לדבר גלויות על ספרות ורוח

מָה נַעֲשֶׂה מִכָּאן וָהָלְאָה בִּגְרוֹנוֹתֵינוּ הַנִּחָרִים, / בְּבִרְכֵּינוּ הַמְּבַקְּשׁוֹת לִכְשֹׁל, בַּשְּׁרִירִים הַמְּכֻוָּצִים

יָמִים וְלֵילוֹת שֶׁל תִּקְוָה וּכְאֵב, / צַעַר וְצִפִּיָּה / הִגִּיעוּ לְסִיּוּמָם.

כֵּן תְּחַיֵּנוּ בְּרוּחֲךָ, לְהִבָּנוֹת מִן הָרֶגַע הַזֶּה, לִקְרֹם עַל עַצְמוֹתֵינוּ הַיְּבֵשׁוֹת גִּידִים וּבָשָׂר, לָקוּם עַל רַגְלֵינוּ בְּרוּחַ חֲדָשָׁה, וּלְהִתְהַלֵּךְ לְאוֹרְךָ בְּקוֹמְמִיּוּת עַל אַדְמָתֶךָ.

זֶה יִהְיֶה יוֹם רַךְ, עִם קְצָווֹת עֲמוּמִים

הרבה ד״ר וונדי זירלזר כותבת על השיר - שנכתב לפני כמעט 100 שנים - ״דינה״ מאת שולמית קלוגאי. לדידה, השיר מעניק נופך דרמטי לדממה הרועמת סביב גורלה של דינה עצמה, בכך ששואל סדרה של שאלות נוקבות.

גַּם שְׁתִיקָה נִמְתַּחַת שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה / יֵשׁ גְּבָרִים שֶׁלֹּא אֲסַפֵּר עֲלֵיהֶם לְעוֹלָם

הצעה עכשווית מאת רבי נריה רפאל כנפו, יחד עם השותפה יוזמת מילנה קרטובסקי עייאש למדרש פתיחתא, קצידה וקינה לפרשת דינה

אֲבוּדִים מִכָּאן / וָהָלְאָה קְרָא / אֵלַי שׁוּב / דִּינָה

הוֹתִירוּ מֶלַח מְסֻיָּד / עֵדוּת יְבֵשָׁה לְכָל עַוְּלוֹת / סְדוֹם וַעֲמֹרָה

חוֹמוֹת לֹא הִפְרִידוּ בֵּין אָהֳלֵיהֶם / וּבֵין אָהֳלֵי לִבָּהּ / וְטָחוּ עֵינֵיהֶם לִרְאוֹת / חִוְּרוֹן פְּנֵי אֲחוֹתָם.

אוּלַי הַלֹּא שֶׁלִּי לֹא מוּבָן, / אוּלַי הַלֹּא שֶׁלִּי נִשְׁמָע כְּמוֹ כֵּן, / אוּלַי הַלֹּא הָיָה בִּזְמַן לֹא נֹחַ

זֶה גִּלְגּוּל וְגִלְגּוּל וְאֵין לְזֶה גְּבוּל / וְאֵין תַּאֲרִיךְ תְּפוּגָה.

אִישׁ אֶחָד, בְּמַטָּע דֻּבְדְּבָן / מַשְׁקִיעַ, מְטַפֵּחַ, בּוֹחֵר אֶת הַזְּמַן. / לַחְדֹּר לָעֹמֶק זֶה לֵב הָעִנְיָן

אַמְנִיֵּה מָאמָא, אַמְנִיֵּה מָאמָא, / שַׁרְתִּי לָךְ, / כְּפִי שֶׁלִּמַּדְתְּ אוֹתִי

אַתָּה צָרִיךְ אוֹתִי מַיִם. / מַרְוָה צִמְאוֹנְךָ, / זוֹרֶמֶת, מַתְאִימָה עַצְמִי לִצְרָכֶיךָ

הָיִיתִי רוֹצֶה לַעֲמֹד יַחַד / אִתָּם בְּגַן הַמִּשְׂחָקִים / בּוֹ רוּחוֹת הַחֹרֶף מַצְלִיפוֹת

הִצְלַחְתֶּם לִדְחֹק אוֹתִי לְשָׁם, אֶל פִּנַּת אֵינוּתִי. קוֹלִי נָדַם.

יצחק גווילי נע בין שני עולמות: משורר שהוא רואה חשבון ותיק. בראיון עימו במדור ״גלוית עיניים״ על הכתיבה ותהליכי היצירה שלו הוא מגלה את סודו: התמדה.

מִלִּים הָיוּ דָּבָר מְסֻכָּן, / הֵן חִבְּרוּ אוֹתְךָ / לְמַה שֶּׁלֹּא יָכֹלְתָּ לָשֵׂאת.

אַךְ הָאָדָם מְבַקֵּשׁ צֵידָה לַדֶּרֶךְ / וּמַנִּיחַ קֹדֶשׁ בְּכֵלָיו

וְהוּא הָיָה מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ מֵהַדַּף, / וּבִתְנוּעַת יָד רָפָה / מְקָרֵב אוֹתִי אֵלָיו

וְהוּא הָיָה נִמְצָא וְנֶעְתָּר, / בְּדַרְכּוֹ הַנֶּעֱלָמָהּ.