זֶה הַסְּתָו עִם הֶעָנָן וְהַשָּׁעוֹן הַמִּתְחַלֵּף
שלום לך,
שבוע ראשון של רצף ימי חול מסתיים, ואנחנו לומדים מחדש שגרה. התקווה היא כמובן לשגרה במובן רחב ביותר, אם כי אי אפשר לחוש כאילו כל דאגות תקופת המלחמה התפוגגו. בשבוע הזה למדנו כי סכנת חיים עודנה נוכחת, כי לא כל החללים שבו וזעקת המשפחות מהדהד בקרב כולנו. מעבר לכך, אי אפשר באמת לשער שאפשר להתנהג כאילו לא היו השנתיים הקשות כפי שהיו – שהרי פציעות בגוף ובנפש שוכנות בקרב רבים ורבות, אדוות הפגיעות רחבות ביותר והבנו גם תוך כדי התרחשויות שתהליכי ריפוי ידרשו הרבה מאמץ והרבה זמן. עם זאת, אי אפשר להמעיט בנשימה שאכן הפכה פחות כבדה מעצם שחרור החטופים ושובם אל ביתם. נראה שהלא ידוע הוא כבר חלק מחיינו ואנו גם בידיעה שלא מיד מגיעות המילים ונמצאות ההמשגות לכל קורותינו.
פרשת השבוע, ״נח״, מעסיקה לרוב בעיקר בגלל סיפור ״המבול״, ועל כן גם באיגרת אנו מציעות קריאה בתכנים שמקיימים שיחה עם המבול ופרשנויות שונות למשמעותו עבור הכותבים. לצד העיסוק במבול השוצף, אנחנו גם מרגישים את הסתיו המעמיק ואת הקור האוחז יותר ויותר. במוצ״ש יתקיים גם המעבר אל ״שעון החורף״ וגם כניסתו של חודש מרחשוון – כל אלו מספרים לנו שהנה, אנחנו לא רק אחרי החגים אלא אנחנו נכנסים אל העונה הקרה.
אז מה באיגרת?
- ראיון עם המשוררת אורה ברקן ואף שירים חדשים משלה
- עדכונים על בג״ץ בחינות הרבנות לנשים
- שירים ותפילה על הצורך בתיבה והגנה והתמודדות עם מבול
- שירים שמבטאים את ההתמודדות המתמשכת על המתקפה, המלחמה והכמיהה לשוב החללים
- שיר על ההחלפה ל׳שעון חורף׳
- שירים על בוא חודש מרחשוון
אורה ברקן – ראיון ושירים חדשים בגלויה
לרגל צאת ספר הביכורים של המשוררת והפסיכולוגית הקלינית אורה ברקן, קיימנו עמה ראיון. ברקן כותבת מן היומיום ומן הסף שבין ישראל לקליפורניה – בין בית לעקירה, בין שפה למבט. פואטיקה ישירה ונטולת קישוטים נעה בין ״גבוה״ ל״נמוך״, בין רצינות להומור. בראיון היא מדברת על היצירתיות כדחף קיומי (לשיטתו של ויניקוט), על אמנות כעמדה אזרחית המתנגדת למיליטריזם, ועל החיפוש אחר שייכות לנוכח חוויית הגירה. מדבריה עולה כי העברית עבורה היא מקום של זיכרון, שייכות ותנועה בין זהויות וגבולות.
בראיון ברקן מספרת על הקשר עם השפה עצמה: ״אני קשורה עמוקות לשפה העברית. גדלתי בבית שבו לעברית היתה משמעות מיוחדת. אמי נהגה להמטיר עליי משחקי לשון, שורשים מרובעים וקישורים בין מילה למילה מגיל צעיר מאד. עם המעבר לקליפורניה, מערכת היחסים שלי עם העברית עוברת טלטלה. אני חשה רצון עז לשמר את המגע ואת השימוש בשפה העברית, להעניק לה מעמד שאינו תלוי במקום. פרסום ספר שירים בעברית היה מבחינתי צעד שבין היתר מטרתו היתה לחבר בין המקום ממנו באתי למקום בו אני חיה היום. העברית כגשר אל עצמי ואל תרבות ארוכת שנים שנפרשת בין מדינות״.
בנוסף היא משתפת במחוייבות לכתיבה וההתמודדות עם התפיסה העצמית כ׳כותבת׳: ״אני כותבת די בהתמדה בעשור האחרון שירה וגם מדי פעם כתיבה של סיפורים קצרים וממואריים (שממתינים בתיקייה במחשב ליחס), אבל אני מרגישה עדיין בתחילת הדרך. ההמלצה הנחרצת שלי היא לדאוג לזמני כתיבה. (…) הקצאת זמנים יזומים לשבת לכתוב מאפשרת בעיניי את פתיחת הערוץ של הכתיבה ואין לה תחליף. בנוסף, אני מאחלת לעצמי, וגם לכותבים אחרים, לשמר את ״תודעת המתחיל״ בכתיבה, ללא קשר לשלב שבו נמצאים מבחינת מיומנות ונסיון. כוונתי היא לשמר רמה מסוימת של סקרנות והתלהבות כלפי מעשי הכתיבה והתוצרים שמוליד״.
בנוסף לראיון שירים חדשים של ברקן התפרסמו באתר: אחיזה, בוטניקה, שש שש בתוך המלחמה, אומץ, ביני לבין העולם, * (כשעזבת), לא קפצה, שושי מטאטאה.
לעמוד הכותבת של אורה ברקן, היכנסו >>
על יישום פסיקת בג״ץ בדבר זכותן של נשים להיבחן כגברים, ברבנות
בראשית השבוע פורסמה בקשת הרבנות הראשית – באמצעות פרקליטות המדינה – לעיכוב פסק הדין של בג״ץ, אשר קבע כי זכותן של נשים להיבחן במבחני ההסמכה ההלכתיים של הרבנות, כשוות לגברים.
הרבנית שרה סגל־כץ הגיבה בפעולה ציבורית רחבה: היא התראיינה ל־Ynet, ל״דבר״, ל־Jerusalem Post, לכאן מורשת ול־Times of Israel, ופרסמה טור דעה אישי ב״הארץ״.
לדבריה, הבקשה מבקשת להשאיר את הממסד הרבני הממלכתי בתחומי אפליה מגדרית פסולה, וטומנת בחובה סתירות פנימיות: גם במסמך שהגישה הרבנות עצמה, יש למעשה מקום לאפשרות שנשים תגשנה למבחנים ומשהם ״מודים במקצת״, הרי שהם מודים.
כלל השותפות והשותפים לעתירה – שש העותרות, ארגוני עתים, קולך ומרכז רקמן – פרסמו השבוע קריאה ברורה: יש ליישם את פסיקת בג״ץ במלואה, לא כ״מחווה״ אלא כחובה אזרחית.
אם התיבה הצילה את נח – הבה ניצור (מעין) תיבה עבורנו
בשבת פרשת ״נח״ לפני שנתיים פרסמנו את התפילה שחיבר הרב ברי דוב כ״ץ מניו יורק, כביטוי של סולידריות טבעית בין היהודים המצויים בישראל לבין אלו שמחוצה לה. בתפילה שכתב הוא נטל את רעיון התיבה והציע שניצור מעין תיבה בינינו ונוכל להישען מכל אתר – זה על זה, כדי להתמודד עם ההלם שאחרי המתקפה וכל הכאב והעצב הנלווה. את התפילה הוא פתח במילות פניה פנימה והחוצה בו זמנית: ״הַסִּפּוּר שֶׁל נֹחַ קָשֶׁה מִנְּשֹׂא, / אֲבָל לְפָחוֹת הָיְתָה תֵּבָה / לְהָכִיל, לִשְׁמֹר וּלְהַצִּיל מֵהַמַּבּוּל. / עַתָּה, / אָנוּ הֵם אֵלּוּ שֶׁזְּקוּקִים לַתֵּבָה וְלַהַצָּלָה מֵהַמַּבּוּל. / כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לַעֲצֵי גֹפֶר וּלְכֹפֶר לְנַפְשֵׁנוּ״. מתוך חוויה זו הציע וגם ייחל: ״בְּאֵין לָנוּ תֵּבָה / נִהְיֶה אָנוּ הַתֵּבָה / יַחַד״.
אפשר לקרוא בתפילה זו עתה כבראשונה. מתברר שהתפילה שכתב רלוונטית גם לימים גם בימים של פרשת נח של לפני שנה וגם בזמן קריאתה עתה, שהרי במרוצת השנתיים הללו נוכחנו באופן מובהק עד כמה הטלטלות שבישראל מהדהדות רחוק ועד כמה טלטלות אחרות התרחשו עבורי יהודי התפוצות. אף עתה, אנו עדיין מבקשים איזו ודאות ויציבות, כמילות השיר ״הַלְוַאי שֶׁבִּמְהֵרָה נֵדַע שֶׁקַּלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאָרֶץ / וּתְקַיֵּם בָּנוּ הַכָּתוּב: לֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל… וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן״.
לקריאת התפילה המלאה, היכנסו >>
שירים שונים בשיחה עם המבול
תיאור המבול בפרשת נח עשוי להיקרא מתוך תחושת קרבה גוברת. אם בעבר זיהינו בו אלגוריה רעיונית, הרי שהיום – בעידן רווי אירועים קיצוניים – רבים חווים אותו כמטאפורה חיה, בשל התחושה המצטברת שמעין ״צונאמי״ עבר על האנושות בעידן הקורונה, ועל העם היהודי במתקפת השבעה באוקטובר ובמקומות אחרים בעולם יכולים להזדהות עם דימוי אסון טבע, גם כשהאסונות הם מזן אחר. לכן, קריאה בסיפור המבול עשויה להעניק כלים להתמודד עם אסונות, עם תחושה מחיקה וענישה באופן דרמטי באופן שגם מערער את האמונה. ההתעקשות להיאחז בקשת שבענן, בסימן ובברית, ולפרשה מחדש – ולהציע פרשנות חדשה – מסייעת לנו, בחיפוש אחר סימנים ותקווה.
בשירה של אפרת ביגמן, ״אחרי המבול״, עולה קולו של נח עצמו שלמרות שניצל ושרד הוא לא מצליח להירגע. הרושם העז של אירוע זה לא מאפשר לו להירגע, אבל הוא בכל זאת פעיל בעולם שממשיך. דווקא הופעת הקשתות, שלכאורה מבשרות פיוס, הופכות גם לתזכורת צורבת לזוועות שהתרחשו ובתומם הופיעה הקשת. בשל כך, דמותו של נח בשיר לא עומדת בכל העומס הרגשי ואז מתוארת ה׳סצנה׳ הבאה: ״הוּא מִתְיַשֵּׁב בִּתְנוּחַת עֻבָּר, / רֹאשׁוֹ אֶל בִּרְכָּיו, / נָע לְפָנִים וּלְאָחוֹר / וּבוֹכֶה״. אפשר לשער כי זה ביטוי של מותשות והתמוטטות נוכח תחושתו שהמציאות כולה מוכה וזרועת כאב ומחנק. במקביל, אפשר לזהות כי הכוריאוגרפיה המתוארת היא זו שאנו מכירים מאליהו לאחר התמודדותו עם נביאי הבעל בכרמל: ״וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו״ . תנוחה זו מזוהה במסורת היהודית כתנוחה של התנבאות ובקבלה הפכה להיות פרקטיקה שמבצעים במכוון כדי לחוות התנבאות ואף מעין לידה רוחנית. כלומר, אותו נח שלאורך השיר אוחז במקביל גם בתחושת מותשות וגם ממשיך לזרוע ולקיים את העולם – אולי מבקש מנוחה והרפיה, אולי מבקש את השלב הבא שייוולד בו.
קריאה בשירה של ביגמן אינה מותירה אותנו כצופים פסיביים בדמותו של נח שעוברת הרחבה ופרשנות יצירתית מתוך חירות, אלא היא מעוררת הזדהות שדווקא מתוך המבט שאנו נושאים לגבי חורבן ומתוך תחושת שצף של מעין מבול – אפשר להמשיך להתקיים ולפעול, אפשר לבקש מנוח ואפשר לתור אחר הפרק הבא – בין אם בבקשת סיוע רוחני ובין אם בהתכנסות לתוכנו ומציאת תעצומות בקרבנו.
בשירה של נגה ספיר־שצברג נפרשת התמודדות אישית עם שבר פנימי, כמעין מבול פרטי. הדוברת בונה לעצמה תיבה – מקום של התכנסות, עיבוד, והכנה לעתיד. השיר שואב מינוחים ודימויים מסיפור המבול המקראי, אך שוזר בהם חוויות רגשיות עכשוויות של חרטה, בלבול ואשמה.
הקריאה עשויה להתפרש בזמן הווה שבו המבול עדיין שוצף, ועדיין לא שקט. בתוך כך, הדוברת נעה בין התמודדות פנימית לתקווה שיבוא אות מבחוץ: קשת בענן, קול מהחוץ, התעוררות. בקריאה שניה אפשר לזהות בשיר הלך־נפש עונתי: סוף קיץ, סוף שנה, זמן של חשבון נפש וציפיה אל הבאות. המבול מבטא געש של חתימת שנה ובערה להביט נכוחה על שהיה וגם לחולל ולכונן שינוי. כך, תחושת העומס בעת ההתבוננות לאחור, ושעשויה לאפשר להיפרד מאשמה ולהצמיח חוסן.
הפרשנות למבול בשיר זה מציעה אימוץ של הסיפור המוכר לכדי זמן שאיננו תלוי בסבב פרשות השבוע או בעונה גשומה, והמבול הופך לאינטנסיביות נפשית ולכן בסופו גם מונחת הידיעה שיש צורך בריאליה שמחוצה לתהליך זה. כמו בתיבה – אות מבחוץ עשוי לחתום את ההתכנסות ולאפשר יציאה אל השלב הבא.
בשירה של רוית דוד גרוסמן מקבל המבול משמעות של שטף שמהווה אובדן הריון, שטף של מי שפיר שלא הניב לבסוף חיים. השיר מתאר כיצד לשוב אל הבית מה׳פרוצדורה׳ בבית החולים זו שיבה לא אל מקום מוכר וחמים ותומך בהכרח. בשל אותה טראומה המבט על המרחב הביתי כולל גם ניכור, לפתע ״הבית לא אותו בית״ וזאת משום שהדוברת איננה מי שהיתה קודם לאובדן. הניגוד בין הגוף שעוד נראה בהריון – ״הבטן מלאה״ – מספר גם על החיק החסר, הידיים שחסרות את האחיזה ביילוד שאינו חי. אותה ״בטן מלאה״ היא כמובן בליל הרגשות ופעפוע הכאב בתוכה.
בשיר זה מובא תיאור של ראשית אבלות לאחר אובדן הריון, בשלב שאיננו מוזכר, ונכללת בו פניה אל האל. הפניה נובעת מהשקט הנוכח בשיר, האובדן הממשי, הטראומה וראשוניותה ולכן, ישנה גם תחינה לאיזה אות. השיר מוכתר בשם ״סוף המבול״ בשל הציפיה למצוא אות, שאשר על כן ניגשה אל החלון וניסתה לפענח את המתרחש בשמים – ממש כמו לחפש את הקשת. סופו של המבול המתואר בשיר אינו כולל בשורה של יונה או אות של קשת בענן, השיר מותיר אותנו בחוויה של סוף החיים שצמחו בקרבה של הדובר ונשטפו כמבול וכליה באה על חלום ההולדה. השיר ממשיך מעבר לכך ומותיר אותנו בתחושה של הדומה לסוף המבול המקראי, כאשר החורבן ממשי, אלא שכאן אין הבטחה ונחמה.
איך להביע את האימה והפחד של השבי? עם המבול, פרעה וחושך סמיך
המבול בשירה של אירית פיינגולד הוא החיים בעידן שאחרי המבול, הימים שאחרי מתקפת השבעה באוקטובר. יוכבד הפוגשת את פרעה, משתמעת כמו הדמות המקראית מספר שמות – המיילדת הפוגשת את מלך מצרים, ואילו נקל להבין כי יוכבד האמורה בשיר לאמיתו של דבר היא יוכבד ליפשיץ במפגשה במנהרות במנהיג החמאס. הדמות שבשיר היא ריאלית והשיר מתאר אותה במובן מיתי, על בסיס דברים שהיא עצמה שיתפה לאחר ששוחררה מן השבי בעזה. השיר איננו מבקש לתאר ריאליה ולהוות דיווח, הוא מעניק ליוכבד כוח של הגנה כזיפות התיבה – לא של נוח, אלא של משה – היודעת מלאכות של הגנה וכושר יד. ידיה של דמותה של יוכבד בשיר מתוארת כמי שעושות את ההפך ממעשה מלחמה והן גורמות לאויב להוריד את הנשק ובכך מביאה למצב שהוא הלא יאומן.
אולי בנטילת דמותה של יוכבד ששהתה בשבי זמן ארוך ביחד עם בעלה עודד ליפשיץ, קיוותה המשוררת להבטיח כי הנחרצות של יוכבד היא גם בשורה של רוך ואולי בכך יופסק הסבל. אלא, שלא כך היה, ובפברואר השנה הוחזר עודד ליפשיץ ז״ל ונקבר בקיבוצו-קיבוצם, ניר עוז.
שיר זה שנכתב לא הרבה אחרי שחרורה של יוכבד מהשבי, דהיינו לפני מעט פחות משנתיים, נקרא בשבוע הזה בעיניים אחרות מזמן כתיבתו הן בשל שיבת החטופים מהשבי – מי בחיים ומי לקבורה, הן בשל הידיעה שאם כך המבול נפסק אצל חלק אבל אצל אחרים עדיין יש אי ידיעה והאסון מתרחש. המפגש בדמותו של נח ובסיפור המבול בסוף שבוע זה, הופכת נוכח השיחה הישירה בשירה של פיינגולד לשיחה שמצד אחד כבר נחתמה ואנו יודעים מה התרחש עם אלו המוזכרים בשיר. בה במידה השיחה ממשיכה, בעיקר על אודות כיצד להתמודד לאחר המבול והאם אכן אפשר לברוא מציאות.
הקריאה בשירה של כנרת מגן מהווה השלמה לשיר של פיינגולד, הן מצד כל מה שנפער ובקשת השיבה, הן מצד האימה המוחשית והן מצד הידיעה עתה על מה שכבר נעשה ומה שעוד לא נעשה.
לעבור ל׳זמן חורף׳
זו בעצם כבר מסורת אצלנו במגזין, לשתף בשיר של אורית קלופשטוק עם המעבר מ׳שעון קיץ׳ אל ׳שעון חורף׳. השיר מציע ברצינות שלא לזלזל בהזזת השעה לאחור ולזהות את תוספת הזמן הזו בקיום מבעד לחוסר תשומת הלב שלנו לזמן, מבעד לנטיה פשוט להוסיף עוד שעת שינה… קלופשטוק עושה שימוש בביטוי מדרשי מוכר ׳כל המקיים שעה אחת כאילו קיים עולם ומלואו׳. החירות הזו גם מעלה חיוך וגם לוכדת את תשומת הלב ומתיישבת על המחשבה ועל הרגש. על כן, הדרמטיות של השיר איננה מליצה אלא מתוארת בכוונה שלמה: זו שעה של מתנה, וכדאי לחשוב מה לעשות עימה.
נוסיף כי גם קלופשטוק כתבה שיר על המבול, וכדאי לעיין גם בו. לקריאה, היכנסו >>
הנתון הידוע שחודש מרחשוון, שמכונה כך על שם המים הקשורים בו וכך הובא השם מבבל, מתפרש לרוב בקרב א.נשים כחודש ׳מר׳ משום שאין בו חגים. זהו חודש משמים לכאורה, מעין ׳נפילת מתח׳ של אחרי תקופת החגים האינטנסיבית של חודש תשרי. עמוס נוי מקדיש שיר לחודש חשוון וממקד את תשומת הלב בהימצאותו של הירח, שגם אין חג כשהוא מתמלא וגם אם אין חובה להיצמד בדיוק למראהו המשתנה – אפשר לכאורה לחגוג את נוכחותו. אלא שבשורה הרביעית הוא מציין כי זהו החודש בו אורי מתה ושממון נפרש – אפילו הפרחים איבדו את ניחוחם. אמנם במהלך השיר לא נגלה הרבה על אורי אך, נבין כי היה קשר והרגל של אהבת נשיאת העיניים אל הירח בקרב שניהם, וכל זה נדם עימה. על כן, החשכה והכבדות הנוכחים בשיר בחודש חשוון אינם תלויים רק ביחס הכללי אליו, אלא בשל חוויית האובדן האישי.
בשיר יש חזרתיות רבה על המילים ״בחודש חשון״, ״ירח״, ״שוכח״, ״אין״, ״אורי״ ועוד. החזרות מעניקות תחושה כמעט פזמונית לשיר ובחלקים מסויימים אפשר לזהות משקל ואף חריזה. אין התמדה בכך והחלקים המיוסדים ביציבות ומעניקים כמעט וודאות מבנית נפרצים מחוץ לתבנית, כמעט כמו מה שמבקש השיר לספר על התפלות הנובעת מאובדן ומשבר.
המפגש האישי עם חודש חשוון מזמין אותנו לא רק לשם התוודעות לסיפורו האישי של הדובר אלא, גם להאזנה מקרוב לשורה ״אולי בכיתי אז כמו שבוכים אחרי מלחמה״ – בין אם אנו בתחושה שאכן ׳אחרי המלחמה׳ כאן, בין אם בכינו ובין אם (עדיין) לא. האובדן האישי המובע בשיר, במפגש עם לוח השנה ועם תקופה שבה יש היזכרות במה שבעצם אי אפשר לשכוח, מהווה שער למפגש שלנו עם אובדנים אחרים, גם אם איננו מכירים את אורי המוזכרת בשיר, גם אם הרגל הצפיה בירח איננו ההרגל שלנו בהכרח. אותו תיאור על הליכה ״כמו בחלום״, מתוך דפוס שהיה, מזכיר את היקיצה אל המציאות – הכוללת אובדן אבל גם את הנחמה בהימצאותו של הירח, ביכולת לשאת עיניים אל הפלא ואל מה שמחוץ למציאות שעל הארץ.
השיר ״אחרי החגים״ מתבונן בזמן של בוא חודש מרחשוון והעובדה כי בלוח השנה העברי זה הזמן בו מתחילים להתפלל על הגשם – מה שהחל בשמיני עצרת מסתיים בשבוע הראשון של החודש המתחדש ובשיר של רעות ליבא חמיאל נשמעות המילים כאילו נכתבו מתוך חרדת החיים והמוות שאנו נושאים מהשנתיים האחרונות. לאמיתו של דבר השיר ותיק יותר ונכתב בעידן הקורונה (ועל כן הביטוי ׳אין יוצא ואין בא׳) והוא עושה שימוש במינוחים מתפילת הגשם, אלא שכתיבתם לצד מילות בקשה של רוח חיים, ולא בהכרח רוח עונתית, מרגשת ביותר בפשטותה – שרק יהיו מים חיים, שתשרה בברכה, שלא נחרד:
״… וְאָנוּ
מְבַקְשִׁים
תַּשִּׁיב בָּנוּ רוּחַ
תּוֹרִיד עָלֵינוּ גֶּשֶׁם
לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה
לְחַיִּים וְלֹא לְמָוֶת״.
שבת שלום –
שנאחז באור ולא נרפה מהתקווה לשובם של כולם,
הרבנית שרה סגל־כץ וצוות גלויה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
