במסורות רבות, טקסי החתונה מתחילים בטקס החִינָה. לטקס זה פנים רבות כמספר הקהילות שחוגגות אותו עד היום והביאו עמן מסורות עתיקות יומין כמו גם חידושים של הדורות האחרונים. בלב הטקס, מורחים חומר אדום-כתום, המופק מעלי הכופר הלבן על כפות ידי החתן והכלה, כברכת שפע וכסימן למזל טוב.
חינה – על שום מה ?
השם חינה נגזר משמו הערבי של פרח הכופר (حِنَّاء), כיוון שבלב הטקס מורחים בצק בצבע כתום-אדום שהופק מהפרח. יחד עם זאת, כנאה למסורת שבעל-פה שלעולם לא התקבעה, טקס החינה מאופיין במספר משמעויות ופרשנויות שנקשרו לשמו ולסמלים העומדים במרכזו.
- החינה כשמירה על בני הזוג בערב חתונתם
יש מי שקישר בין החינה לפולחנים מגיים עתיקים שנועדות להבטיח את ביטחונם של בני הזוג. על אף שהרובד המגי נעלם עם השנים, עד היום נהוג לקשור בין טקס החינה להגנה מפני עין הרע ולברכת שפע והצלחה עבור בני הזוג. במישור פשטני יותר, הטקס בא להפיג במעט את המתח שבני הזוג עלולים לחוש בימים שלפני חתונתם ובכך "שומר" עליהם. החגיגות בחיק הקרובים משמשות כעוגן לקראת החיים החדשים ומקלות על תחושת ההיפרדות ממשפחותיהם.
לגישות אלו יש עוגן במסורת היהודית. הרעיון הבסיסי שחתן וכלה זקוקים לשמירה מופיע בתלמוד הבבלי: "אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה" (ברכות נד ע"ב). יש מי שפירש את השמירה הזו על הצד המגי, כדוגמת רבינו יונה: "מפני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ובשעת השמחה".[1] אחרים פירשו את הרעיון הזה על הצד הפסיכולוגי. יש ללוות את החתן והכלה כדי שאלה לא יהיו שרויים במצוקה נפשית שאירועי החתונה יכולה לעורר.[2] פירוש נוסף ראה בשמירה ובליווי עניין של מעמד והתרוממות רוח, בדומה למלך שזוכה לשמירה מתמדת. כך קובע הפרקי דרבי אליעזר: "החתן דומה למלך מה המלך….מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו."[3] כל המישורים האלה – המגי, הפסיכולוגי והחברתי – נרקמים ביחד מסביב למנהגי החינה ולמשמעויות השונות שניתנות להם, בין אם בחינה עצמה, בעלת יכולת הגנה על פי האמונה העממית, בשמחה ובהצבת הזוג במרכז הבמה.
- החינה כטקס מעבר לכלה
בקרב רוב הקהילות, הכלה היא זו שעומדת במרכז טקס החינה. בעבר, החתונה הייתה כרוכה בשינויים עמוקים עבור הכלה, שהייתה עוזבת את בית הוריה לבית הורי החתן ולוקחת על עצמה תפקידים חברתיים חדשים, כרעיה ואם. על אף ששינויים אלה התמתנו בימינו והפכו להדדיים יותר, טקס החינה מהווה עדיין תחנה חשובה בדרך לחתונה, שמאפשר יציאה מחיק המשפחה וכניסה לחיק הזוגיות. בעדות רבות, טקס החינה נחגג ערב החתונה ונחתם בטבילת הכלה במקווה טהרה, שמשלימה את המעבר מהנעורים לחיים הזוגיים.
החינה כטקס מעבר מקבל ביטוי גם כן דרך פיוטים רבים הפונים אל האישה, לפעמים כסמל לעם ישראל כולו, ומעודדים אותה לצאת לקראת דודה. המפורסם מביניהם הוא הדו-שיח בין החתן והכלה, או בין עם ישראל לעמו, שחיבר רבי ישראל נג'ארה ומופיע במסורות רבות:
יַעֲלָה יַעֲלָה – ר' ישראל נג'ארה
יַעֲלָה יַעֲלָה בּוֹאִי לְגַנִּי הֵנֵץ רִמּוֹן פָּרְחָה גַּפְנִי
יָבוֹא דוֹדִי יָחִישׁ צְעָדָיו וְיֹאכַל אֶת פְּרִי מְגָדָיו
אִם יְדִידִי אָרְכוּ נְדוּדָיו אֵיךְ יְחִידָה אֵשֵׁב עַל כַּנִי
שׁוּבִי אֵלַי, אַתְּ בַּת אֲהוּבָה שׁוּבִי אַתְּ, וַאֲנִי אָשׁוּבָה
הִנֵּה עִמִּי זֹאת אוֹת כְּתוּבָה כִּי בְּתוֹכֵךְ אֶתֵּן מִשְׁכָּנִי
רֵעִי, דּוֹדִי, נַפְשִׁי פָּדִיתָ וּלְבַת מֵאָז אוֹתִי קָנִיתָ
עַתָּה לִי בֵין עַמִּים זֵרִיתָ וְאֵיךְ תֹּאמַר כִּי אֲהַבְתָּנִי
אֲיֻמָּתִי, לְטוֹב זֵרִיתִיךְ וְלִתְהִלָּה וּלְטוֹב שָׂרִיתִיךְ
כִּי אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן אוֹשִׁיבֵךְ עַל דּוּכָנִי
לוּ יְהִי כִדְבָרְךָ, יְדִידִי עַתָּה מַהֵר תֶּאְסֹף נְדוּדִי
וּלְתוֹךְ צִיּוֹן נְחֵה גְדוּדִי וְשָׁם אַקְרִיב לָךְ אֶת קָרְבָּנִי
חִזְקִי רַעְיָה חִכֵּךְ כְּיֵין טוֹב כִּי צִיץ יִשְׁעִי רַעֲנָן וְרָטֹב
וּלְסִירַיִךְ אֶכְרוֹת וְאֶחְטֹב וְחִישׁ אֶשְׁלַח לָךְ אֶת סְגָנִי
- החינה ומצוות הנשים
על פי המסורת היהודית-מרוקאית, שם החינה מרמז לשלושת מצוות מרכזיות בחיי האישה היהודיה: חלה, נידה והדלקת הנר. מצוות אלו נקשרו לנשים עוד במדרשים הקדומים, ונלוו להן סגולות לפוריות ולידה קלה. כך, למשל, כותב התלמוד הבבלי:
אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁלֹשָׁה בִּדְקֵי מִיתָה בָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, וְאֵלּוּ הֵן: נִדָּה וְחַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר; כְּלוּם עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן?[4]
חנה, שאותיות שמה מרמזות גם הן על שלושת המצוות, תבעה מן השמיים את הזכות לפוריות והולדה. קיום אותן מצוות, על פי המדרש, כפה על הקדוש-ברוך-הוא לענות בחיוב לבקשתה. באמונה העממית, לא רק המצוות הן סגולה לפריון אלא החינה עצמה, ולכן נוהגים למרוח אותו על ידי הכלה. הכתם שהוא משאיר מהווה מעין סימן שבא להזהיר את הכלה הטרייה על קיום אותן מצוות.
- החינה כסמל לאהבה בין בני הזוג
פרשנים נוספים הציעו שהחינה, או פרח הכופר, מרמז על הפסוק "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי" (שיר השירים א, יד) ומבטא את האהבה ואת החיבור שבין בני הזוג.[5] לאהבה בין בני הזוג יש כמובן חלק מרכזי בטקס החינה, שבא לידי ביטוי בעיקר בפיוטים הרבים ששרים במהלך הטקס ומתכתבים גם הם עם שיר השירים ומוטיב האהבה הזוגית:
איילת חן – רבי שלום שבזי
אַיֶלֶת חֵן בְּגָלוּת תִּסְמְכֵנִי
וּבַלַּיְלָה בְּתוֹךְ חֵיקָהּ מְלוֹנִי
לְכוֹס יֵינָהּ אֲנִי תָּמִיד מְזוּמָּן
וְנִתְעָרַב חֲמַד יֵינָהּ בְּיֵינִישְׁתוּ דוֹדִים לְעוּמָּתִי וְשִׁכְרוּ
וְהָעִירוּ לְשֵׂכֶל רַעֲיוֹנִי
בְּהֵיכַל בַּת מְלָכִים הַכְּבוּדָה
וְשׁוּלְחָנָהּ מְזוּמָּן לַהֲמוֹנִיזְמָן הִפְרִיד לְכָל רֵעִים וְדוֹדִים
אֲבָל דּוֹדִי בְּאַהֲבָה יִמְשְׁכֵנִי
יְקַשֵּׁר חֵן וְחֶסֶד עַל גְּבֶרֶת
בְּמַעְגַּל חֵן וְחֶסֶד יִזְכְּרֵנִי
שלום לך דודי – רבי שלמה אבן גבירול
שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן
לִקְרַאת אֲחוֹתְךָ רוּץ צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ
וּצְלַח כְּבֶן יִשָׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן
מַה לָּךְ יְפֵהפִיָּה כִּי תְעוֹרְרִי אַהֲבָה
וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ כַּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן
הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה
עִתָּה וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן
אעופה אשכונה – רבי יצחק אבוחצירא
אָעוּפָה אֶשְׁכֹּנָה וְאַרְחִיקָה נְדֹד / בַּמִּדְבָּר אָלִינָה וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד
נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ בְּלִבִּי בֹּעֵרָה/ מִיּוֹם פְּרֵדָתוֹ נַפְשִׁי עָלַי מָרָה
יְדִיד מֶנִי בָּרַח הָלַךְ עֲזָבַנִי/ אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי
יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים / נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ הִכּוּנִי הַשֹּׁמְרִים
צִפִּיתִי לְדוֹדִי מָתַי יָבוֹא אֵלַי / יַלְבִּישֵׁנִי עֶדְיִי וִירַחֵם עָלַי
חֲשֹף זְרוֹעֲךָ לְקַבֵּץ פְּזוּרִים / גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ וְדִגְלְךָ הָרֵם.
קוּמִי יְחִידָתִי וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה / אֲחוֹתִי רַעְיָתִי הִנֵּה גוֹאֲלֵךְ בָּא
חֲמוּדָה יְקָרָה רַבַּת הַמַּעֲלוֹת / גַּם מִפָּז נִבְחָרָה צְאִי נָא בִמְחוֹלוֹת
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ נְעוּרִים / הֵיכָלֵךְ אֲיַסֵּד בְּאַבְנֵי סַפִּירִים
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים / קוּמִי לָךְ אֲהוּבָה כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מתי ואיך חוגגים ?
מנהגי החינה מרובים ושונים בין קהילה לקהילה. בתימן, היו עורכים את טקסי החינה בשבוע שלפני החתונה והיו מקיימים שני טקסים נפרדים לחתן ולכלה. הטקסים כללו שירה, מתנות ומריחת החינה על כפות ידיהם ורגליהם של החתן והכלה. אצל יהודי מרוקו, טקס החינה נערך במקור ערב החתונה או שבעה ימים לפניה. אישה מבוגרת שכבר ילדה, לרוב אמא או סבתא, מרחה על כף ידיהם של הזוג ושל האורחים את החינה. בקרב יהודי לוב, חגגו שני טקסי חינה שונים. הראשון התקיים שלושה ימים לפני החתונה בבית הכלה, והשתתפו בו נשים בלבד. במהלך טקס זה, נצבעו שערי הכלה בעזרת החינה. ערב החתונה, התקיים טקס נוסף, בהשתתפות שני בני הזוג, שכלל מריחת החינה.[6] יהודי הודו חגגו גם הן את החינה ערב החתונה, ונהגו לצייר צורות מיוחדות על כף יד הימנית של הכלה ומעבירים חינה מיד החתן ליד הכלה כאות לחיבור ואהבה.
כמנהגים רבים בעם ישראל, טקס החינה אינו מבוסס על המסורת הדתית הכתובה אלא על תורה שבעל-פה שנמסרה מדור לדור ושמרה על אופי דינמי וספונטני. טקס זה נשמר ונחגג בעיקר על ידי נשים שמסרו את סודותיו מאם לביתה. מלבד החגיגות, הטקס היה הזדמנות לחגוג את שמחת הכלה, להיפרד ממנה ולברך אותה בזוגיות טובה, באהבה ובפריון. עם העלייה לארץ ומיזוג הגלויות, החינה הפכה לטקס רשות ומבטא עתה את החיבור של בני הזוג למסורת אבותיהם, ובמיוחד למסורת אמותיהם. כיום, נהוג להלביש את החתן ואת הכלה בבגדים מסורתיים, להשמיע שירים מיוחדים לטקס החינה ולהגיש מאכלים מסורתיים, הכל בהתאם למוצאם של בני הזוג. רגע לפני החתונה, טקס החינה הוא בבחינת "דע מאין באת", ומאפשר דרך חדשה שמבוססת על גודש תרבותי ומשפחתי.
אולם, בישראל הטקס עבר סטנדרטיזציה שמחקה חלק מהמנהגים הייחודים לכל עדה ועדה, והפכה אותו לאירוע בעל ניחוח פולקלוריסטי שאיבד את עומקו. לזוגות המעוניינים בקיום טקס חינה משמעותי עבורם, אנו מציעים לבנות טקס אישי הבנוי משלושת המרכיבים היסודיים שהם: שמירה, אהבה ומורשת.
- שמירה: פירטנו למעלה על עיקרון השמירה, שמשלב היבטים מגיים, פסיכולוגים וחברתיים. מתוך סל האפשרות הזה, הזוג יכול לעצב לעצמו טקס שמבליט את ערך זה כפי שהוא נתפס בעיניהם. למשל, אפשר לבחור מבין קרובי המשפחה דמויות שנחשבות ל"שומרות" על הכלה ועל החתן ולהזמין אותן להניח את החינה על ידיהם, ובכך לשלב בין השמירה החברתית לשמירה המגית-סמלית. אלה הנוהגים לבחור מלווים ליום חתונתם מבין חבריהם יכולים להכריז עליהם כ"שומרים" לעת עתה ולהבא.
- אהבה: האהבה מככבת לאורך כל אירועי החתונה, אלא שטקס החופה יחסית מקובע וארוך. לכן, טקס החינה עושה מקום לביטויים אישיים יותר של אהבה בין בני הזוג, כגון נאומים קצרים, מתנות, איחולים, ריקודים ושירים.
- מורשת: בימינו, החינה הוא טקס מורשתי ומורשת זו איננה מוגבלת לפרטים חומרים דוגמת הלבוש והאוכל. לצד אלו, ניתן להדגיש את המצוות העומדות ביסוד טקס החינה, את המסורות שבעל-פה של משפחות החתן והכלה ואת המנהגים שכל אחד ואחת מביא מבית אביו ואמה וביחד רוצים להנחיל לדור הבא.
מוזיקה מלווה: מחרוזות שירי חינה – להקת שפתיים
***
* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- מפני מה ניתנה לה? מדרש-תיקון לחגיגת החינה – תמר ביטון
- "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" – אירוסין אז והיום – הרבנית שרה סגל-כץ, חורש אל עמי ומרב למברגר
- שמחת אם החתן-הכלה: טקס נשי לקראת חתונת הבת/הבן – הרבה הדס רון-זריז
- מעשיות ורוחניות: מנהגי חתונה – הרבנית שרה סגל-כץ
- גם ציפור מצאה בית – ברכה תחת החופה מהורים לילדיהם – יונדב קפלון, מתוך ספר האהבה
- הפיוט כגורם מקשר בין אירוע פרטי, בני המשפחה וא-לוהים – רחל אילון כוכבא
- מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת – טקס חנוכת הבית – הרבנית שרה סגל-כץ, חורש אל עמי ומרב למברגר
הערות והפניות ביבליוגרפיות:
[1] פירוש על הרי"ף, ברכות, נד ע"ב.
[2] כך, למשל, פירש בעל הערוך השלחן, אבן העזר, סימן סד.
[3] פרקי דרבי אליעזר, פרק טז.
[4] בבלי ברכות, לא ע"ב.
[5] הרב יוסף בן נאיים, נוהג בחכמה, בני ברק תשמ"ז,
[6] הרב זבולון בוארון, מקור השמחות, נתניה תש"ד, עמ' 14-12.
