מאמר מאת הרבנית מיכל נגן על מוגנות ואחריות, כמי שהניעה הרבה מהשיח הקהילתי הדתי על תחום זה, ומה ששתוק ונרמס אגב כך: ״נוח יותר להמשיך להתעלם מפוגעים, ולשתף איתם פעולה בשתיקה כאשר נערות צעירות משלמות את המחיר. האחריות להפסיק להקריב אותן לפוגעים מינית מונחת על כתפי הקהילה כולה״.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

בלילות האינסופיים בהם שכבתי ערה, מנסה להתגבר על התקפי החרדה, על הגלים האובדניים והסיוטים שתקפו אותי, הייתי שואלת את עצמי – מדוע זה לאנשים קשה כל כך להכיר באשמת הפוגע, וקל להם כל כך לפטור את הסיטואציה באמירות כמו: "את משוגעת. את מדמיינת את כל זה, את והשגעונות שלך," או סתם להניד ראש ולחכות שזה יעבור לה. כלומר לי. ובכן, זה לא עבר לי. 'זה', משמע הזיכרונות הטראומטיים. הם דווקא ביקשו להיראות, להתגלות ולהיחשף. חיפשו לפרוץ ולעלות על פני השטח וביקשו גם ביקשו הכרה. מדוע ההכרה חשובה לנו, הנפגעות והנפגעים, כל כך? אני חושבת שהיא נקודת העומק הגדולה ביותר של התיקון. להיות נפגע עבירת מין, קל וחומר להיות נפגעת עבירת מין מתמשכת של ניצול והתעללות, משמעה שבתקופה מסויימת חווינו את עצמנו כחפץ בידיו של אחר ולא כבן אדם חופשי הריבון לחייו ולגופו. כדי שמערכת ניצול כזו תתקיים נחוץ פושע אחד וקורבן אחד. אבל כדי שאירועי הניצול הללו יהפכו למסכת של התעללות ארוכת ימים חייבת להיות שם גם קהילה. כזו שהיא משפחה של הילד הפגוע וכל המבוגרים הסובבים אותו בחיי היום יום שלו. הקהילה כולה משתפת פעולה עם המנגנון הזה. חייתי ומפלצתי ככל שזה נשמע – כדי שילד אחד יפגע צריך כפר שלם לעצום עיניים. היו שם סימנים שהמבוגרים לא יכלו או לא רצו לראות.

ילד פגוע, ודאי אם הוא צעיר, יזעק לעזרה בכל מני דרכים לא מילוליות: בהתכנסות, בהסתגרות, בבכי לא מוסבר, בהימנעות מפעולות שגרתיות, בהתפרצויות כעס ובשבירה מכוונת של הכללים של הבית – ואם השדרים הללו לא נקלטים והמצוקה מעמיקה, הוא יפתח מערכות בעייתיות יותר של פגיעה בעצמו, לעיתים פיזית ולעיתים נפשית.

ואם מדובר באישה צעירה שמסוגלת לספר גלויות על מצוקותיה, חוויותיה ורגשותיה – והיא תפגוש במבטי תמיהה ואי אמון או שתגלה שמערכת הצדק מתקשה מאוד להגן עליה – הרי גם כאן עצימת העיניים נמשכת.

עומק הריפוי ושורש ההחלמה הוא דווקא להיראות. לקבל אישוש מהסביבה שאני לא מדמיינת, שהכאב שלי נובע מסיבות אמיתיות, לחזור לחבר את התחושות של הגוף והנפש עם ההווה המתקיים סביבי כרגע. לחוות את עצמי כאדם שלם ולא מפוצל בין גוף לנפש. את כל אלו הסביבה מעניקה תמיד ובשפע לחבריה, קל וחומר לילדיה. כולנו מכירים את הסיטואציה בה הילדים מבקשים שהוריהם פשוט יסתכלו עליהם – יראו אותם קופצים או רוקדים או יוצרים או עמלים. "אמא, תסתכלי!" זאת, כמעט הייתי אומרת, הברית ההורית: להיות המבט המיטיב שלאורו מתחמת נפש הילד כשהיא מגששת למצוא מדרך רגל לעצמה בעולם. הילדים הפגועים שהמינימום הזה נלקח מהם ביד רשע לא יכולים להשתקם בלעדיה. רק מבט מיטיב, מכיל יחזיר אט אט את הנפש לשלוותה והיא תקנה חזרה את הכבוד העצמי שנלקח ממנה.

והקהילות שלנו קמצניות. הן לא מעניקות לנו את הטוב הזה חינם. לא לנו, בנותיה הפצועות והפגועות בגופן ונפשן, ובוודאי לא לבניה. לעיתים הייתי מדמיינת את זה כמו המיתוסים המוכרים של היפיפיה והדרקון – כל בני הכפר מתכנסים אחת לשנה כדי להקריב את אחת מהבנות הכי יפות של הכפר שתהייה למאכל למפלצת. רק קורבן אדם יבטיח את דו הקיום העדין של חיי משפחה וקהילה  נורמטיביים המתקיים בשכנות קרובה כל כך לטורף. הטקס של בחירת הנערה לקורבן, פרידתה מהמשפחה והקהילה והגשתה לעולה נועדה לשכח את האימה של הציבור וליצור אצלם תחושה טובה, "הכל בסדר" הם היו אומרים לעצמם וחוזרים לשגרת יומם.  "זה נורמלי, ככה עשו אצלנו תמיד."

והנערות? טוב, אנחנו לא יודעים , הן לא חזרו לספר…

גם אצלנו בקהילות מתקיים היחס הזה בין מפלצות לאנשים נורמטיביים. הטורף שלנו איננו דרקון או מינוטאור, אבל הוא מפלצת. הוא אדם שטוף ביצר מיני בלתי נשלט ובלתי מתורבת שלא מסתפק במסגרות המותרות לסיפוקו אלא חייב לטרוף את מה שאסור עליו. את מה שלא שלו, ואת הפגיעים ביותר במיוחד – את הילדים. טורף-מפלצת שכולם מודעים לו אבל אף אחד לא מעז להתעמת איתו. אינני מדברת על קהילה אחת, על אירוע אחד, אלא על התופעה התרבותית שלצערנו נפוצה כל כך ונמצאת בכל מקום. ומה נעשה עם המפלצות האלו שבקרבנו? איך נשכך את זעמו ותאוותו ונמשיך לקיים חיי משפחה וקהילה נורמטיביים? איך נחיה על פתח הר הגעש הזה שמאיים לפרק אותנו?

נקריב לו קורבנות אדם. פעם ב.. אחת ל.. ילדה אחת מהקהילה, ילד אחד מהיישוב.. אח אחד מהילדים בבית. התופעה המחרידה הזו קורית שוב ושוב: אמהות שמוכנות, כמה שזה נשמע נורא, להקריב אחת מהילדות היפות ביותר שלהן ולהסכין עם הפשע הזה ואין להן אומץ להתעמת.

האם באמת התרבות האנושית זקוקה לקורבנות האדם הללו ולכן קשר ההשתקה הזה ממשיך לאורך ימי ההיסטוריה כולם? אולי. אלא שהעת בה אנו נמצאים מעניקה לפתע מיקרופון רב עוצמה לקורבנות ששרדו.

מעטות מאיתנו בכלל מסוגלות לדבר. בחושך בחושך חבשנו את פצעינו וגררנו את עצמנו, חבולות ומדממות מלב המערה של המפלצת החוצה אל האור – ואנחנו חוזרות לכפר, למשפחותינו שהמשיכו בשגרת חייהן. ומה יקרה עכשיו? האם בני הקהילה הנורמטיבית, הטובה, גומלת החסדים שלנו – יעזו לפגוש בנו במבט? האם תעזו להושיט יד אלינו או שאתם ממשיכים לשתוק? כל שתיקה היא שיתוף פעולה עם האויב. או שנזכה מכם להכרה, חמלה, כבוד והוקרה שאנחנו זקוקים להן בכדי להחלים?

קומו ועשו מעשה! המעשה הקטן ייתן לכם אומץ למעשה הבא שיהיה מעט גדול יותר. הנה כמה הצעות: נסחו קוד אתי לקהילה שלכם, כתבו פרוטוקולים לתגובה לאירועים עוד לפני שהם קורים, הצטרפו לצוות מוגנות, שימו לב איפה מסתובבים אצלכם בני הנוער בלילות שבת. דברו על הנושא בשולחן השבת ועם הילדים ובבית הכנסת עם הקהילה, בפתיחות ובתקיפות. שימו לב להתכתבויות בקבוצות הוואטסאפ של המתבגרים שלכם ותנו בידם כלים נכונים להגיב. ובעיקר בעיקר – אם כהר פתחה מישהי או מישהו את ליבו בפניכם – התקרבו אל הכאב ואל תברחו ממנו. צרו קשר. בואו לבקר. שלחו סיר מרק. או זר פרחים או תגידו תהילים להחלמה מהירה או כל דבר שאתם יודעים לתמוך דרכו באחרים.

הדרקון מסתובב בינינו וטורף אותנו. הוא בכל מקום. הפתרון הוא לא לדקור אותו ולהילחם איתו. הפתרון הוא פשוט לא להסכים יותר לשלוח אליו את הבנות שלנו!