אַף פַּעַם זֶה לֹא עוֹרֵר בְּךָ חֲשָׁד? / כַּמָּה פְּעָמִים זֶה קָרָה? / אַתָּה לֹא מַצְלִיחַ לְהִזָּכֵר?

קִירוֹת הַגֶּבֶס הַדַּקִּים, שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ דַּרְכָּם / בֶּכִי אוֹ צְחוֹק אוֹ נְחִירוֹת לַיְלָה, / לֹא יַעַמְדוּ בִּפְנֵי רַעַשׁ הָעֶלְבּוֹן הַזֶּה.

הַסּוֹף הִגִּיעַ / עָרוּךְ וּמוּכָן / מְתֻקְתָּק וּמְצֻחְצָח / מֻקְפָּד. לְלֹא רַחֲמִים

הַאִם אֵלֶּה יָדַי שֶׁלִּי / שֶׁנָּגְעוּ לָרִיק, אוֹ יְדֵי זָר / שֶׁזָּרְעוּ בֶּהָלָה?

בָּטַחְתִּי בָּעֲרָפֶל. / הִרְגַּשְׁתִּי כְּמַשְׁפֵּךְ שֶׁאֵין / שׁוּם פֶּרַח שֶׁרוֹצֶה בּוֹ.

חִלְמִי חֲלוֹמוֹת טוֹבִים / דַּמְיְנִי שֶׁיֵּשׁ לָךְ הוֹרִים אֲבִיגַיִל / כֶּתֶר עַל רֹאשֵׁךְ

כָּעֵת אַתְּ מְלַמֶּדֶת אוֹתִי. / מִלִּים / שֶׁהִקְפַּדְתִּי לִשְׁכֹּחַ

לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים / יְגַלֶּה סִבְלוֹתֵינוּ לְעוֹלָמִים / וּמִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ / יִשְׁמְעוּ הַקּוֹלוֹת הַנֶּאֱלָמִים

בעצה אחת שמעון ולוי החליטו לקחת את הפגיעה של אחותם ולעשות בה כטוב בעיניהם. מהטקסט ניתן ללמוד כי הם התעלמו לחלוטים מדינה ומהשבר שלה והתרכזו בכאב הפרטי שלהם. הם לא חשבו אף לרגע אחד, להיכנס אל דינה בדחילו ורחימו, לשבת מולה להישיר אליה מבט ולהיות איתה שם בכאבה.

שיחה גלויית עיניים עם יונינה פלנברג על מוגנות ושערי פגיעה, טיפול והתמודדות עם טראומה, ועל האתגרים החדשים שעלו בעקבות השבעה באוקטובר.

אֲבָל הַמָּקוֹם צַר עָלַי. / הוֹלֵךְ וּמִצְטַמְצֵם.

הָאָדֹם הַיּוֹם אָדֹם מְאוֹד / הַצָּהֹב מִתְהַדֵּק עַל הַצַּוָּאר

האחריות הקהילתית והלאומית שלנו היא לתמוך בשורדות ושורדי התקפת הטרור המיני של חמאס, ומוטלת עלינו החובה לפעול במגוון מישורים לקדם את ההחלמה והריפוי שלהם

פסית שיח משתפת במחשבותיה על דינה בזמן הזה: ״התחלת הריפוי היא כאשר מאפשרים לנפגע להחזיר את השליטה לידיו. לדינה זה לא התאפשר. לא שכם ולא אחיה אפשרו לה להחזיר את השליטה על חייה ולהשמיע את קולה״.

מקומה של דינה נפקד בפרשת וישלח, אך על ידי קריאה מחודשת בפרשה, אפשר להנכיח אותו מחדש. הנה כמה מהדברים שהיינו רוצים להגיד לה

אֶת מָה שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לִכְתֹּב / שָׂרַפְתִּי

קריאה מחודשת בסיפורי דינה, דרך פרשנויות חדשות המבקשים להנכיח את קולה הנעלם של דינה.

המילה 'אחותנו' מבטאת את התביעה שהיא אחת מאיתנו, ואיננה הפקר. היא מסייעת לתבוע חזרה גם את ערכה, הצהרה לעולם שהיא איננה חסרת ערך. שהיא חייבת להפוך לאחריותנו.

לִפְתֹּחַ אֶל אֲוִיר הָעוֹלָם אֵיזֶה קֵפֶל / שֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַבַּדִּים.

אֶצְבְּעוֹתַי מְשַׂרְטְטוֹת אִי בָּטוּחַ וּשְׁמוֹ "מָחָר".

עַכְשָׁו אֲדָמָה רוֹעֶדֶת הִיא שֶׁטַח שֶׁאֲנִי מְהַלֶּכֶת בּוֹ בְּנִנּוֹחוּת.

כַּפּוֹת יָדַי / עֲל כַּפּוֹת הָמַּנְעוּל

בָּרְכֵן בְּאוֹר פָּנֶיךָ, וְשָׁמְרֵן כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן, בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵן.

לא זו בלבד שלא העניקו לדינה את האפשרות ללמוד תורה, צעירה ככל שתהיה גם לא היו באמתחתה הכלים הנאותים שיכשירוה להתמודד עם מצבי חיים משתנים ומתחלפים. אפילו דרך ארץ הקודמת לתורה, לא היה בידה; היא לא ידעה לחוש חשדנות כלפי זרים, ולא חינכוה לגלות במידת הצורך התנגדות.