תְּרִיסִים מוּגָפִים
עַד חֲצִי הַתֹּרֶן, מִבַּעֲדָם יַחְדֹּר הָאוֹר
וְנִרְאֶה כְּמוֹ כָּל הָאֲנָשִׁים הַנָּעִים מִפֹּה לְשָׁם
בְּמֶרְחֲבֵי חָלָל, שֶׁהָיָה פַּעַם בַּיִת.

אֶת כָּל מָה שֶׁיִּקְרֶה מֵעַל לְגֹבַהּ הַמֹּתֶן,
יְסַנְּנוּ הַחַלּוֹנוֹת עִם הַבִּידוּד הַכָּפוּל
וְיִהְיוּ אֵלֶּה צְלָלִיּוֹת הַחַיִּים
שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַצִּיג לַכֹּל,
אַךְ שֶׁלִּשְׁמָן הִתְכַּנַּסְנוּ –

פָּנֵינוּ הַמְּנַשְּׁקוֹת, לִבֵּנוּ הַמְּטַפְטֵף
מֵהַמִּקְלַחַת לָאָרוֹן, יָדֵינוּ הַמּוּנָפוֹת
וְנוֹחֲתוֹת בְּרֶגַע, הַצֹּרֶךְ הַמֻּגְבָּל שֶׁלָּנוּ לַחֲשֹׁב
שֶׁמָּה שֶׁלֹּא רוֹאִים אֵינוֹ קַיָּם