כניסה ל'גיל חינוך':חגיגות גיל שלוש של ילדים וילדות

במסורת היהודית קיים טקס לציון המעבר של התינוק בן השלוש לגיל חינוך: 'חלאקה' או 'אָפּשערן'. כאן, ב'נחוגה' מונחת הצעה גם לכינון טקס מקביל עבור בנות, בשילוב הסבר על חשיבות גיל שלוש בהיבט התפתחותי וקוגניטיבי. הזמנה למשפחה לחגוג ולציין שלב מכריע זה בחיי הפעוט והפעוטה.

הטקס הראשון שנערך לילדים ביהדות, אחרי ברית המילה או זבד הבת, מציין את שלב התפתחותם הקוגניטיבית ואת היכנסם להיכל הלימוד של התרבות היהודית, המהווה אבן יסוד בה.

 בן חמש למקרא?

"הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לַכֹּחַ, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לָשׁוּחַ, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"

(פרקי אבות, פרק ה, משנה כא)

המשנה פורשׂת בפנינו את שלבי ההתפתחות השכלית והרוחנית של האדם, לצד התפתחותו הפיזית והחברתית. לפי המשנה, בגיל חמש הילד מסוגל ללמוד מקרא, כלומר לרכוש מיומנויות קריאה ולפתוח את שערי הלימוד. ככל שעוברות השנים, הילד גדל ועובר לרמות למידה גבוהות יותר ורוכש יכולות תפקודיות וחברתיות, אך תחילת חינוכו מתרחשת בהיותו ילד רך בשנים, פעוט במובנים רבים. על כן, התקבע גיל שלוש כ׳גיל חינוך׳ בעולם היהודי. מגיל זה מלמדים את הילדים את יישום המצוות ומתרגלים איתם את התפילות והברכות, על מנת שיגיעו כעשור לאחר מכן כשכל חיובי המצוות ידועים וטבעיים בסדר יומם. כמובן שהתרגול מתחיל גם קודם לגיל שלוש, אלא שהוא מהווה מעין גילוי של השפה והמנהגים, דרכי חיי המצוות כחלק מהחיים במשפחה, בקהילה ובתרבות. בשונה מגילאי הינקות, הכניסה אל גיל הפעוטות מכילה דרישה לשינון שיביא לידי ביצוע ולא רק להתחלת הכרות. כלומר, בשונה ממצב בו ילדים שמתחילים לדבר שומעים ברכות ותפילות סביבם בחיי המשפחה והקהילה ומנסים לחקות או מלמדים אותם לחקות, אף עם הומור ורוך מרוב, הרי שמגיל שלוש הרוך איננו נעלם אבל כולל בתוכו דרישה לצבירה של יותר ויותר תרגול ונסיון ויותר ויותר נטילת חלק עם המבוגרים, עדיין כילדים. מתוך סימון המטרה להיות בני אוריין ופעילים בחיי המצוות הן כיחידים והן כקהילה, גיל זה מהווה מעבר שמקדים את המעבר הרשמי עם הכניסה אל גיל המצוות – שלוש עשרה או שנים עשר.

איבן (ישראל) מרקוס מתאר בספרו 'טקסי ילדות',[1] את תהליך חינוכו הפורמלי של ילד יהודי בימי הביניים ביהדות אשכנז. תהליך זה החל בטקס חניכה שהתרחש בסביבות דאז בגיל חמש, בבוקר חג השבועות, מועד מתן תורה לפי חז"ל. הילד היה נעטף בטלית ונישא מביתו אל בית המלמד בקהילה, וזה היה מראה לו לוח שעליו אותיות האלף בית וקורא אותן בסדר משתנה ובזוגות, ומעודד את הילד לחזור אחריו. לאחר מכן, היה המלמד מורח על האותיות דבש ונותן לילד ללקק אותן. על עוגות שנאפו מקמח, דבש, שמן וחלב וכן על ביצים קשות, נכתבו פסוקי מקרא. המורה היה קורא את הפסוקים, והילד היה חוזר אחריו וזוכה לטעום מהמאכלים. הטקס היה נחתם בהשבעה כנגד 'שר השכחה', דקלום שלימדו את הילד לומר כדי למנוע ממנו שכחה וסתימת לבו ללימוד. בסיום ההשבעה קיבל הילד אגוזים, פירות ושאר מטעמים, והלך עם המלמד לשפת הנהר או הנחל, כדי להמחיש כי לימוד התורה אין לו סוף, בדיוק כמו המים השוצפים תדיר בנהר. 

הטקס המפורט מדגיש את השינון וההבנה השפתית של הילד. המוטיב החוזר הוא הכרת אותיות, פסוקים, קריאה ושינון. במקורות עתיקים יותר המליצו להתחיל בלימוד בגיל צעיר יותר, עם רכישת יכולת הדיבור, ועל כן יש שערכו את הטקס כבר בגיל שלוש (שם).

טקס ה'חאלקה', טקס לרגל התספורת הראשונה שנערך לבנים בהגיעם לגיל שלוש, משמר בדרך אחרת את כניסת התינוק לגיל חינוך. בשפה הערבית 'חלאקה' (حلاقة) משמעותה תגלחת. מסורת זו התעצמה בעקבות חוגי המקובלים בצפת במאה השש-עשרה, התפשטה לארצות ערב ולקהילות חסידיות, שם קיבלה שם מיוחד ביידיש: 'אָפּשערן'.

כאמור, גיל שלוש נתפס כגיל מעבר בין תקופת הינקות לתקופת הילדות; בגיל זה הילד מתחיל לפתח מודעות עצמית ויכולת למידה, ומנהג גילוח השיער והשארת הפאות מסמל את השלב החדש שאליו הוא נכנס: תורה, מסורת ומצוות. התספורת הראשונה של הילד מבטאת בתוך כך את הפיכת התינוק ל'בן תרבות', את המעבר של שיער הינקות הנגזז וצמיחת שיער עבה יותר, סדור יותר כמי שאיננו עוד ינוקא. שערו כבר אינו גדל פרא אלא מותאם לנורמות החברה. וכבן תרבות הוא מתחיל ללמוד ולהיחשף לחוכמת החברה שלתוכה נולד.

יש שמקבילים בין גיל שלוש כשלב מעבר של הילדים הרכים, כמצב המקביל בין נטע רך לבין המעבר לכדי צמיחה של עץ הנותן פירות לסביבתו. כלומר, כשם שכחלק מהמצוות התלויות בארץ, שלוש השנים הראשונות עם נטיעת עץ מאכל מהווה שנים של ערלה, כך הוא מצבו של הילד בתחילת חייו. שלוש שנים העץ איננו נינגע להנאה ונמצא בפועל במצב ביניים שבין שתיל לבין עץ של ממש, כך הוא הילד שבין הולדתו לבין היגמלו נמצא בשלב מעבר רך ואף שיערו לא נגזז.
עם הכניסה לשנה הרביעית ישנם כבר פירות, ישנה ציפיה להשמעת דיבורים מובנים יותר מהינוקות ההופכים לפעוטות ואו-אז מכוונים את הילדים אל לימוד המצוות באופן ברור יותר וגם מתחילים בחשיפתם לאותיות ולהקניית הקריאה כפי שהתקבע ב׳חדרים׳ האשכנזיים.

בילקוט שמעוני על ויקרא י״ט, סימן תרט״ו מובא רעיון זה:

"וּנְטַעְתֶּם, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ" מְדַבֵּר בְּתִינוֹק.
"שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים" שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֹא לְהָשִׂיחַ וְלֹא לְדַבֵּר. "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ" שֶׁאָבִיו מְקַדְּשׁוֹ לַתּוֹרָה.
"הִלּוּלִים" שֶׁמְּהַלֵּל להַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ" מִשָּׁעָה שֶׁהוּא מַתְחִיל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, "לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ".
מִכָּאן שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים לַמִּשְׁנָה.
בָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם מְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ, אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְלַמְּדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ".

 גיל שלוש – פיתוח זהות אוטונומית

כדי להבין לעומק את משמעות המעבר מינקות לילדות, יש להרחיב על תחום התפתחות הילד ולהכיר מעט מן היסודות התיאורטיים שלו. המחקר מצביע על כמה סולמות התפתחותיים של ילדים המתרחשים במקביל: התפתחות חושית-תנועתית (סנסו-מוטרית), התפתחות רגשית, התפתחות חברתית, התפתחות שכלית (קוגניטיבית) והתפתחות שפתית. אימוץ זווית ראייה התפתחותית מאפשרת לראות את הילד או הילדה על רצף התפתחותי גמיש ודינמי ולא במיקום גילי נוקשה. המושג 'התפתחות', בשונה מ'גדילה', מבטא לא רק שינוי פיזי בגובה או במבנה הגוף, אלא בעיקר שינוי באיכויותיו ובכישוריו של האדם.[2] פריזמה זו מעניקה הקשר עמוק ורחב בו זמנית, וממקמת את טקסי המעבר, כמו טקס החלאקה וטקס ליקוק האותיות, על רצף התפתחותי המכיר בשלב המסוים והסובייקטיבי שבו נמצא הילד.

התיאוריות ההתפתחותיות השונות מצביעות על גיל שלוש כשלב מכריע בהתפתחות: פרויד למשל קובע, כי בגיל שלוש הילד נכנס ל'שלב הפאלי' בהתפתחותו הרגשית (או ליתר דיוק, התפתחותו הפסיכו-מינית), והוא מפתח הכרה של סביבתו ושליטה בסוגָרים והנאה. פיאז'ה ממקם את גיל שלוש, בתאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית, כשלב שבו הילד מתחיל להשתמש בשפה ובסמלים, ורוכש הבנה מופשטת יותר של המציאות, מעבר לחושים ולקונקרטי. אריקסון, בתיאוריה הפסיכו-חברתית שפיתח, מתמקד ביחסים החברתיים של האדם, ורואה בגיל שלוש את תחילת השלב השלישי בהתפתחות הילד, בו הוא מפתח עצמאות כלפי סביבתו, שואל עליה, מגיב אליה, חוקר אותה ואת תגובת הזולת אליה. בתאוריית ההיפרדות של מאהלר (ספרציה-אינבידואציה), גיל שלוש הוא נקודת הסיום של תהליך ההיפרדות המתחיל ברגע הלידה, ובו רוכש הפעוט את עצמאותו, מפתח זהות ייחודית משל עצמו ולומד להבחין בינו ובין סביבתו.[3]

אף כי התיאוריות שונות זו מזו באופן החלוקה שלהן לשלבי ההתפתחות השונים ובמישור ההתפתחות שבו הן מתמקדות, כולן מציינות את גיל שלוש כנקודת מפנה קריטית בהתפתחות הילד וכציון דרך משמעותי שעיקרו הוא הכרת הילד במה שמעבר לו – הסביבה, הזולת, פיתוח זהות עצמאית ויכולת הבחנה. טקס החלאקה מאפשר לסביבתו הקרובה של הילד לציין ולחגוג שלב קריטי זה בחייו, ולערוך לו קבלת פנים ראויה ומתווכת לקראת היכנסו לשלב חדש בחייו.

חלאקה לבנים – תאלתה לבנות

במסורת היהודית התפתח טקס החלאקה לבנים, ולא נוצר מנהג מקביל עבור בנות הנכנסות לגיל חינוך. מציאות ימינו ואופן הסתכלותנו השווה על בנים ובנות בגיל זה, לא מצדיקה הפרדה זו. כיום אנו נמצאים בעיצומו של תהליך התחדשות ויצירה ביחס למסורת ולהלכה היהודית ולמפגשן עם החיים הקהילתיים, המשפחתיים והאישיים שלנו. טקס החלאקה המסורתי, והרעיון של הכניסה לגיל חינוך העומד במרכזו, זוכים גם הם לבחינה מחודשת, בדומה למה שקרה בטקס הברית / זבד הבת ובטקס בר/בת המצווה. אם כך, אך מתבקש לפתח מקבילה ראויה למעמד החלאקה כדוגמת טקס ה'תלאתה' המוצע כאן.

חאלקה לבן

במרכז הטקס עומדת גזירת השיער של התינוק שמעניקה לו מראה בוגר. יש המכבדים דמויות משמעותיות בחיי המשפחה בגזירת התלתל הראשון ויש המעניקים את הכבוד לסבים וסבתות. לצד הגזירה הפעוט זוכה ללקק אותיות מדבש או ממתקים, בהתאם לסגנונה של המשפחה, ומוענקים לו במתנה החפצים ופרטי הלבוש הראשונים בחינוך למצוות: כיפה, ציצית, וסידור לילדים. את הטקס ניתן ללוות בפסוקים, ברכות וכוונות.

תאלתה לבת

גם כאן ניתן לבנות את הטקס מסביב לשיער הפעוטה, ניתן להעניק לה תספורת חדשה ובוגרת, או להסתפק בסירוקה הסמלי וקישוט שערותיה בסיכות וגומיות מחמיאות. הפעוטה זוכה ללקק אותיות מתוקות על נייר או על עוגיות, ואולי אף לאפות אותן ביחד הוריה כחיבור למצוות שבאופן מסורתי נחשבו לקרובות לליבן של נשים. למרות שאין לבת פרטי לבוש מובהקים בשלב הזה כמו לבן, ניתן להעניק לה סידור תפילה לילדים, ספר לימוד מותאם לילדים או בעקבות נטיות ליבה והחיבור שלה לפרטים מיוחדים שכבר החלה להכיר כמו גביע קידוש קטן עם שמה.

מערכת מגזין גלויה שמחה להגיש בפניכם שתי הצעות אקטואליות לטקס כניסה לגיל חינוך לבנים ולבנות, שיאפשרו לכם לחגוג את המעבר המשמעותי של ילדיכם מינקות לילדות ולציין אבן דרך זו בחייהם ובקרב משפחתכם: 

הצעה לטקס החלאקה
הצעה לטקס התלאתה

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• טקס החלאקה: להכניס את בן השלוש בשערי החינוך היהודי
• אחת, שתיים, תלאתה – הצעה לטקס לכבוד גיל שלוש של ילדות

• מסיבת א'-ב' לציון גיל שלוש – עו"ד שירה לב-ציון
• "פניך יאירו כזהר הרקיע" – חגיגות גיל שלוש לבתנו – סתיו שץ אורבך
• תפילה להורים ליום ההולדת ילדתם או ילדם – אורה זך
• ילדה בגינה – גילית חומסקי
• תפילה לאם השולחת את ילדתה לראשונה למעון – עפרה גולדברג עברון

• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• הרהורים על טקס ברית המילה והצעות מעשיות – טל שריאל
• בין ילדותיות למקצוענות – על מגמות בטקסי חיים וקריאה לשינוי – שלומי פרלמוטר

הפניות ביבליוגרפיות

[1]  ראו מרקוס, טקסי ילדות, עמ' 11–12.

[2] ראו דניאל, התפתחות הילד, עמ' 5–6.

[3] שם, עמ' 66–71.