הצעות קריאה מתוך מאגר המאמרים והשירים שבמגזין גלויה, עבור ימי זכרון אישיים (יארצייט), ימי זכרון ממלכתיים ועבור תקופת אבלות והחוויה המתמשכת בעת אובדן.
להלן, מובאות ההקדמות למאמרים וקישוריות המפנות לקריאה המלאה – הן במלל והן בלחיצה על התמונות עצמן.
לאחר מכן, רשימת המלצות לקריאת שירים בנושא האבלות, המופיעים במגזין גלויה.
על אף שאבלות על הקרובים נדמית לנו כהרגשה "טבעית", הדרך שבה אנו מתאבלים מוסדרת על ידי נורמות חברתיות ותרבותיות, ולענייננו, על ידי ההלכה היהודית. במאמר זה מבקשת 'גלויה' לסקור בקצרה את שלבי האבל בהיבט הפסיכולוגי, להציג את הלכות האבלות היהודיות ומטרתן, לעסוק בדמות האבל וכן באתגרים הייחודיים לנשים בתקופתנו. המאמר נועד לכלל הציבור – האבלים, המנחמים, מעגל הקרובים והקהילה.
"על אף עיסוקם בנושא, לא מצאנו במקורות חז"ל כל חיבור ערוך העוסק באופן סדיר ומקיף בהלכות אבלות או מוות". הרבנית ד"ר חנה פרידמן סוקרת את יחס היהדות לאבלות, מהמקרא ועד חז"ל, ומתארת היחס המורכב של חז"ל בדרך עיצובן של הלכות אלה.
הקדיש, ובמיוחד קדיש-יתום, הפך לריטואל המשמש כל מי שעומד פנים אל פנים אל נוכח המסתורין של החיים והמוות, למרות, ואולי דווקא בגלל, מילותיו המסתוריות שחלקן הגדול הוא בשפה הארמית. יוסקה אחיטוב ז"ל מתאר את כוחו המופלא של הקדיש להעניק אפיק ביטוי הולם – בהיעדר כל אפשרות אחרת של ביטוי לשוני – לאדם העומד לנוכח קץ החיים.
"בית הכנסת הוא המרחב הטבעי של הגבר הדתי ומופנה אליו. אישה צריכה להילחם על מקומה בתפילה כדרך קבע, ובסוגיית האבלות והקדיש – בה אולי אפשר היה לצפות למידת רחמים – הדין היה קשה כפליים". לאחר שנה של אמירת קדיש על אמהּ, אלומה מוניקנדם לאו מתבוננת על הקשיים והמכשולים העומדים בפני אישה שאומרת קדיש, ומבקשת להציף את הכאב והתסכול המתלווים לשנה שאיננה פשוטה ממילא.
בלוויה ובשבעה היה ברור לד״ר גילי זיוון ולאחותה שיצטרפו לתפילות ולאמירת הקדיש. עם סיום השבעה, ביקשה גילי להמשיך באמירת הקדיש במהלך שנת האבלות מתוך הצורך להמשיך ולחוש את נוכחותו של אביה, לתת מקום לאבל ולהתחבר לאובדן. ההחלטה על איך ומתי לא חפה מלבטים ותסכולים, כשבתום השנה העלתה גילי על הכתב את החוויה של אמירת הקדיש עבורה ואת הגילוי ש"קדיש" הוא סוג של דיאלוג.