התורה שבכתב והתורה שבעל-פה עוסקות גם בנושאים קשים וכואבים כעבירת אונס והטרדה מינית. הרבנית רחל קרן מציגה את יחס היהדות לנושאים אלו, מתמודדת עם הסתירות, הקושי והסילוף המצויים בשיח ההלכתי על הנושא, וקוראת לאחריות חברתית חסרת פשרות וחובת עמידה לצד הנפגעים והנפגעות. [1]

בספר דברים, פרק כ"ב, התורה דנה באונס אשה ובחומרת המעשה, "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה " (דברים כב, כה). אונס נתפס כרצח, כרציחת הנפש! (כאן המקום לציין שבאף מערכת חוקים בת זמננו בעולם המערבי, וגם בחקיקה במדינת ישראל, מעשה אונס והעונש עליו אינם מושווים כלל לנטילת נפש) אמנם, התורה אינה מתייחסת באופן שווה ובחומרה שווה לכל מקרי האונס, ויוצרת אבחנה פורמלית בין מקרים שונים. 

הזיהוי של אונס כרצח של ממש והעונש הנגזר בהתאמה, מתייחסים אך ורק למקרה בו נאנסה נערה מאורסה (כלומר, שכבר הובטחה להיות לאיש), וכאשר האונס אירע במקום בו לצעקתה אין מענה אפשרי: "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ, צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ." (דברים כב, כז).

כאשר מדובר בנערה מאורסה שנאנסה בעיר ולא בשדה, העונש הוא מוות בסקילה הן לנערה והן לאנס "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כב, כג). כלומר, ההנחה היא שבאי צעקתה היא אשמה כמו האיש.

במקרה של גבר האונס נערה בתולה שאינה מאורסת, מדובר על עונש מינורי ביותר: תשלום כספי לאבי הנערה, בתוספת החובה לשאת אותה לאישה. בולטת העובדה שמדובר בעונש 'אזרחי' בלבד ללא משמעות 'פלילית', כפי שהעיר כבר הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שנה):

"שהבועל בתולה בין שיהיה מפתה או אונס אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא קנס ממון לבד ושישא אותה".

קשה שלא לתהות על התפיסה העולה מתוך קריאת פסוקים אלו אודות מעשה אונס ופגיעה בגופה ובנפשה של האשה. האם התורה ובעקבותיה ההלכה אינן מכירות בכל אונס ובכל פגיעה מינית באשה כפגיעה אסורה מלכתחילה?! הרי התורה משווה מקרה מסוים לרצח!! 

מההקלה בעונש נערה שאינה מקושרת בקשר אירוסין לאיש, ומהטלת האשמה על האשה עצמה ("בעיר"), נראה שאין לאשה זכות על גופה, והחטא והאשמה הם רק כאשר נפגע קשר נישואין בשל האונס.

כשאנו קוראים בתנ"ך אודות סיפורי אונס (דינה, תמר, פילגש בגבעה) – אנו למדים על גישה מחמירה מאד, ללא הבחנה במעמד הנערה, כפי שהבנו מחוקי ספר דברים. מעשה האונס נקרא "עינוי", הפעולה מוכתרת כ"נבלה"  והעונש אינו מוטל רק על האנס – אלא בנוסף על כך מוטל עונש קולקטיבי על כל מי שהיה לו נגיעה במעשה זה, או שלא עשה דבר כדי למונעו. למקרא סיפורים אלו מחריפה השאלה לעיל: כיצד ייתכן שבחוקי התורה לא נכלל כל סוג של אונס תחת אותה הסתייגות מוחלטת, תחת אותה השוואה נחרצת לרציחת נפש? האמנם החוקים באים ללמד שישנו אונס "מותר"? או שאולי יש האשמה של האישה הנאנסת? בוודאי שלא כך הם פני הדברים בסיפורי התנ"ך.

בין החוק לבין הסיפור

הרב אודי פרומן[2] מציע שסיבת ההבדל בין החוק והסיפור נעוצה בתכלית אמירתם. הסיפורים בתנ"ך מדברים על חומרת המעשה ועל הפגיעה בנפגעת. אלו הם מעשי נבלה, והפגיעה היא עינוי נפש וגוף. החוקים המנוסחים בתורה מדברים על מציאות של חטאי זנות שאותם יש לעקור מהחברה ולהמירם בחיי אישות מוסדרים וחוקיים. לכן יש משמעות לשאלה אודות הסטטוס המשפטי של הנאנסת ולמעמדה האישי. הדין משתנה בהתאם לכך, ומוצעת האפשרות של קשר נישואין שאי אפשר יהיה להתירו. יישום החוקים כפוף לסדרי הדין ולצורך בעדים והתראה. אם אין עדים, אם הסדרים לא מתקיימים, אז לא ניתן להחיל את הענישה. כך על פי החוק. (וכפי שאנו יודעים ממציאות חיינו, קשה מאד להביא פוגעים לדין ומעבר לכך קשה להביא לכך שאכן תהיה הכרה והאשמים באונס ישאו בעונש. הדברים נותרים פעמים הרבה בחזק 'מילה שלו מול מילה שלה' וכו' ומהמורות רבות אחרות קיימות גם כן).

אלא שלמול מציאות טכנית וחוקתית זו, באים הסיפורים בתנ"ך ומבהירים – לא די בחוק, יש אחריות רחבה יותר. אחריות של החברה, אחריות של ההנהגה. הימנעות מביעור הרע והתעלמות ממעשה נבלה שכזה, משמעותן הענקת לגיטימציה לביטויי הרשע בעולם. מצב זה אינו רצוי ואינו לגיטימי בעולם השואף לבער את הרע מקרבו, ועל כן התוצאה של שיתוף פעולה עם הרשעים או הימנעות מהתערבות לשם מניעת מעשה הנבלה, היא מלחמת חורמה – כזו שהכתה את שכם לפי חרב וכמעט כילתה את שבט בנימין. קריאת הפעולה המחמירה והברורה המגולמת בסיפורים הללו, מחייבת אותנו לגשר על הפער שבין החוק לבין הסיפור, ולהבין שעמדתנו המוסרית ומחויבותנו החברתית אינן תלויות בהסדרים, במימוש החוק על פי מילותיו – אלא בהאזנה למשמעות של המעשה, למשמעותה של הפגיעה. באים הסיפורים ואומרים: לא יעלה על הדעת שלא נראה את המתרחש סביבנו ושלא נישא באחריות לפגיעה. וכבר התורה הבהירה את חומרת המעשה – כנטילת נפש! כך אלינו לראותו מנקודת המבט של האחריות המוסרית והחברתית.

"צעקה ואין מושיע לה": בין העיר לשדה

אחת האבחנות הבולטות בדינים העוסקים באונס בתורה היא ההבחנה בין "העיר" ל"שדה". בין מציאות בה צעקת הנאנסת תישמע ולכן היעדר צעקה עשוי להתפרש כהסכמה, לעומת מציאות ש"צעקה ואין מושיע לה" – מרחב שבו אין למי לקרוא לעזרה. אבחנה זאת קשורה לאחת השאלות הקשות ביותר אשר מעוררת תחושת אשמה אצל נפגעות ונפגעי תקיפה והטרדה מינית: "למה לא התנגדתי?" במילים אחרות, נפגעות ונפגעים לעיתים אומרים לעצמם: "הבאתי את זה על עצמי", "אני אשם/ה", "אולי זה בכלל מגיע לי", "אולי חטאתי וזה עונשי?"

אל לנו להבין את היעדר הצעקה כהוכחה לאיזו אשמה על הנאנסת (או על הנאנס). תגובה לתקיפה ולניסיון אונס עשויה להיות לחימה באנס או בריחה, אך יכולה להיות באותה המידה גם פאסיביות, קיפאון, שיתוק מוחלט. וכבר הרמב"ן בפירושו לפסוק בספר דברים תמה:

"ולא ידעתי בדין הצעקה. אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כוחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להימלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל"?!

כפי שמדגיש הרמב"ן, גם במידה ואין "צעקה" – כל תגובה אחרת מצד האישה מעידה על היותה אנוסה. או, במילים אחרות – כל תגובה, וגם היעדרה של תגובה  – מעידות על "צעקה גדולה" ועל פגיעה, ולכן עלינו לומר ש"דיבר הכתוב בהווה". התורה אמנם מדמה את תגובת ההתנגדות ל"צעקה" אך אין המשמעות בהכרח כי רק תגובה זו מביעה התנגדות.

את הפסוקים בתורה עלינו לקרוא שוב, לא בניסיון להבינם כפשוטם, אלא אדרבא – להשליך עליהם את עומק הבנתנו את הסיטואציה של אונס, כפי שמתוארת בסיפורי המקרא, ובעיקר כפי שידועה לנו במציאות חיינו ממנה אסור לנו להתעלם לרגע. וכך כותב הרב יעקב אריאל[3]:

"אין המקרא יוצא מידי פשוטו. התורה לימדתנו שפגיעה נפשית חמורה הנוצרת על ידי אונס הושוותה לפגיעה גופנית קשה הנוצרת על ידי רצח. מה לי מחסל חיי גוף, ומה לי הורס חיי נשמה".

והרב חיים דוד הלוי כתב:

"האונס גובל עם רצח נפשה של הנאנסת והרס חייה וחיי משפחתה".

אפילו בתוך מערכת של חיי נישואים, כאשר ניתן להניח הסכמה הדדית לקיום יחסי אישות, נאסר בחריפות אונס אישה על ידי בעלה, וחז"ל וראשונים גינו בחריפות אונס כזה: –

"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו, שנאמר 'ולאברם היטיב בעבורה'" (בראשית יב', יז).

(בבא מציעא נט, א)

הרמב"ם מדגיש את את חובתו של הבעל כלפי אשתו, שאף על פי שאשתו מותרת לו תמיד:

"לא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא בדעתה ומתוך שיחה ושמחה."

(הלכות אישות טו)

פנויה או מאורסת? מעמדה האישי של האישה הנפגעת

כיצד נבין את ההבחנה שעושה התורה, ובעקבותיה הרמב"ם, בעונש האנס או בהיעדר עונש, על פי מעמדה האישי של הנפגעת? לפי שיטת הרמב"ם, אשר משקפת מציאות שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו, היעדרה של סנקציה פלילית מעבירת אינוס פנויה מלמדת שאין הבדל מהותי בין יחסי-אישות של אשה עם בעלה ליחסי-מין שנכפים עליה בידי אנס. בשני המקרים נעשית באשה, הפאסיבית, הפעולה הראויה לה, ואין מקום להעניש בחומרה יתירה את מי שעושה זאת נגד רצונה. על כך כותבת רונית עיר-שי[4]:

"בסביבה תרבותית שבה המיניות לא נתפסה כמרכיב חשוב בזהות… ובנוסף – אוטונומיה גופנית לא הייתה ערך, אין לצפות שאונס ייחשב כעבירה חמורה במיוחד".

למותר לציין כי גם אם אי פעם התקיימה בעם ישראל מציאות חברתית כזו, אין היא רלבנטית כלל בימינו. יתר על כן, מדברי חז"ל והראשונים שגינו בחריפות אונס של אשה על ידי בעלה, עולה בבירור שגם אם זו הדרך הנכונה בהבנת הרמב"ם אין היא הולמת את דברי חז"ל והפוסקים גם יחד.

כמובן שכל גילוי עריות אסור, והוא מהעבירות שעליהן נאמר: "יהרג ואל יעבור".

כך פסק הרב אליעזר וולדנברג ביחס לחובת הגשת תלונה על אב האונס את בתו, או בן משפחה אחר האונס את קרובתו:

"אפילו אילו לא היתה ערוה עליו, גם כן היה מותר למוסרו (לשלטונות)… משום שכאן הרי פוגע על ידי כך בגופה ובנפשה".

(ציץ אליעזר. חלק יט)

והגרי"ש אלישיב צוטט ביחס למורה הפוגע מינית בילדים:

"אין הבדל בין נערים ונערות, כי מדובר בכל אופן על פגיעה נפשית חמורה וכן סכנה לרבים". 

דבריהם משקפים עמדה הלכתית ברורה בדבר החומרה של מעשה האונס, ובדבר תפיסתו כפגיעה לכל דבר ועניין בגופם ובנפשם של הנפגע או הנפגעת. משום כך מוטלת חובה על כל גוף ציבורי וכל אדם פרטי לפעול למניעת פגיעה מינית מכל סוג, בדיוק כפי שמוטל עלינו למנוע נזקים פיזיים בבחינת "לא תעמוד על דם רעך", או נזקים ממוניים כהשבת אבדה ודיני פגיעה ברכוש. אין ספק שבדיני התורה כפשטם קיימת הבחנה בין מעשי אינוס שונים בהתאם למעמד האישי של הנפגעת, אך כאמור – בידינו מצויה היכולת להפעיל שיקול דעת ומוסר, ולהבחין בעצמנו בין העיקר לבין התפל והדבר ניכר מתוך התפתחות השיח ההלכתי המחמיר בדין מעשה האינוס באשר הוא.

"וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ" – על שפיכת דם הנפגע/ת ופגיעות נוספות

חז"ל עמדו על ההשוואה שעשתה התורה בין אונס לרצח ולמדו ממנה על דמיון ברמת החומרה של המעשים:

"כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו"

(סנהדרין עג, ע"א)

כלומר, הן ברצח והן באונס יש להציל את הקרבן אפילו במחיר חייו של התוקף.

"וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ".

(דברים כב, כז).

מכאן למדו חכמים שאם יש לה מושיע, הוא רשאי וצריך להושיעה בכל דרך אפשרית, כולל בהריגת הרודף לאונסה.

מהי משמעותה של השוואה זו? אפשר היה להבין שההשוואה נובעת מחומרת העבירה של איסור אשת איש, בלי קשר לממד האונס. אולם בסוגיית הגמרא מבואר שהמוקד איננו בחומרת העבירה, אלא בפגיעה באישה. כאשר הגמרא דנה בגדרי הדין, השיקול המרכזי לאורך הדיון כולו הוא עד כמה יש במעשי הבועל כדי "לפוגמה", ביטוי המתפרש על ידי רש"י: "לביישה ולזלזלה". משום כך מכריעה הגמרא שעל כך מקפיד הקב"ה, ולכן גם אם האישה מבקשת שלא יהרגו אותו – עונשו מוות. וכך מפרשים התוספות שם:

"ואם תאמר ומנא לן דאפגימה קפיד רחמנא דילמא אאיסורא קפיד?… (= כלומר: ואם תאמר – מנין לנו שהתורה מקפידה על הפגיעה באשה, אולי התורה מקפידה על כך שעובר על איסור?) ולכן מסבירים ובקונטרס פירש לקמן דאפגימה קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות, (ותשובתם: למדנו זאת מרש"י אשר מדגיש שרק בעבירה זו מדובר שהיא כרצח, ולא בעבירות על איסורים אחרים) ועוד י"ל דאין מושיע לה משמע דאבושתה קפיד קרא". ועוד מבארים שהמילים "ואין מושיע לה מדגישות את הבושה הנגרמת לה. ובעל השאילתות כותב: "כיוון דקא פגים לה – הו ליה כי דקטלא.  = מאחר שביישה הרי זה כאילו הרגה."

בדורות האחרונים הועמקה ההבנה אודות חומרת ההשלכות הנפשיות והפיזיות של פגיעות מיניות. הפוסקים כבר כתבו, בהקשרים שונים, כי סכנה נפשית דומה מבחינה הלכתית לסכנה גופנית. ממילא במציאות המוכרת לנו, הפגיעה הנפשית הנלווית לאונס מצדיקה אולי אף הריגה ממשית של האנס,  וודאי כל פעולה אחרת שתמנע ממנו לבצע את זממו.

סוגית הפגיעה בנפש מתקשרת לדברי חז"ל: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך את דמו". גם כאן מושווית פגיעה בנפש לרצח. דברים אלו נאמרים על כל הלבנת פנים, אך בלי ספק עוד יותר, כשמדובר בדיבור ובאמירות המלבינים את פניה של מי שעברה אונס והשפלה והטרדה, כאילו הדבר באשמתה, בעוונה.

נוסיף על כל הנ"ל עוד איסורים חמורים ביותר הנקשרים במעשה האונס – כל הפוגע בזולתו בכוונה תחילה, פגיעה בגופו ובנפשו, עובר על איסור אונאת דברים אשר נלמד מהפסוק "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא, כה, יז) ומשמעות איסור זה:

"שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם…ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להיזהר כפי מה שיראה".  

(ספר החינוך. מצוה שלח)

כלומר, התורה לא יכולה לפרט את כל הפגיעות האפשריות בין אדם לאדם, ולכן – מוטלת על כל אדם אחריות רבה יותר להיזהר מאד בכך. ובשולחן ערוך מדגיש הרב יוסף קארו את חומרת האיסור הזה כי הוא דבר שאינו ניתן לתיקון, שלא כאונאת ממון. במקרה האונס, בוודאי שיש בו אונאת דברים חמורה, אך חשוב להדגיש, שאונאת דברים קיימת גם  בתגובה לא נכונה של אנשים ושל החברה כלפי הנאנסת, אם בהטלת האשמה עליה או אם בהפקרתה לנפשה.

ברור שהפוגע בזולתו, עובר גם על מצוות עשה של: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא, יט, יח), אותה הגדיר ר' עקיבא: "כלל גדול בתורה". מצוות עשה זו, נוסחה על ידי  הלל הזקן בצורת איסור. כאשר בא אליו גוי וביקש ללמוד את 'כל התורה' במהירות, למדו הלל את העיקרון החשוב ביותר בתורה: "דעלך סני לחברך לא תעביד" כלומר: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ועל כך אמר: "זו היא כל התורה כולה." 

מעשה הפגיעה קשור לאיסור על אדם לחבול בזולתו. איסור זה מקיף פרטים רבים: הגדרת החבלה, העונש, הפיצוי לנפגע, מקרים יוצאי דופן וכד'. אולם, יש לדעת שמעבר לעבירות החמורות שנזכרו, יש גם חובת תשלומי פיצויים לנפגע:

"החובל בחבירו – חייב לשלם לו חמשה דברים: נזק וצער ורפוי ושבת ובושת, וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין."

(רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק א' ואילך).

עבירות אלו מתקיימות גם בכל פגיעה מינית אף אם אין בה בעילה. גרימת הנזק היא כמו דין החובל ואף הרבה יותר מכך, משום שההשלכות של הפגיעה המינית רחבות הרבה יותר מן הבושה שבה. במקרים רבים, פגיעה כזו גורמת נזקים קצרי טווח וארוכי טווח, שעליהם יש להשית תשלומי שבת, ריפוי ולעיתים גם נזק. זאת לאור ההלכה המחייבת את "המבעית את חבירו" באמצעות מעשה פיזי, והחובה "חלה מן הפחד", לשלם על הנזקים הנפשיים בדיוק כמו על פגיעה גופנית (שו"ע חו"מ תכ, לב).

פגיעה נוספת היא החדירה לפרטיות, ובלשון חז"ל – "היזק ראיה" שמשמעותו: פגיעה על ידי התבוננות פוגענית. אף זאת עבירה חמורה וגרימת נזק. לחומרת הדבר מונה הרמב"ן שלוש סיבות: עין רעה – התבוננות מתוך כוונה רעה להזיק; לשון הרע – לא רק העברת מידע פוגעני על אדם, אלא גם חשיפתו באופן הפוגע בצנעתו; וצניעות. בלשון השולחן ערוך מבואר שיש כאן עיקרון כללי שלפיו כל הסתכלות מזיקה אסורה, עד כדי איסור על איש להתבונן באשתו באופן שפוגע בה, הלכה שעולה ממנה שאפילו אם הדבר נעשה בהסכמה יש להימנע ממצבים שבהם ההסתכלות בגופו של אדם אחר עשויה להביך ולצער אותו.

איסור הטרדה מינית

החוק למניעת הטרדה מינית (התשנ"ח) אוסר גם על התבטאויות מילוליות הנחשבות כהטרדה: "הצעות חוזרות בעלות אופי מיני"; "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו"; "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו". האיסור תקף בכל מצב שבו המוטרד "הראה למטריד כי אינו מעוניין" בהצעותיו או בהתייחסויותיו. האם גם בהלכה קיים איסור זה?

במקרא אנו מכירים הטרדות מילוליות כאלה בצורה של 'הצעה חוזרת' והתמקדות במיניות. הצעה חוזרת של בעל מרות אפשר למצוא למשל במעשה אשת פוטיפר (בראשית לט, י): "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ". לכך יש לצרף את האיסור של ניבול פה:  "כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכין עליו לרעה." וכן נאמר במדרש (ויקרא רבה קדושים, פרשה כד, אות ז): "ולא יראה בך ערות דבר – זה נבול הפה", והרמב"ן (ויקרא יט, ב) הכליל איסור זה בציווי "קדושים תהיו". מכיוון שניבול הפה נתפס (בדברי הרמח"ל והרמב"ם) כמעשה של מעין זנות, יש בו חומרה יתירה כאשר הוא נכפה על הצד השני בעל כורחו.

היוצא מכל זה הוא שלא רק מעשה אונס של ממש ותקיפה פיזית נחשבים כמעשה נבלה ועינוי, אלא שכל מעשה הנכפה על האדם, המהווה הטרדה ופוגע במרחבו הפרטי, בתחושת הביטחון שלו ובזכויותיו – נתפס כמעשה אסור, שלילי, הסותר את המוסר היהודי ופוגע בפרט ובחברה.

סוף דבר: לאמיתה של תורה

עלינו לקבל על עצמנו להגיב תמיד לכל ידיעה בדבר מעשה אונס, בחלחלה ובהוקעה מתוך מבטנו התורני דווקא ולא רק בשל הלב החומל. אי אפשר להכחיש את העובדה כי התורה התייחסה לעבירה של אונסה בחומרה רבה.
בשל כך יש להשתדל ולפעול בכל אמצעי שהוא על מנת למנוע כל הטרדה ופגיעה מינית ובתוך כך לסייע במניעת מעשי אונס ועל מנת להגיש סיוע לנאנס/ת ולהבאת הפוגע/ת לדין.

יש לזכור כי פגיעה מינית הינה מעשה שיכול להתקיים על רצף נרחב של מה שיתוייג כ׳הטרדה׳ ולא בהכרח כ׳פגיעה׳ אך, לאמיתו של דבר הטרדה היא חלק מדרכי הפגיעה. הפגישה יכולה להתרחש באמצעות מילים ומעשים, כאירוע חד פעמי או התרחשות חוזרת ואף ׳תהליך זוחל׳ של פגיעה שכמעט ונעלמת מהעין ובכל זאת היא אכן מתקיימת. המחיר של פגיעה באשר היא הינו רב מאד עבור הנפגע/ת ואף לסביבתה. הנזק יכול להיות בגוף, בנפש ובשניהם גם יחד. על כן, ראוי להתייחס לכל פגיעה מינית כמעשה חבלה וגרימת בושה וצער. פגיעה שכזו יכולה להתקיים במרחב חיי יחידאות וכן בחיי נישואין.
יש לזכור כי פגיעה יכולה להתרחש גם במקרים של מפגש בסמכות ובקולגות (לימודית, דתית, טיפולית, תעסוקתית) וכי אין שום היתר לחצות גבולות גם אם היתה הבעה של מורת רוח וגם אם לא. יש להשתדל ולסייע למניעת הטרדה מינית בפועל בעבודה ובכל מרחב שהוא ולא להיוותר בזחיחות דעת או חלילה להצטרף להתעלמות והשתקה. כל אמירה המניחה את האחריות והאשמה על הנפגע/ת הרי היא עיוות ומסייעת לדבר עבירה ובכך יש להיזהר עד מאד. ישנה חובה להשמיע את קולה של התורה העומדת לצד הנפגעות והנפגעים.

ראוי שדברים אלו יילמדו בכל מוסד לימודי – על ידי הצוות המלמד ועל ידי התלמידים/ות כדי לפתח מודעות, זהירות והבנת החובה המוסרית וההלכתית[5].

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• תפילה לאשה שנאנסה – ד״ר יעל לוין
• אינטימיות, פרטיות והסודיות המסוכנת המלווה פגיעות מיניות – חננאל רוס
• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• אל תשלח ידך אל הנער: התמודדות הקהילה הדתית עם עבריינות מין בקטינים – יונתן האורד
• אתיקה של סמכות רבנית בגלוי ובמחשכים – הרבנית שרה סגל-כץ
• להיות גבר: על אלימות גברית כתופעה תוך מגדרית – חננאל רוס
• שתלטנות קיצונית בזוגיות: "את הצלקות שלי אי אפשר להסתיר עם מייק אפ" – ד"ר אילנה קוורטין
• למרות הכל, בוחרים לִבְנוֹת: הכנה וליווי של זוגות דתיים במקרים בהם הכלה עברה פגיעה מינית – כנרת סמואל-פולק
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
• המפגש של נשים נפגעות מינית עם הטבילה במקווה – רחל שי

להרחבה נוספת:

• אורית נבון, "מונולגים של החלמה": הסיפורים של זוגות שמתמודדים עם פגיעה מינית בעבר של אחד מהם, אתר "כאן" תאגיד השידור הישראלי:

• אורית נבון מראיינת את רחל שי ב'כאן מקשיבים': "הטבילה המיוחדת שלי"

הערות והפניות ביבליוגרפיות:

[1] דברים חשובים רבים נכתבו בעניין על ידי הרבנים דוד ואברהם סתיו, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, הרב אודי פרומן, הרב יהושע שפירא, פרופ' רונית עיר שי ועוד. תכלית כל הדברים  להשמיע את הקול התורני הראוי באשר לגישת היהדות לאונס, הטרדה מינית ועוד.

[2] הרב אודי פרומן בבלוג "הרב של הנפגעים".

[3] תחומין לא.

[4] רונית עיר-שי, "אינוס נשים פנויות: בין חז"ל לרמב"ם", שנתון המשפט העברי, כרך 28, ינואר 2016.

[5] פגיעה מינית על פי ההלכה. הרב דוד והרב אברהם סתיו. צהר מג. תשע"ט.