ונכון שהם ידברו רצונותיהם ויגיעו לסיכומים שמתאימים להם.
לאחר הדגשת החשיבות של ההפרדה בין שפת המשפט לשפת הזוגיות הבינאישית, ושימת הלב לכך שההלכה משמשת גם כמסגרת מקיפה, ניתן לומר כי האבחנה בין השפות אינה תמיד חדה. השיח המשפטי, המתאפיין בצורה ובמסגרת ופחות בתוכן, מגלם בתוכו גם ערכים. במצבים רבים אפשר לחלץ את הערכים הנטועים בשיח המשפטי ולהפריח אותם גם בשיח הזוגי. למשל יש דעות בהלכה שמצוות עונה מחייבת את האיש להיענות לאשתו בכל פעם שהיא חושקת ביחסי אישות. את הציווי הזה אפשר להבין כחובה חיצונית אבל גם כקריאה רכה יותר המורה לו לשאוף להיעתר, לנסות להיכנס למצב שבו הוא פתוח להתעוררות של תשוקה. והלוא תשוקה איננה גורל או שיקוף של מצב נתון שאו שהיא ישנה או שהיא איננה; תשוקה ניתן לעורר ולייצר ולהדליק, ולכן לפני שמסרבים או מעדיפים להקדיש את הזמן לעניינים אחרים, ההלכה מכווינה את האדם לחשוב שוב לפני שהוא אומר שהיום אין לו כוח.
בהלכות הנוגעות לאישות וזוגיות, אפשר להיעזר במצבים שבהם יש קושי או תחושה משמעותית של הזנחה, הדורשת התערבות של גורם מעט חיצוני. גם כאשר הזוגיות מתנהלת בדרך המלך, ניתן לקרוא הלכות שונות ולתרגם אותן אל השיח הזוגי ולהפיק מתוכם ערכים שיוכלו להנחות גם במישור הבינאישי. בכל מקרה חשוב להפריד בין הרובד המחייב, השייך לשפה המשפטית, בה יש שיפוט וקביעות חדות, לבין הרובד הממליץ והמכוון, בו נכון לשוחח. יש זמנים להם מתאימה שפת הרוך ויש מקרים בהם שפת המשפט תתרום לשיפור המצב וכדאי לשקול ולשאול איזו שפה מתאימה בכל שלב.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- ליל הטבילה: להכיר במורכבות – ד"ר מיכל פרינס
- ליל הטבילה: בין הלכה 'פשוטה' להרגשה למעשה – חננאל רוס
- שעת רצון: על קיומו של הרצון בתוך המפגש הזוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- מצוות עונה: על מענה בתוך הזוגיות, לפי הרצון והצורך – הרבנית שרה סגל-כץ
- ימי הגבלה בתשמיש המיטה: תאריכים מיוחדים עם איסורים בחיי האישות – צוות גלויה
- קודם אישות ואז נידה: על החשיבות ללמוד על החיים האינטימיים לפני כניסה ללימוד של הלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
