בדרך מנטיעות ט"ו בשבט בכיתה ה', שידכו את רונית לילד שלא היה להם באמת דבר מהותי במשותף. באותו הרגע נולדה הנחת המוצא שלה, "את לא ראויה"…
החוויה המכוננת שלי בזוגיות התרחשה בכתה ה'. באותו שלב, הייתי ילדה מלאת בטחון. ידעתי שאני חכמה, מצחיקה ומוכשרת. בין יתר הדברים, גם הייתי שמנה.
רציתי מאוד להיות רזה, אבל מעבר לשונות, ידעתי, עמוק בפנים, שאני גם כל הדברים האחרים.
ובכתה ה, בדרך חזרה מנטיעות ט"ו בשבט של בני עקיבא, שמעתי חברה שלי משוחחת עם ילד ״מקובל״, ושניהם יחד ״שידכו״ אותי לילד אחר בשכבה (נכנה אותו ב') וטענו שאני צריכה להתחתן איתו.
ב' היה ילד שלא פצה את פיו מכתה א', ולא הייתה שום סיבה שאני אתחבר איתו, למעט אחת:
ב' היה ילד שמן.
בהיכרותי את עצמי, לא רציתי להתפשר על ב'. רציתי ילד מה״מקובלים״. אחד שיהיה ראוי לי, החכמה, המצחיקה והמוכשרת. אך באוטובוס, בדרך חזרה מהנטיעות, התעוררה בי ההבנה שכילדה שמנה, אפשרויות הבחירה שלי אינן רבות, וייתכן מאוד שהבנים שאני אתעניין בהם ידחו אותי בגלל המשקל.
כך נולדה הנחת המוצא שלי, ״את לא ראויה״, והנגזרת שלה, ״אף אחד לא יתחתן איתך״. בבת אחת, איבדתי את כל הבטחון העצמי שלי. אם להיות כנה, מעולם לא הצלחתי למצוא את כולו שוב.
אני, כפי שאני, אינני ראויה
השלב הבא היה להיסגר. אם ממילא אשאר לבד, הרי שאין טעם עוד לסמוך על נפש חיה, ועדיף לתרגל את הלבד מראש. לשריון הנפשי היה גם אלמנט פיזי, והמשקל טיפס וטיפס וטיפס. גם הייאוש.
השינוי הגיע בלי ששמתי לב. בתזוזה תת קרקעית. התשובה לשאלה ״איך רזית בסוף?״ היא שלא עשיתי כלום. מתישהו הרגשתי טוב יותר, וכשהתחממה לי הנפש, לא נזקקתי עוד לשִׁרְיוֹן הגופני.
לגזרה המצטמצמת היו יתרונות ברורים. הפכתי קלה יותר בגוף; התחלתי ללכת בראש מורם; עולם חדש מופלא של בגדים נפתח בפניי; זכיתי למחמאות מכל כיוון; ולפתע זכיתי גם לתשומת לב גברית, של ״מקובלים״, ויכולתי לפתח לעצמי רשימת תכונות שהייתי שמחה שיהיו בגבר. ימות המשיח.
אלא שבנפשי, עמוק בפנים, הנחת המוצא שלחה שורשים וקנתה אחיזה. אני, כפי שאני, איני ראויה.
פוטנציאל לא ממומש
הבחור הראשון שהכרתי היה חמוד, מוכשר, ברמה דתית מעולה, חדור אידיאלים, ממשפחה נהדרת ומלא פוטנציאל. באותה נשימה, הוא היה מתוסבך מכאן ועד ארגנטינה, שם מרקו רוצה לאמא, ורץ אחריה כל החופש הגדול. העניין הוא שעבורי הוא היה ״וואו״. התגשמות חלומותיי. התסבוך היה מהמורה קטנה בת-תיקון.
כמו מרקו בארגנטינה, גם אני הייתי חדורת מטרה – לא להישאר לבד – ולקחתי על עצמי פרוייקט: אני אתקן את הבחור, הוא יממש את הפוטנציאל, יבין שזו אני שהוצאתי אותו מהכח אל הפועל, יאהב אותי אהבה נצחית, יכרע לרגליי על ברך אחת, ישלוף יהלום גדול והאושר עד אין קץ.
התכנון היה מושלם כדרכם של תכנונים, אבל הביצוע היה כדרכם של ביצועים.
לא מצדי, כמובן. אני הייתי מושלמת. מכילה, מקשיבה, חומלת, מכוונת, תומכת, אוהבת. הדבר היחיד שלא עשיתי הוא לקבל משהו חזרה מעלם החמודות. דרישות? הצחקתם אותי. גבולות? בדיחה. ביטוי עצמי? הגזמנו. שיאהב/יכיל/יתמוך בי? אין סיכוי.
עלם החמודות אכן יצא מהכח אל הפועל, והפעולה הראשונה שלו הייתה לסיים את הקשר. הוא התחתן כמה חודשים לאחר מכן.
הבחור הבא, באופן מופלא, ענה לאותו תיאור בדיוק. חמוד, מוכשר, משפחה טובה, מלא פוטנציאל ומתוסבך מפה עד ארגנטינה. כמו העלם הקודם, גם הוא התחתן מאוד מהר, עם מישהי אחרת.
השלישי, כמה לא מפתיע, היה זהה לשני הראשונים, מלבד העובדה שהוא טרם התחתן.
הייתי שבורת לב, אבודה, מותשת ובטוחה שהוא האחרון, מה שהקשה עליי לשחרר אותו ולהתקדם. עשיתי את טעות ה״נישאר ידידים״, מתוך תקווה שהוא יתעורר וישוב, מה שעלה לי בתקופה נוספת של שברון לב מתמשך, ונתן לו אפשרות להתייחס אליי רע, וכך נוצר מעגל אכזר.
לאחר שברון הלב השלישי, נזרע בי זרע מחשבה הססנית שאולי, רק אולי, יש פגם בתכנית המהוללת שלי.
אחריו הגיעו רצף ארוך של שאלות מפחידות.
האם אני מעוניינת לחיות עד מאה ועשרים בתפקיד הפסיכולוגית, בתמורה לכלום בצורת ״לא להשאר לבד״? שמא עדיף לבד? האם באמת אין לי צרכים? האם נועדתי להיות שטיח של מתוסבכים – דורכים והולכים?
האם אני באמת לא ראויה? האם אני, על כל פגמי – שאמנם כבר לא היו המשקל, אבל היו וישנם – האם לא יכול להיות שיהיה גבר חמוד, מוכשר, ממשפחה נהדרת ומלא פוטנציאל, ש….ירצה בי? ממש? מי יודע, אחד שיקשיב, יכיל, יעודד, יתמוך, יאהב, ישמח, והס מלהזכיר, אולי אפילו יחשוב שאני מושלמת?
לא הייתה לי תשובה לשאלות, והַבְּעָתָה אחזה בי מעצם השאלות עצמן, אבל הזרע נזרע.
הכל ועוד קצת
ואז הגיע הרביעי. הרביעי היה הכל, ועוד קצת. מר מושלם. כל מה שיכולתי רק להעלות על הדעת, ואפילו לא מתוסבך, או לפחות ככה חשבתי.
הוא ידע שהוא שווה, אני ידעתי שהוא שווה, הוא ידע שאני שווה. הנעלם במשוואה – לא היה לי מושג כמה אני שווה.
אני, שזרעי מחשבת ה״אני שווה״ שלי טרם נבטו, הייתי בטוחה שמצאתי את האחד. זה שעונה על רשימת המכולת. שלא צריך טיפול. הנה ההיפך מכל מי שיצאתי איתו עד כה. נגמלתי מהדפוס. אני מעריכה את עצמי. הנה בחור שיידע להתייחס אליי יפה, שישקיע, שיקשיב, שיאהב.
התברר שמר מושלם אכן יעשה את כל הדברים האלה, אם רק, בבקשה, אתייחס אליו ברמת ההערכה שלו את עצמו.
מאוהבת ובטוחה שהאושר דופק על דלתי, הייתי להוטה לשמח ולרצות, ובלבד שיהיה מאושר, שהרי אם לא הוא – אחת דיני למות ערירית.
ונכשלתי.
נכשלתי במבחן היחס, כשביטלתי פגישה אחרי יום ארוך.
נכשלתי במבחן יום ההולדת, שלא נחגג בתופים ומחולות כפי שציפה מר מושלם.
הוא אמר שהוא אוהב, ואני המשכתי לנסות לעמוד בסטנדרט, ונכשלתי שוב ושוב ושוב.
לא הצלחתי להצליח. זרעי מחשבות ה״אני שווה״ שלי נרקבו באדמה. לו הקשר הזה היה מאזניים, הצד שלי כנראה היה ריק. הייתי חסרת אנרגיה.
כשהרגשתי שהקשר עומד להסתיים, יצאתי לקרב אבוד להציל את מה שיש. אני אשתנה. אני אתקן. תן לי הזדמנות ותראה.
היכולת שלי להעמיד את עצמי במקום כלשהו בסדר העדיפויות הייתה, בשלב ההוא, לא קיימת.
שברון הלב כשנפרדנו היה התפרקות לחלקיקים. הייתי מפורקת, מותשת, מיואשת, מדוכאת עד אימה. שנתי הראשונה באוניברסיטה ירדה לטמיון.
כל יום, כל היום, האשמתי את עצמי באבדנו של מר מושלם. הכיתי על חטא. תת המודע שלי ידע שהוא לא קרוב למושלם, אבל הפחד מלהשאר לבד הצליח לקבור עמוק את שביבי המחשבה הזו.
לא היה לי מושג אם אי פעם אחלים. אם אהיה שווה. אם אמצא מישהו כמר מושלם. אם אמצא. מישהו. בכלל.
זרעי ה"אני שווה" שלי
בדומה לתהליך ההרזיה שלי, גם תהליך ההחלמה היה ארוך, איטי ורובו כלל לא מודע. במהלך פלאי, זרעי ״אני שווה״ הרקובים שלי, שבו מן המתים. בעודי בוכה ומדוכאת, הם ינקו מים של דמעות וחמצן של היפר-ונטילציה, הכו שורשים וחיכו בסבלנות כדי לנבוט.
אלא שלא ידעתי, עד שנזקקתי להם.
מספר חמש הגיע שנתיים לאחר מר מושלם. הוא היה חמוד ומוכשר וממשפחה טובה, והקשר התחיל לזוז לכיוון הרציני. מאוד רציני. מספר חמש הכיר את המשפחה שלי, אני הכרתי את שלו, והדיבורים על חתונה הלכו ותפסו תאוצה.
אך ככל שהדיבורים הלכו וגברו, גברו גם השאלות שלי.
בתחילה לאט ובשקט, ואחר כך, במלוא הכח.
האם הוא באמת מתאים? האם הוא ממלא את הצרכים שלי – מקשיב, חומל, תומך, אוהב? האם אני מוכנה להתפשר על הנקודות השונות בינינו? האם יהיו לי איתו חיים טובים?
ובדיוק ברגע הנכון, עלתה התשובה.
מגיע לך יותר. אל תתחנני. אל תתחתני ככה.
לראשונה בחיי, הבנתי שלבד הוא רע, אך חיים עם גבר לא מתאים, הם רעים יותר.
הבנתי שאני שווה. אני, הקניידלע מכתה ה', ראויה לחיים טובים, עם גבר טוב, שיאהב אותי, ירצה לשמח אותי, יצחיק אותי, יתחשב בדעתי ויחשוב, באופן כללי, שאני מתנת שמיים לחייו כפי שאני אחשוב עליו?
הבנתי גם שכל עוד לא הצלחתי להבחין בערכי, כל התמיכה החיצונית לא עזרה. כן, רזיתי, אך כל עוד לא ראיתי במראה בחורה יפה, לא האמנתי כשהחמיאו לי. כן. אני חכמה ומוכשרת וראויה. אך כל עוד לא האמנתי בזה, לא עזרו המילים הטובות.
בלילה שבו נפרדתי ממספר חמש, הוא יצא בכעס, ומתוך עלבון אמר ״את, את לא תתחתני לעולם״.
לאחר שניגבתי דמעות עלבון, ידעתי שזה לא נכון.
שנה לאחר מכן, הגיע האיש.
היינו ידידים תקופה, ואף שידעתי שהוא נהדר, חשבתי שהוא לא הנהדר שלי.
ביום שבו הוא שכנע אותי לצאת איתו, הבנתי שהוא נהדר מאוד, וגם שלי מאוד.
כשלקחתי אותו להכיר את סבתא, היא ראתה, התאהבה, ושאלה ״חוש הומור, יש לו? שתדעי, הכי חשוב חוש ההומור. בחיים יש הרבה בעיות, אבל אם צוחקים ביחד, אפשר לעבור הכל ביחד״.
מה לומר? היא צדקה!
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
***
