דבר תורה נוסף לפרשת ״שופטים״ מזהה את טקס ׳עגלה ערופה׳ כדרישת לנטילת אחריות קהילתית להתמודדות עם התאבדויות. היא מבקשת לקרוא להם בשם המתאים יותר: מוות מאובדנות. בעיתוי קריטי של טראומה קולקטיבית, היא קוראת להפסיק את השתיקה, להכיר באובדנות כמחלה ולבנות מערכות תמיכה במקום הסטיגמה המסוכנת.
אזהרת טריגר
Trigger Warning
התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.
פרשת השבוע, שופטים, מתארת את אחד הטקסים המוזרים והמטרידים ביותר בכל התורה: טקס העגלה הערופה (דברים כא, א-ט). זוהי סצנה בוטה במיוחד; חלל מתגלה בשדה. אין עדים, אין חשודים, אין רמזים. הרוצח אינו ידוע. ועם זאת, התורה מתעקשת: המוות הזה לא יכול להידחק הצידה כבלתי פתיר, בלתי עקיב, או סתם מצער. במקום זאת, זקני העיר הקרובה ביותר חייבים להתייצב ולהראות נוכחות. מודדים את המרחק כדי לקבוע איזה עיר קרובה יותר ועל סמך זה לוקחת אחריות על המקרה הקשה. הם מביאים עגלה שמעולם לא עבדה, מובילים אותה לנחל איתן, ועורפים את עורפה. הכהנים רוחצים את ידיהם ומכריזים: ״ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו״.
זהו טקס של סירוב. סירוב להתעלם מחלל בשדה. סירוב לתת למוות לעבור בעילום שם. סירוב להעמיד פנים שחף מפשע פירושו חף מאחריות.
חז״ל מתחבטים בהצהרת הזקנים (משנה סוטה ט, ו). כמובן שהמנהיגים לא גרמו ישירות למוות האורח, אז למה הם נדרשים להישבע? חז״ל מסיקים: חובת הזקנים הייתה לוודא שאורח בעיר אינו נותר ללכת לבדו, רעב, ללא ליווי, בלתי נראה לתושבי העיר. חלל שמתגלה בשדה איננו רק טרגדיה אישית. זהו כישלון קהילתי.
אינני יכולה לקרוא על טקס ״עגלה ערופה״ מבלי לחשוב על אובדנות.
כמו החלל בשדה, מוות מאובדנות גם הוא מערב את הקהילה. הוא דורש מאיתנו לשאול לא רק מה קרה לאותו אדם, אלא אילו תנאים יצרנו, או נכשלנו ליצור, שתרמו לנסיבות טרגיות סביבו. האם משהו נורא קרה בעבר שגרם נזק בל יתוקן לנפש האדם, והוא לא יכול לדבר על זה מרוב בושה? האם יצרנו תרבות שבה פגיעות יכולה להיחשף בקול רם? או שעטפנו סבל בשתיקה וסטיגמה? האם המוסדות שלנו התמקדו בטיפול, או שהם התעלמו?
בימים אלה, כשישראל מתמודדת עם טראומה קולקטיבית מאז השבעה באוקטובר, כשחיילים ואזרחים נושאים פצעים נפשיים עמוקים, השיח הזה נעשה דחוף מתמיד. לעתים קרובות מדי, קהילות יהודיות מגיבות למקרי אובדנות בדרך הפוכה מהמקרה של ״עגלה ערופה״: בחשאיות, בהימנעות, ואפילו בביטול טוטאלי. בהלוויות, לרוב סיבת המוות מוסתרת. בהספדים משתמשים בשפת קודים כמו ״מוות בפתאומיות״ ולא במילים כמו ״מוות מאובדנות״ או ״מיתה מהתאבדות״. זהו ביטוי שאינו קיים לכתחילה בשפה ואפשר לאמץ אותו כדי לבטא את המוות הזה, מוות בשל התאבדות. כשאין שפה ודיבור גלוי יש הכפלה של הקושי: המשפחות נושאות על כתפיהן ובלבם השבור לא רק יגון אלא גם בושה עמוקה. וכך, שיחות בקהילות נתקלות בלחישות וניחושים וחסר דיבור גלוי שמאפשר אמפתיה. אנחנו כנראה חושבים ששתיקה היא דרך בריאה של הגנה, אך למעשה, היא משאירה את האדם לבד ובודד ואת המשפחה מבודדת בכאב.
הרבנית מריאן נובאק – חברה, עמיתה ופעילה ללא הרף בנושא זה – מסבירה: ״מוח בריא אינו מתכנן את הסוף שלו״. היא הזכירה לי שאובדנות היא לא תוצאה של אופי או בחירה, אלא תוצאה של תפקוד לא תקין של המוח. כלומר, מה שנראה לנו כבחירה מושכלת ולכאורה מחשבה צלולה זה בעצם תהליך של אי-תפקוד של מערכות החשיבה כפי שאנו מצפים מהם. גורמים חיצוניים אמנם יכולים להחמיר את אותו חוסר תפקוד, אך הם אינם סיבת המוות עצמה. בדיוק כמו בכל מחלה חמורה, כגון סרטן או מחלת לב, אובדנות היא מחלה פיזית והיא עלולה להיות קטלנית. אם נהיה בתודעה שכזו ביחס למוות מאובדנות נוכל למקד את השיחה על כך באופן אחר מהרגיל. שינוי פרספקטיבה זו עוזר גם במישור רגשי-פילוסופי. כך למשל, לא נשאל יותר ״מדוע ואיך יכלו לבצע מעשה כה קיצוני?״ השיפוטיות הזו תפנה את מקומה ונכיר בכך שהם לא ״עשו״ כלום. הם מתו ממחלה.
אם כן, מה אנחנו יכולים לעשות כקהילה? אנחנו יכולים לשנות את ההתייחסות אל טיפול בבריאות הנפש כחלק ׳טבעי׳ בתוך מערכת הבריאות. יחס זה יהפוך את המערך לנגיש, סטנדרטי ומקובל בחברה ואולי יהיו פחות חסמים לאנשים מלבקש עזרה. בנוסף, אנחנו יכולים להתייחס למקרי מוות מאובדנות כפי שאנחנו מתייחסים למחלות אחרות, בחמלה, בכנות, ובתמיכה לאלה שנשארו כואבים ואבלים. אנחנו יכולים ללמוד מארגונים כמו בשביל החיים (בישראל) ו-Chai Lifeline (בארה״ב) המציע טיפול מקיף למשפחות המתמודדות עם סרטן, ולבנות מערכות מקבילות לאלה המתמודדים עם מחלת נפש. והכי חשוב, עלינו להפסיק להתפלסף או ליצור איזו רומנטיזציה למוות מאובדנות כפי שהיא היום, שאנחנו כאילו חרשים ומושתקים, ללא שפה מתאימה וללא מילים. יותר מדי אנרגיה הלכה לוויכוחים מופשטים, בעוד מעט מדי הלכה למחקר אמיתי, מניעה וטיפול. המשימה שלנו היא לא להלביש את האובדנות במטפורה, אלא להתעמת איתה כמחלה ממשית, לתמוך באלה שמתמודדים, ולעמוד לצד אלה שמתאבלים.
התורה מסרבת לכינון שתיקה. היא מתעקשת שנעצור, נסתכל, ונתייחס כשחלל מתגלה בשדה. הכהנים, הזקנים, והעם – כולם חייבים להכיר באובדן, כולם חייבים להרגיש את הקרע.
העגלה הערופה עוסקת באחריות מוסרית. מות העגל בנחל איתן הוא מעשה מזעזע שנועד לחרוט את האמת בזיכרון הקולקטיבי: חיים אבדו והקהילה שלנו לא יכולה להעמיד פנים שהיא לא מעורבת.
מה זה אומר עבורנו להגיב לאובדנות בצורה כזו? כלומר: זה אומר ליצור טקסים יהודיים שמכירים באבדן ישירות, באומץ ובחמלה. להדריך את המנהיגים שלנו: רבנים, מורים ויושבי ראש ארגונים להכיר בייאוש ולהושיט יד תומכת. ללמד את הילדים שלנו התמודדות בתחום בריאות הנפש היא לא תופעה מביכה אלא מטרה קדושה, וחלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי. הלוואי וכך נבנה קהילות בהן לא יישארו לפסוע לבד בהתמודדות שכזו.
הפרשה מסתיימת בציווי: "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה׳" (דברים כא ט). לעשות את הישר פירושו להתמודד עם המציאות, לא להעמיד פנים שאיננו מבינים מאין הגיע החלל לשדה. עלינו לקחת אחריות: לבנות חברה שבה הפגיעים זוכים לטיפול, אף אחד אינו נזנח, והנואשים לא נותרים לבדם. מוות מאובדנות אינו עץ הנופל ביער ללא עדים. אנחנו תיבת התהודה, אנחנו העדים, וגם לנו יש אחריות.
כאשר מישהו מת מאובדנות, וקשה לומר זאת במילים ברורות מבלי לחוש מתח או מבוכה, אנחנו צריכים להיות מחוייבים לא להתעלם מכך ובעצם לבטל את האובדן. האופן בו המוות הגיע אל חייו של אותו אדם ואל הסביבה שלו הוא ענין קשה, אבל היסטוריה שלמה של נסיון לטאטא מקרים כאלו לא עוזרת כלל. אנחנו כן יכולים לסרב לתת לזה להיעלם בתוך ענן של שתיקה. אנחנו יכולים לומר את האמת. אנחנו יכולים לזכור. אנחנו נתחייב להתקדם ולהשתפר.
בחברה הישראלית, שבה השירות הצבאי והחוסן הנפשי נתפסים כערכי יסוד, ההכרה בפגיעות נפשית דורשת אומץ מיוחד. דווקא עכשיו, כשכל כך רבים נושאים טראומות מהמלחמה, עלינו לפרוץ את חומת השתיקה. העגלה הערופה דורשת שגם כאשר אנחנו איננו יודעים את כל הפרטים אין הדבר פוטר אותנו מאחריות. וגם לא כאשר אובדנות לוקחת מאיתנו חיים יקרים. החלל בשדה הוא לא הפקר. הוא חלק מאיתנו.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
