נעמה פלסר מספרת על 'מעגל העדות' המתרחש בבית דינה, המבקש להתמקד בחוויה הסובייקטיבית של המתמודדים עם פגיעה מינית, ולשנות את ההתמודדות הקהילתית ביחס לפגיעה.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

"כל כך מוזר לי שאתן יושבות ומקשיבות לי. שלושתכן נשים נורמליות, מוצלחות ועסוקות. במקום לראות את החולשה והעליבות שלי בפגיעה, אתן רואות את העוצמות שלי", ככה אמרה לנו נותנת העדות, באמצעו של מעגל עדות. ההצטרפות לשמיעת עדות על פגיעה, עשויה לרגש ולהפתיע את מי שכה זקוקה לה. ההרגל החברתי שלנו הוא להניד ראש ולחמוק מחשיפה לעדויות שיטלטלו אותנו. במעגל, המתמודדת אינה צריכה לבקש שיקשיבו ויאמינו לה. היא מקבלת מבט המאמין וסומך על שיקול דעתה, על הנורמליות שלה, וכזה המתקף את חוסר הנורמליות של הסיפור שלה.

הקמנו את בית דינה כדי להתמקד בצרכים של המתמודדות והמתמודדים ביחס לקהילה, ולהשפיע על ה-DNA של יחס הקהילה לפגיעות.
במסגרת פעילותנו, אנו מתמקדות באפשרות של 'מעגלי עדות'. עם ההתנסות הגדלה, אנו מבינות את משמעות התיקון והריפוי שתהליך זה מאפשר: הפגיעה המינית נעשתה בידי 'הזולת' שלא ראה, לא שמע ולא פגש את לב הנפגעת. החוויה המתקנת במעגל היא של 'זולת' המבקש לשמוע, בלב פתוח ובעין טובה.

בפתח תהליך העדות, המתמודדת מתבקשת לכתוב את סיפורה. לתהליך הכתיבה יש משמעות של יצירת רצף הגיוני, כהרכבת חלקי פאזל לכדי תמונה.  בהשמעת הסיפור במעגל של שלוש, ישנה יציאה מן הסוד למרחב ביניים שהוא אמנם דיסקרטי, אך גם יש בו מן הריבוי ומן הציבוריות.

היום, מובן לנו שסיפור הפגיעה איננו רק סיפור בין נפגעת ופוגע. ישנו מרחב שלם, הכולל את עולמה האישי של הנפגעת, את מעגל המשפחה, הקהילה והציבור.
לחברה יש נטיה ראשונית לרצות לברר 'מה בדיוק קרה שם': מה כללה הפגיעה, מי היה הפוגע והאם הוא בא על עונשו. אולם, מתבהר שלרוב, אלו אינן השאלות המשמעותיות עבור הנפגעת. לא פחות ממה קרה, חשובה מהי החוויה של הנפגעת. מהן התחושות שנקשרו בה לאירוע- למשל תחושות השפלה, חוסר אונים, פלישה, בושה, שקיפות ובדידות.
לא פחות ממה עלה בגורל הפוגע, מעסיק אותה היום יום בו היא חיה. מה היחס שקיבלה ממשפחתה כשהתגלתה הפגיעה? האם האמינו לה? האם זכתה להאשמה או להתעלמות? האם ציפו ממנה להתחשב במי שפגע, להתאמץ לא להרוס את המירקם המשפחתי? האם הקהילה בחרה בצד שלה ודאגה שהפוגע לא יגיע לאירועים בהם היא נוכחת?

ישנו חלל כואב ושומם בין ארבעת קירותיו של חדר הטיפולים לבין מרחב רשויות הצדק. בכוחה של הקהילה למלא משהו מחלל זה. הרכב מעגל העדות מהווה חלופה סימלית לקהילה שלא היתה עבור המתמודדת. הקהילה והמשפחה שבידן לתת הכרה, תוקף ועידוד למי שנפגעו בחיק הקהילה או מחוץ לה. מעגל העדות מבקש לשים במרכז את החוויה הסובייקטיבית של הנפגעת, ולהאזין מתוך הרמנויטיקה של אמון, ולא של חשד חקרני. שאלת הצדק המוחלט אינה תפקיד ההרכב, ומטרתו היא התמקדות בחוויה של המתמודדת בדרך החלמתה.
באמצעות ייצוג הקהילה, הרכב השומעות יכול להשמיע קול שונה לנפגעות הרגילות לפקפק באמינות של עצמן ושל זיכרונן, ולתקף את האירוע שחוו אל מול חווית התעתוע והשיגעון. בהגינות של השומעות ובחמלתן, טמונה גם האפשרות להניח משהו מן האשמה והבושה, וכך תהליך השכול והאבל יכול להתקדם.

לא בכדי רוב חברות הרכב השומעות במעגל העדות הן נשים. זוהי מנהיגות שאינה יודעת כל, שיכולה לשמוע יותר מלהשמיע, בעלת חוסן נפשי אך גם רגישות קרובה לזעקת הדל. לגלות רגישות, כאב ואף לדמוע מתוך אמפתיה ושותפות עמוקה. במיתולוגיה היוונית, תפקידו של התארפון- מקור המילה תראפיסט, היה להצטרף ללוחם בשדה הקרב. להכיל את בכיו, קשייו ובדידותו. מולו, יכול הגיבור להישבר ולפרוק רגשותיו בין קרב לקרב. על יושבות ההרכב להיות מסוגלות להצטרפות כזו לשדות השאול מבלי להתפרק.
בתום ההקשבה השקטה יכול ההרכב לשקף ולתת הכרה ותוקף לנאמר. להדהד את הסבל, הכאב, את חוסר הנסבלות, ומתוך כך לעבור למילות תמיכה מתוך המשאבים שהתגלו בסיפור הנשמע, להוסיף מילים טובות של עידוד ותקוה לקראת הדרך שעוד נכונה.

בשנה זו שמענו עדויות קשות ומטלטלות על פגיעה בתוך המשפחה, מאח, מאבא, מבן זוג. פגיעות טכסיות, פגיעות מרבנים ומאשת רוח, פגיעות ברחוב, בשירות הלאומי ובישיבה. פגיעות בגן השעשועים ובחדר הרחצה. לכולן משותפת חוויה של חילול, חוסר אונים, קיפאון, בדידות גדולה ונגיעה בסף השיגעון.
המעבר דרך הטקס, בו מתרחשת הכרה בנוראותו של הסיפור, בנורמליות של המתמודדים גם אם פקפקו בה אחרים ואף הם בעצמם, והנכחה של המשאבים הפנימיים והחיצוניים בחיי נותן העדות, יכול לסייע להשאיר משהו מן החוויה הטראומטית בעבר כדי להמשיך בחופשיות גדולה יותר לעבר העתיד ולבחירה בחיים.

חזוננו הוא שבכל קהילה, ידע כל פוגע וכל נפגע, שישנו הרכב עם אוזן קשובה המסוגל להיות עם סיפור הפגיעה; שיבחר בצדו של הנפגע אך יעשו כמיטב יכלתם לשמור על הקהילה ועל תפקידה המורכב, כהורים המחזיקים מציאות מורכבת בה יש נפגע ופוגע בתוך המשפחה.
חווית ההרכב ונותני העדות גם יחד, היא כי זהו מעשה דתי, שעה מקודשת של חסד.
זו שעה שבכוחה להפוך את המתמודד השקוף והבודד לראוי בעצם המבט הרואה המופנה אליו, ומשיב לו משהו מחלק האלוה שאבד.

נעמה פלסר הקימה ומנהלת עם הרבנית כרמית פיינטוך את 'בית דינה', העוסקת בתפקיד הקהילה נוכח הפגיעה המינית.